My LIfe, Anonimously |
| 11/2007
היום של הקומזיץ
זהו..זה נגמר. דיברנו.
בדיוק כמו שחשבתי, זה מה שקרה. אומרים כגודל הציפיה גודל האכזבה, אז אני שמחה שלא ציפיתי יותר מדי. בגלל זה גם לא בכיתי. התכוננתי לזה מראש, אבל אין מה לרחם עלי. אני מרגישה ממש טוב עם זה. בתקופה הזאת..שהייתי דלוקה עליו.. זה גרם לי להרגיש רע. סבלתי. אבל עכשיו, אני יודעת שהוא לא מרגיש כלום.. ואני שמחה שהוא כלכך אכפתי :] זאת לא פעם ראשונה שדוחים אותי, ואני שמחה, כי למדתי איך להתמודד עם זה. יהיה טוב.. אני עוד אמצא את האחד, ונהיה מאושרים ביחד. ניסיתי להעביר את היום בכמה שיותר חיוכים, למרות שהכי לא התחשק לי בעולם שמעתי מוזיקה ממש שמחה, והיה לי טוב. הכל כדי להעביר את הלחץ שלפני. אני הולכת לזכור הכל כחוויה מתוקה, ואני שמחה.
כל אחת רוצה למצוא את האביר על הסוס הלבן שלה, אבל מה שמעצבן זה שיש פעמים שהיא חושבת שהיא מצאה אותו, אבל זה לא זה. זה עוזר שדוחים אותך, לפוצץ את בועת התקווה הקטנה. למרות, שאני חייבת להודות שקצת איבדתי תקווה.. שהיו לי מחשבות כמו "אולי אני אשאר לבד לנצח?" או דברים כאלה.. אבל אני יודעת שזה לא יקרה, אני סומכת על הגורל ויודעת שדברים טובים רק יבואו.
אני ממש רוצה לבכות. אני צריכה לבכות. אבל לא בא לי, אין לי חשק, אני בכלל לא עצובה. אבל אני רוצה להתנקות מבפנים, לנקות את הנפש.
אנשים.. זה טוב להתוודות. קחו את עצמכם ביידים. אני אוהבת לקחת סיכונים, אוהבת את האנדרנלין. אז מה אם יידחו אותכם? בסוף אתם תלמדו להתעודד. טוב לי, ואני גאה בעצמי שלקחתי את הסיכון הזה.
שיהיה לכם יום שוקולדי, ריקה-רוז 3>
| |
| כינוי:
בת: 32
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
