"מממ...תודה" החזירה אופל ספק מופתעת מהעזרה של לי וספק חושדת.

"אין בעד מה" חייכה "לא ציפית לזה,נכון?" הוסיפה שואלת.

"אפשר לומר" הודתה אופל.

"תקשיבי,אופל" אמרה "אין סיבה שיהיה בנינו שנאה או מה שזה לא יהיה,באמת" הוסיפה.

"את צודקת" הסכימה אופל. "דף חדש?" הציעה.

"דף חדש" החזירה לי.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 39

אופל עלתה לסט הצילומים בשמלה קיצית במיוחד ונעלי עקב גבוהות,אך זה לא מנע ממנה לקפוץ על תומר בחיבוק כשזרועותיה מונחות סביב צווארו.

"כבר התגעגעת?" צחקק כשהוא אוחז במותנייה,עולה ויורד במעלה גבה וגורם לצמרמורות נעימות לעבור בה.

"ברור" ענתה בחיוך מתוק, מסתכלת בעיניו הכחולות שהטביעו אותה ברגשות והציפו אותה בפרפרים עד שהבחינה מצד העין בלי מבטיה בהם במבט מלא קנאה ושנאה. "לי שולחת לנו מבטים רצחניים" לחשה לאוזניו של תומר.

"באמת?" אמר בחיוך,מתקרב אליה וגורם לליבה,כמו תמיד להחסיר פעימה."אז בואי נגרום לה להזיל ריר,מה את אומרת?" לחש לאוזניה.

"אני אומרת שזה נשמע לי מצוין" נשכה את שפתיה כשהיא מרגישה את חום גופו ואת שפתיהם נוגעות-לא נוגעות, משגעים אותה ,כמו שהוא ידע הכי טוב לעשות עד ששפתיהם נפגשו,סחפו אותה לנשיקה סוחפת וסוערת.

עכשיו,אפשר לומר בלי שום ספק שהיא מאושרת,אבל זה לא אומר שהיא לא פוחדת.

שהיא לא פוחדת שהאושר הזה ייגמר ושהכול יעלם כלא היה ולא יחזור יותר. היא פחדה שהניצוץ בעיניה יהפוך לחשכה שבה תאבד, כי עד שנתנה את ליבה השלם פחדה לקבל אותו בחזרה שבור לרסיסים,מדמם.

וכן,היא גם פחדה שהכול הוא בגדר חלום מלא תקווה ושתתעורר בסוף ותרגיש את האכזבה,אך הפחד התפוגג מעט כששמעה את קולו לוחש לאוזנייה "אני אוהב אותך".

"גם אני" אמרה ושוב,טעמה את טעם שפתיו והייתה אז בין זרועותיו,מוגנת אך לא מכל הפחדים כי הפחד לאבד אותו היה חזק מדיי כנראה.

"קחי" הגיש ג'ון לנוגה כוס מים קרים.

"תודה" מלמלה ולגמה מספר לגימות קטנות לפני שהניחה את הכוס בחזרה לשולחן. היא הרשתה לעצמה להניח את ראשה על הקיר שהיה ממש מאחוריה ולעצום את עיניה כדי להירגע מעט תוך כדי שהיא לוקחת נשימה עמוקה.

"את בסדר?" שאל באותו מבט מודאג שניכר על פניו.  

"כן,כן" מיהרה לענות "תודה" הוסיפה בעוד שהוא התיישב לצידה.

"שטויות" החזיר בחיוך. "בואי" משך אותה,נותן לה להניח את ראשה על כתפיו החסונות.

משום מה ההרגשה הייתה טובה,נעימה ונוחה. תחושת חמימות הציפה אותה כשידיו החמימות עטפו אותה ועם כמה שזה היה מוזר הסיטואציה היא אהבה אותה...היא הייתה צריכה את החיבוק שייתן לה תחושת ביטחון.

"את-" אמר ג'ון, אך צלצול הטלפון של נוגה קטע את דבריו.

"רגע" אמרה ומיהרה לענות לצלצול הטלפון כשלא יכלה להתעלם משמו של שחר שהופיע על הצג.

"הלו?" ענתה.

"נוגה,זה שחר" שמעה את קולו מעבר לטלפון "אנחנו...אנחנו צריכים לדבר" הוסיף.

"תומר" נכנסה לי לחדר ההלבשה,שם נמצא תומר בין כל המאפרים,מלבישים ומעצבים. "אפשר לדבר איתך...לבד?" הוסיפה שואלת בעוד שהיא מושכת את שרוולי החולצה ומשלוות את ידה. 

"כן,בטח" מלמל ותוך מספר דקות ספורות הם מצאו את עצמם יושבים זה מול זה באזור שקט.

"אני...אני לא יודעת מאיפה להתחיל" השפילה לי את ראשה.

"מההתחלה" אמר בעוד שהיא לוקחת נשימה ארוכה,מתחילה לספר.

"אתה זוכר את הצמיד של אימא שלי?" יישרה אליו את מבטה ודמעות החלו לעלות בעיניה.

"כן. איך אפשר לשכוח את זה? זה חפץ בעל משמעות גדולה בשבילך" אמר.

"הוא אבד לי" אמרה מושכת באפה "ולמען האמת,אני חושדת שזה נלקח בידי מישהו,אבל אני לא כל-כך בטוחה בזה בשביל להגיד את זה כעובדה"

"את חושבת שזה נלקח בכוונה? נגנב?" שאל

"אני לא יודעת" אמרה ומיהרה להמשיך "אבל מה שכן אני יודעת זה שאני ממש צריכה את העזרה שלך"

"במה אני כבר יכול לעזור?" לא הבין

"בלהעיף מבט לתיקה של אופל" אמרה בצורה הכי עדינה שיכלה לומר.

"אופל?! מה היא קשורה?" החזיר במהירות,אבל לא לקח לו הרבה זמן להבין למה היא התכוונה "את חושבת שהיא קשורה לזה?!" הרים את קולו.

"תומר,אני רק-"

"את מנסה לסכסך,ואני לא אפול במלכודת שלך" קטע אותה בעוד שהוא מתרומם מהכיסא ומפנה אליה את גבה,מתרחק ויוצא מהחדר בטריקת דלת.

לי, לעומת תומר לא הייתה עצבנית או מודאגת. להפך,היא הייתה מרוצה וחיוך ערמומי התנוסס על פנייה.

היא ידעה שלמרות שתומר סירב בפנייה להסתכל בתיקה של אופל הוא עדיין יעיף מבט סקרן רק כדאי לוודא שדבריה לא נכונים,ואז יימצא את הצמיד האבוד שכמובן דאגה להכניסו לתיקה של אופל.

"מה עם המשימה?" זיהתה את קולו של 'זה עם הגלימה' לאחר שענתה לטלפון שקטע את מחשבותיה.

"נוהגים לשאול קודם מה שלומך,אתה יודע" החזירה "בכל מקרה,המשימה כמעט הושלמה" ענתה

"תגדירי מה זה 'כמעט'" ביקש.

"כמעט זה כמעט,אז חכה בסבלנות" אמרה ומיהרה להמשיך "אולי תגלה לי איך קוראים לך"

"לא נראה לי" סירב לגלות "אבל את יכולה למצוא לי כינוי" הוסיף.

"סנופי מתאים?" צחקה.

"אני יותר בכיוון אחר,את יודעת...בוגר יותר" אמר "מה את אומרת על 'הציד'?" הציע. 

"הציד? דווקא מוצא חן בעייני" אמרה "אז הציד את מי אתה צד?"

"את זה אני אשמור לעצמי" צחקק ובלי להוסיף מילה ניתק.

"זה אתה" חזרה משי על אותם מילים .

"אני?" שאל משה ונראה מבוהל.

"כן,אתה היית באותו יום..אני זוכרת" מלמלה ולא יכלה להסיר את עיניה מהקעקוע שעל ידיו.

"אותו יום?" לא הבין

"שהותקפתי" הסבירה "הקעקוע..אני זוכרת אותו" הוסיפה.

"משי,חמודה,נראה לי שאת זקוקה קצת לשינה טובה" התערב נפתלי לשיחה,ממהר להסיט את תשומת ליבה של משי לנושא אחר בעוד שהוא שולח מבט מזהיר לעבר משה.

"לא..אתה לא מבין" התעקשה משי ודמעות עמדו בעיניה. "זה הוא! זה הוא שתקף אותי!"

"את לא יודעת על מה את מדברת" מיהר משה להכחיש.

"אני יודעת שאני ראיתי את הקעקוע של מי שתקף אותי והוא זהה לשלך" הרימה את קולה.

"משי,את מתבלבלת ונסערת" ניסה נפתלי להרגיעה "יש הרבה אנשים עם קעקועים כאלה ואת בטח ראית את זה במטושטש ככה שזה יכול להיות דומה לזה של משה ולא בהכרח הוא" הוסיף "הרי למה שהוא ירצה לעשות לך את זה?"

היא לא יכלה להתעלם מהגיון בדבריו של נפתלי שהצליחו לערער את הביטחון לגבי הדברים שאמרה על משה ועל שהאשימה אותו בתקיפה

"אני...אני צריכה ללכת" מלמלה ויצאה במהירות מהחדר.

"אופל" הופתע יוני לראות את אופל בפתח הדלת "כנסי,כנסי" מיהר להכניסה.

"אתה נשמע מופתע לראות אותי" נכנסה אופל לדירה.

"האמת שבאמת לא ציפיתי לראות אותך אחרי כל מה שקרה..." התיישב על הכיסא ועד מהרה גם היא התיישבה מולו כשהיא מניחה את תיק הצד בכיסא לצידה. 

"אז בטח תופתע לגלות שאני רוצה להמשיך להיזכר" החזירה בביטחון ונחישות ששוב הצליחו להפתיע את יוני.

"אין בעיה" השיב בחיוך מרוצה.

לא לקח הרבה זמן עד שאופל עצמה את עיני,הרפתה את גופה והתרכזה,נותנת לפלאשבקים לעלות בראשה כשיוני ממשיך להפנט אותה,לכוון אותה ואת מחשבותיה למטרה.

*   *   *

"אופל,את זוכרת איפה המפתח,נכון?" שאל אביה.

"כן" הנהנה בראשה והצביעה לעבר הבובה אשר הונחה על שידתה הלבנה,שם הוחבא המפתח.

"למה המפתח הזה שייך,אבא?" הוסיפה שואלת בעוד שהיא מכניסה את האגודל לפייה.

"למשהו חשוב מאוד שתגלי כשתהיי גדולה" ענה מרים אותה ומניח אותה על ברכיו.

"אני עכשיו גדולה!" אמרה וגרמה לצחקוק קל מצד אביה.

"אבל לא מספיק גדולה" חייך אליה  "אופל,תבטיחי לי שתמצאי למה שייך המפתח הזה" הוסיף אביה לאחר מספר שניות. היא הסתכלה בעיניו הכחולות שהיו כה דומות לשלה. עיניים עמוקות,צלולות ומרגיעות.

"אני מבטיחה" הבטיחה,נותנת לו את המילה שלה בעוד שהוא מחייך ואוסף אותה לחיבוק חם לפני שינה.

*   *  *

"אופל,אני רוצה שעכשיו תפתחי את העיניים" ביקש יוני,והיא כמובן עשתה כדבריו. "מה ראית?" שאל לאחר מספר שניות,אך היא לא ענתה. היא הייתה בבועה שלה ורק הדמעות עמדו בעיניה. לא מתוך עצב אלא מאושר כי סוף-סוף היא נזכרה באביה, בחיבוק החם שלו ובעיניים האלה שתמיד הצליחו להרגיע אותה.

"אני חושב שעדיף שאני אביא לך מים קודם כל" אמר ועד מהרה יצא מהחדר משאיר אותה שם לבדה.

כעבור מספר דקות שבהם יוני עדיין לא הגיע והיא נרגעה,היא מצאה את עצמה בוחנת את החדר. משום מה תמונה אחת מבין כל כך הרבה תמונות אחרות שהצליחו להסתיר אותה מעט משכה את תשומת ליבה במיוחד.

היא קמה מהכיסא לעבר השידה בה הונחה התמונה והרימה אותה,מופתעת לגלות את דמותו של יוני ושל אביה יחדיו.

"מה לכל הרוחות?" מלמלה כשלפתע מעטפה קטנה שהוסתרה מאחורי התמונה נפלה. היא התכופפה לרצפה,פותחת בסקרנות את המעטפה,מופתעת למצוא שם את המפתח. אותו מפתח שהיה בעל ערך ואביה ביקש ממנה לשמור עליו.

"מה קורה פה?" חשבה לעצמה.

"מה קרה לה?" שמע יוני את קולו של אושר כשנכנס למטבח על מנת להביא כוס מים קרים לאופל.

"מה אתה עושה כאן?" שאל יוני בלחש אך זה לא אומר שכעס לא נשמע בדבריו.

"בדיוק כשבאתי לצאת היא הגיעה,אז נתקעתי פה" הסביר "מה קרה לה?" חזר על דבריו.

"אנערף...נזכרה במשהו" ענה בלחש בעוד שהוא מוציא מהמקרר את בקבוק המים הקרים.

"אתה אומר את זה כל-כך בקלילות כאילו זה לא יכול להיות קשור למשהו כל-כך חשוב"

"מה אתה רוצה שאני אעשה? אקפוץ על שתיים תוך כדי מחיאת כפיים?" החזיר בציניות בעוד שהוא מוזג את המים בכוס.

"נראה לך שזה קשור לנבואה?" שאל,סקרן.

"אני מקווה" אמר בעוד שהוא מרים את כוס הזכוכית "תישאר פה בשקט,מצידי אפילו אל תנשום,אבל רק אל תרעיש" הוסיף ויצא מהמטבח,לא לפני ששלח לעברו מבט מזהיר.

הוא לא ידע כמה דברים השתנו מאז שיצא מהחדר והשאיר את אופל לבדה.

תודה על כל התגובות שבפרק הקודם..אני אגיב עליהם בהמשך!

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלאאא,

שושה 33>