| 11/2007
טיול טיפק"ס
סבל.
זאת המילה שמתארת במדויק את התקופה האחרונה שהייתה לי.
אני יודעת שיש סיכוי עכשיו שהוא יקרא את זה, אבל כבר לא אכפת לי. שידע, שכל העולם ידע. אני רוצה אותו. יותר מהכל.
אני רוצה אותו, ואני סובלת, כשיום אחד הכל נראה כלכך מושלם, הרגשה של "משהו קורה" מכניסה אותי להיי.
וביום למחרת, אני מרגישה שהוא מתחמק ממני.. ויום אחרכך, ידיד משותף אומר לי שכשאני הרגשתי ב"היי", הוא חשב שזה היה מטריד.
רואים? לזה אני קוראת חוסר טקט מושלם. וגם אם כן? הוא חשב שזה מטריד. זכותו. למה לאמר לי? אז אולי כן, הייתי צריכה לדעת. אבל לא רציתי לדעת את זה. באמת שלא. זה גרם לי להרגיש רע..ממש רע, ממש ממש ממש רע. ואחרכך, כשחוסר הטקט המושלם הזה נספג, והוא הבין שזה היה חוסר טקט, הוא ניסה להשכיח אותו בחוסר טקט אחר. משפט ה"את לא בוגרת מספיק" המפורסם. פאק.. אז אני ילדותית. מאיפה לי מה אני? וגם אם כן, אני עצמי! אני אוהבת את מי שאני ואני עבדתי נורא קשה כדי לטפח אופי. אבל זה לא מפריע לי, כי אני עדיין רוצה אותו. והחלטתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לדבר איתו. יש כאלה שיאמרו שיש פתרונות אחרים, אבל תראו.. אם אני לא אדבר איתו יכול להיות שהרגשות יתחזקו והוא לא ירגיש אותו דבר.. אני אפגע יותר. ומצד שני, אם יכול להיות בינינו משהו עדיף שיקרה עכשיו.
אבל זה לא הכל..
אמא שלי רוצה שאני אדבר איתו. עם הבנאדם שהרס לי את הילדות, שלא היה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותו. היא רוצה שאני אדבר עם אבא שלי. ואני פוחדת. זה פחד שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. "דברי איתו, אין לך מה להפסיד." זה בטח מה שחלק מכם חושבים. אבל זה לא נכון. אתם לא מבינים. אף פעם לא הרגשתם את זה. אני פוחדת לדבר איתו, פוחדת שנחזור לקשר, פוחדת להשבר ולאמר שזאת אשמתי. פוחדת לבכות, פוחדת לפתוח את המגן הבטוח שיצרתי לעצמי בשנה האחרונה ולהפגע שוב. פוחדת. אני לא רוצה לראות אותו.. אני לא מוכנה לזה. הוא פגע בי יותר מדי וזה הצטבר. אני בורחת מהמציאות.. בורחת ממנו, בורחת מהדברים הקשים, בורחת מהכל. וזה לא בסדר! אסור לי לברוח, אני חייבת להתמודד עם המציאות. אבל אני לא רוצה. וזה קשה, ואני מנסה. אוף! תמיד אני חושבת לעצמי.. למה לא יכול להיות לי אבא נורמלי כמו שאר האנשים? לא לתמיד.. אני יודעת שיש אנשים עם הורים גרושים.. אבל לתקופה מסויימת. אבא אמיתי, שיאהב אותי, ו.. בעצם אני לא יודעת מה עוד. אני רק רוצה לדעת מה זה אבא. ואני לא יודעת. אבל יש לי אמא שאוהבת אותי, ובנתיים זה מספיק..
הטיול..היה בסדר כזה. המסלול היה חביב, ראינו מליון וחצי סלבריטיז וכאלה..
ביום הראשון, האקס שלי נדבק אלי. מחבק אותי וכאלה. בלילה, כשלא נשאר מקום בחדרים ונאלצתי לישון בחוץ, הוא רצה לישון לידי (התחמקתי מזה) ובנוסף, הוא רצה לדבר איתי.(גם מזה התחמקתי) זה לא יכול להיות סימן טוב.. אולי הוא רוצה שנחזור? אני לא רוצה לפגוע בו.. המשכתי הלאה. ואולי אני מחמיאה לעצמי יותר מדי? אולי הוא סתם רצה לאמר לי משהו? נמ.. ביום שבו נהינו חברים הוא אמר לי "אנחנו צריכים לדבר",וזאת הסיבה שזה די מוזר שהוא אומר לי את זה עכשיו. לא רוצה לדבר עליו.. לא היה לי טוב איתו. ממש לא.
היה טיול סביר ביותר, ראיתי את שהם ומיכל וגלינה ונעם, ואני מתה עליהן! הן כאלה מתוקות! חיבקתי אותן בערך שנה.. לא ראיתי אותן יובלות.. והיו שם די הרבה חלזונות ענקיים כאלה.. כאילו הן עברו מוטציה או משהו.. מפחיד.
נמ.. העיקר שחזרתי הביתה למיטה חמה ולאוכל טעים :]
אחרי כל דבר רע בא דבר טוב, אחרי כל דבר טוב יהיה דבר רע. ובסופו של דבר אנחנו נשארים מוקסמים והמומים מהחוויות שהחיים מציעים לנו, מחכים שמשהו יקרה. תחיו את הרגע.. אתם תהנו יותר.
יהיה טוב.
שיהיה לכם יום שוקולדי, ריקה רוז 3>
| |
| כינוי:
בת: 32
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
