עשרת הדיברות/ברק יפת

כשניטשה זעק ש"הרגנו את אלוהים" הוא ודאי לא ציפה שהמחלה הנפוצה ביותר בעידן הפוסט מודרני תהיה דיכאון.ההוא מלמעלה,בין אם הוא עטוי זקן וציצית,קעקועים של מריה מגדלנה,או חולצת "סוף מסלול 11 בספטמבר 2001"-סיפק מזור לחידלון הקיומי עבור אינספור אנשים במהלך ההיסטוריה.ואם זנחנו את אלוהים,מוטב שנייצר אלטרנטיבה ראויה-

10 הדיברות לאדם החושב בדרך לאושר המיוחל.רק שיפסיק לחשוב.

1)לא תחשוב:הכלל הבסיסי,הראשוני,זה ש"תנאי בל יעבור" הוא האנדרסטייטמנט של האנדרסטייטמנט בשבילו במידה ואתה מעוניין לחוש רגש שיהיה ניתן לזהותו בטעות כסוג של,חס וחלילה,אושר-הוא לא לחשוב.רבים,טובים וחכמים ממני-שלמה המלך למשל ("מרבה דעת-מרבה מכאוב") וגם פול סיימון ("אני חושב שאני חושב יותר מדי") כבר הבינו שנכון,יש משהו בהרגשה הזו שאתה מעט יותר נעלה משאר האנושות בכך שאתה מעסיק את המוח והיא צופה בכוכב נולד (שמת בעריסה יומיים אחר כך)- אבל היי,תראה איך היא רוקדת בזמן שאתה מגיע לעוד מסקנה כאובה.

2)לא תשיג:בהכללה גסה,מורכבים החיים ממסלול אינסופי של מטרות,הישגים וחוזר חלילה.האושר טמון יותר בציפייה ופחות במימוש.אדם המטפס על הר שואב עידוד והנאה מכל צעד שהוא עושה לעבר הפסגה.כמה דקות לאחר שהגיע אליה סתם קר לו.וגם קצת בודד.על פי ההיגיון המעוות והנכון בו זמנית הנ"ל,מוטב לו לאדם שלא להשיג כלל.תחושות ההישג התכופות מנפקות תסכול לטווח הארוך ומעמיקות את חוסר האונים נוכח חוסר היכולת להיות מאושר.האידיאל-להתקדם לאט לאט,כל יום לעבר מטרה נכספת ורחוקה,אך אף פעם לא להגיע אליה.יש רעיונות?

3)לא תדע:בהכללה יותר גסה,המודעות העצמית הינה מחלה ממארת.היא סוג של סרטן במוח.גדלה בשקט מוחלט עד שיום אחד אתה נאלץ להיפטר מאינספור מזומנים כדי להיפטר ממנה.ברמה השטחית והפשטנית-העולם הוא אכסניה זולה עם תנאים עלובים,ועדיף להיות מודע לכך כמה שפחות.בצורה מעט יותר עמוקה-המודעות העצמית מעקרת את הספונטניות של האדם ואף מקשה עליו את היכולת להשתנות,שכן הוא מודע לעצמו ולאופיו וכל דבר המתרחש בחייו מקבל משמעות באופן ישיר,כך שאם הוא חש בשינוי-אזעקת המודעות מהבהבת והוא נסוג לאחור.אבל זה עוד כלום לעומת המגפה האיומה שהיא נושאת עימה-חוסר היכולת של האדם הנגוע בה לחוות חוויות בשלמותן.מן כורח איום להיות מעל הסיטואציות ולא בתוכן.זה לא משנה אם תיתן את כל כולך,משטרת המחשבות עוד תעצור אותך.חוץ מזה,היא אחראית לנגיף מסוכן כשלעצמו-ההגדרה.

אז מי הבנזונה שאכל מעץ הדעת?

4)לא תגדיר:הבת הסוררת של המודעות העצמית,המפלצת שהיא יוצרת,היא ההגדרה.הגדרה היא דווקא עניין מבורך עד גבול מאוד מסוים.האדם,כיצור תבוני,מגדיר לעצמו את הטוב והרע וכדי להגיע לאושר פועל על פי ההגדרות.רק שכמו בכל דבר בחיים,העניין הוא במינונים.וכשעוברים את הגבול מגלים עיי חורבות שהושמדו על ידי פגזי ההגדרות.דוגמאות לא חסר,ורק מפני שמישהו עוד צריך לשאת את לוחות הברית הללו נסתפק בעיקרן-הגדרות יוצרות מעגל קסמים שבו האדם מגדיר ואז מתנהג על פי ההגדרה,מבלי לדעת אם הוא נוהג כי כך ראוי ונכון או כי כך הוא הגדיר.הוא חושב בתבניות קבועות ומשועבד להגדרותיו.יתרה מכך, אובר הגדרה עצמית עשויה להוביל למשבר זהות,שכן כל פעולה מקבלת משמעות והגדרה וממילא עשויות להיות סתירות.הגדרה מחייבת התנהגות על פי תבניות והרגלים כך שגם חוסר האפשרות לחריגה, וגם החריגה אם היא לבסוף כן נעשית-מובילות לרגשות שליליים.הגדרה מחייבת התנהגות התואמת להגדרה ולבסוף פיתוח תלות והתנהגויות אובססיביות.

נדבך מרכזי נוסף בעניין ההגדרות בעקבות המודעות היא היכולת למצוא הסבר רציונלי לכל תחושה ורגש המתעוררים בך,כך שממילא ההרגשה מאבדת מערכה,הרי יש לה הסבר והיא "תלויה בדבר".לדוגמא,קשה לחוות אהבה בטוטאליות כשאתה מודע ומגדיר את הרגש כפתרון לבדידות או כתוצאה של מגע פיזי.דוגמא נוספת-אדם המבקש לשוב בתשובה,בשנייה בה הוא עוצר את הטלטלה הרגשית ומגדיר את הסיבות בגינן הוא חש כך-חוויתו נפגמת.במשפט אחד,זה מן מנגנון המעניק תחושה שהרבה מהדברים שאתה חש הם לא יותר ממניפולציה רגשית.

5)לא תצפה:בניגוד לבית הבובות,הקלישאה היחידה שאני מרשה לעצמי לזמר ללא הפסקה היא שהכל יחסי.דוגמא זולה להבהרת העניין:לו הייתה לאדם את יד שמאל בלבד,היא הייתה נקראת "יד".הימין מגדיר את השמאל,וכנ"ל לגבי אור כ"היעדר חושך",רע כ"היעדר טוב" וכו`.אם נחיל קלישאה זו על החיים בכללותם,הרי שהאושר הוא הפער בין הציפייה לבין המימוש.מכאן כל תלמיד בכיתה ג`,אלא אם כן הוא בוגר מערכת החינוך בישראל,יכול להמשיך בכוחות עצמו-ככל שתניח את רף הציפיות במקום נמוך יותר,הפער בינן ובין המימוש עשוי להיות גדול יותר,וככה, אולי אולי-האושר בהישג יד.פשוט אל תצפה לכלום.או לגרוע ביותר.

6)לא תתאהב:אהבה היא האלוהים החילוני.האפשרות המרכזית של האדם נטול הישות העליונה לחוות חוויה רוחנית ממלאת בה הוא פורץ מגבולות ה"אני" שלו.אלא מה,ויש לי תחושה מעורפלת שבראיין אדאמס יחלוק עליי בנושא-אהבה,אחרי הכל,היא רגש די מחורבן.גם אם נפשיט ממנה את האידיאליזציה של רגש נשגב ונאצל הנושק לאלוהות-שהרי היא נובעת בסופו של דבר מאגו-וננתחה במונחים תועלתניים של רווח והפסד,התוצאה מעט עגומה.

כוחה של אהבה הוא בכמיהה אליה כשהיא נעדרת.כשהיא מושגת היא משולה להתהלכות בעירום על חבל דק,כשממטה בוערות להבות הפחד,הקנאה והתלות."מחלת נפש" כדברי פרויד.אני אחדד-כשאדם חי את החיים החומריים היומיומיים,אהבה עבורו היא כנפיים בעזרתן הוא ממריא לספירה של חוויה עילאית ושונה.אולם בספירה זו,כמה מפתיע,הוא שוכח את הריקנות ממנה הוא בא ומצוי בנבכי החוויה העכשווית,שהיא מורכבת גם מהרבה רע-נטול יכולת להנות מעצם חווית החוויה.כשהיא תסתיים,והיא תסתיים-יחזור האדם לריקנות ממנה בא,רק שהפעם היא תהיה עצומה אף יותר כשחרב התלות באהבה מונחת על צווארו הרופס.אגב,על פי מחקר שנערך לא מזמן, זו הסיבה המרכזית לדיכאון בתקופתנו-הנפש האנושית פשוט לא מסוגלת לספוג כל כך הרבה פרידות ואהבות נכזבות.אה,שכחתי,אהבה נכזבת.

7)לא תהנה:אין הכוונה שלא להנות כלל,כמובן,הרי בשביל התחושה הכל כך קשה להשגה הזו אני מכתת אצבעות ידיי תוך כדי בהייה בצג פולט קרינה שעשוי להפוך בחלוף השנים את הקרחת שלי מעניין יזום לכורח המציאות העגומה.אלא מה,ועל פי שניים מהדיברות שכבר צוינו כאן-המרדף אחר האושר אסור לו שיהיה עיוור ונטול אינטליגנציה.במידה ולאדם יהיה תמיד טוב,אין ערך לטוב הזה כלל וכלל.חייב להיות מעט רע שיגדיר את הטוב,ויגרום לאדם להשתוקק אליו בהיעדרו ולהנות מהיעדר הרע כשהטוב קיים.

אסור לו לטוב שיהיה מושג מדי.ולכן,מוכרח האדם לייצר לעצמו מעט רע כדי להיות מאושר באמת.

עצה תמוהה זו תקפה לגבי כל אלמנט המסב עונג לאדם,החל במגע מיני עם אישה-הימנעות יזומה ממנו תסייע להנאה.בימים נטולי התענוג הפיזי הכמיהה אליו תתעצם,ערכו ינסוק ובהיותו קיים ההנאה ממנו תתעצם ולא תהיה מושגת מדי.

דרך,למשל,סדר יום שמוטב שיהיו בו מספר שעות מצומצם בו האדם לא יבצע בדיוק את מה שליבו חפץ.כלומר-עבודה בת 3-4 שעות,כמו בימי פרה המהפכה התעשייתית.זאת מפני שלחופש מוחלט אין ערך,כשאין זמן בו אתה כן עובד וממילא מגדיר את שעות המנוחה כחופש (למנכ"לי חברות ההיי טק-לא,אין הכוונה ל-12 שעות ביממה) וכלה בהבנה וקבלה של תקופות מעט פחות טובות בחיים,שעשויות להעניק פרופורציות-עד הפעם הבאה בה נקונן על מר גורלנו.גם מוות קליני בהחלט בא בחשבון.

8)לא תסתפק:במידה וצלחת את המסע המפרך והגעת עד הנה מבלי ששקלת לשלוח את כותב שורות אלו לטיפול באשפוז כפוי,או לפחות לסדנה בת חודשיים בתוכניות של יצפאן,הרי שדיבר זה תקף גם לגביך.אחד האויבים המרכזיים של האדם החושב הוא הספק,וההימנעות ממנו היא משימה שכנראה שלא תרפה עד אחרון הימים.משהו כמו דודו טופז.לאדם החושב,הכורע תחת אבן הרחיים של המחשבות,המודעות וההגדרות,עשוי להיות הספק הסצנה האחרונה בסרט על שפיות דעתו.במבוך האינסופי המתקיים במוחו,הספק הוא הדרך ללא מוצא והפלטפורמה המאיימת בדרך לשיגעון טוטאלי.

כן,אני יודע,באופן עקרוני ספק גורר שאלה,בירור וידיעה מבורכת כשלעצמה-אבל אני שב ומזכיר,העניין הוא בפרופורציות.אז מה עושים? את האמת,אני לא ממש יודע.אני חושב שיש כדורים.

9)לא תשכים:במבט ראשוני דיבר זה,המבקש ממאמיניו שלא להתעורר מוקדם בבוקר,נדמה כנחות,בעל חשיבות משנית וספציפי מדי יחסית לעקרונות הברזל הכוללניים שנאמרו עד כה.אך הבוקר טומן בחובו הרבה יותר ממה שאדם ממוצע מעבד במוחו בראייתו הפשטנית וצרת הזווית.

חלק אחר חלק בפאזל המלנכולי המרכיב את הבוקר הוא מצליח,באופן מרשים ומעורר התפעלות,לייצג את כל תחלואי העולם והאנושות ומכיל בהוויתו יותר מדי אלמנטים שפשוט לא מאפשרים את צליחת המסע בעקבות האושר בשלום.ומכיוון שהסיכויים אינם גדולים ממילא,יש להימנע מהם באופן גורף יותר מהאופן בו פוליטיקאי ישראלי נמנע מאמירת האמת.

זריחת החמה,המציבה בפניך את עובדת מחזוריות החיים הסיזיפית ונטולת התכלית האמיתית.השעון המעורר,נציגו עלי אדמות של אדוני הממון,המזכיר לך כבר בקומך את היותך עבד מודרני ותו לא.הריצה האינסופית של טפילי האנושות להספיק,להספיק ולהספיק.אלוהים מביט למעלה ומגחך.כמו דבוקת נמלים לאחר שאדם חסר רחמים הטיח בהם עיסת רוק ממרומי פיו.

זה לא שאם תתעורר לאיטך בצהרי היום אתה על המסלול המהיר בדרך אל האושר,אבל לפחות יש לך סיכוי.

10)לא תיוולד.בינינו,זו הרי האופציה היחידה.