הוא. נתן לי להרגיש, פתח את החושים, את הלב. ואז? הוא הולך. משאיר אותי עם טעם של עוד בפה. טעם מריר שמסרב לעבור. אני רוצה לראות פנים אבל אני רואה רק את הגב, כמו חומה אל הנפש. הרגשה מסממת מרחפת באוויר בין רגעי המתח לרגעי השתיקה. משחק בי. משחק בהכל. כאילו החיים הם משחק מונופול, רגע אחד הצלחה מסחררת ורגע אחר הפסדת הכל. הוא, ששבר את חומת הלב שבניתי, לאט לאט זורע הרס במה שבפנים. ואני? שותקת בצד, ולא אומרת כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
