לי מצאה את עצמה במפתיע עומדת בפתח הדלת של דירתו של תומר על מנת לבצע את התוכנית לה חיכתה כל-כך-להפיל את אופל.

בחוסר סבלנות היא דפקה שוב על הדלת.

"לי?" הופתע תומר למצוא את לי בפתח הדלת.

"זאת אני" חייכה בביטחון בעוד שהיא נכנסת לדירה בלי רשות או בלי להוסיף מילה.

"לי..אני חושב שכדי שת-" מיהר תומר להחזיר.

"אל תדאג זה לא ייקח הרבה זמן" קטע אותו. "רק רצית-"

"רצית מה?" הפעם קטעה אותה אופל שבדיוק חזרה לסלון והופתעה לראות את לי.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 41

"מה את רוצה?" חזרה אופל על השאלה.

"את יודעת מה אני רוצה" ענתה ולא מצא חן בעיניה טון הדיבור בו דיברה.

"סליחה?" הרימה גבה.

"אל תעשי את עצמך לא מבינה על מה אני מדברת" שילווה את ידיה בערמומיות. "זה שהפני מלאך האלה עובדות על תומר זה לא אומר שהם עובדות גם עליי"

"לי,אני חושב שעדיף שכולנו נרגע ו-" התערב תומר,מנסה להרגיע את העניינים שידע שעומדים לצאת מכלל שליטה.

"לא,תומר,אני לא אירגע" קטעה אותו,מעיפה לעברו מבט קצר "הגיע הזמן שמישהו יראה לך את הפנים האמתיות של חברה שלך" הוסיפה בזלזול.

"אולי תפסיקי לזרוק רמזים,ותדברי כבר" התחילה אופל להתעצבן.

"צודקת" הסכימה איתה. "תביאי לי את הצמיד שלקחת ממני" המשיכה,הפעם ישירה מדיי.

"ואני שוב לא מבינה על מה את מדברת"

"אז אולי כדי שאני אראה לך" אמרה,מתקרבת לכיסא שבחדר האוכל,שם הונח תיקה השחור של אופל.

"מה חושבת שאת עושה?" הרימה אופל את קולה כשלי הרימה את התיק והפכה אותו,גורמת לכל החפצים שהיו בתוכו ליפול על שולחן העץ.

בין הארנק לבין משקפי השמש התגלה צמיד זהב שאומנם לא היה מוכר לאופל,אך אין ספק שהיה מוכר ללי שדאגה להכניסו על מנת להפליל את אופל בגניבה ובדרך לגרום לה ולתומר להיפרד.

"לוקחת את מה ששייך לי" ענתה ולא לקח הרבה זמן לאופל להבין במה היא מואשמת ושהאצבע המאשימה מופנת אליה. 

שתיקה צורמת ואף מביכה השתררה בחדר כשכל המבטים הופנו לאופל שהשפילה את ראשה. תחושת בלבול וחסר אונים השתלטו עלייה ופניה החווירו כסיד.

"אני..זאת לא אני.."  שברה את השתיקה.

"נו,באמת,אופל,כמה נמוך את עוד יכולה לרדת?" לעגה לה "העובדות מדברות בעד עצמם" המשיכה לי להשפיל את אופל.

"אני לא לקחתי את זה!" הרימה את קולה וביטחון נשמע בדבריה.

"נכון,את לא לקחת,את גנבת" מיהרה להחזיר בעקיצה.

כאב לה לראות את ראשו המושפל של תומר ושדבר לא נשמע מפיו. השתיקה הזאת הייתה גרועה מכל דבר אחר.

"תומר..." התקרבה אליו. "אתה מאמין לי,נכון?" שאלה בצפייה לתשובה חיובית,אך כל מה שקיבלה זה מבט ושתיקה,שתיקה שאמרה הכול.

"חשבתי שאתה אחר" אמרה בטון של עלבון עמוק  "מסתבר שטעיתי" הוסיפה,מסתכלת בעיניו שסוף-סוף פגשו את עיניה שדמעות עמדו להתפרץ בהם בכל רגע.

"חשבתי שאתה אחר..מסתבר שטעיתי" המשפט הדהד בראשו שוב ושוב כמו תסריט נע.

הוא לא ידע למי להאמין,הרי העובדות עמדו מול עיניו והיה קשה להתעלם מהם. אך באותה מידה גם היה קשה להתעלם מעיניה של אופל שהביטו בו באכזבה.

"אופל-" אמר אך לפני שהספיק להוסיף מילה היא נכנסה לחדרה בטריקת דלת.

הוא ידע שקרוב לוודאי שעכשיו היא אורזת את הדברים בחופזה כשדמעות מציפות את עיניה ובבוקר היא תעזוב. הוא ידע ובכל זאת,משום מה לא עשה דבר על מנת לעצור אותה.

"מישהו היה צריך להראות לך את זה" התקרבה אליו לי בעוד שהיא מסיטה את שערה הבלונדיני לאחור.

"לפחות תסתירי את ההתלהבות שחשפת אותה" אמר באדישות.

"עכשיו זה רק עניין של זמן עד שתבין שהיא בכלל לא בשבילך ו-"

"ושאת בשבילי?" קטע אותה,עצבני.

"את זה אתה אמרת" לחשה לאוזניו וחיוך זדוני התנוסס על פנייה. היא נשקה לו על הלחי ממש קרוב לפה ויצאה מהדירה מרוצה מהמתרחש.

נוגה ישבה על הספה,מכוסה בפוך מחמם כשהיא מסתכלת על החלון שהשקיף את מזג האוויר הגשום. היא אהבה חורף,אבל השנה...השנה היא לא אהבה אותו.

השנה היא מצאה את עצמה מרגישה בודדה,אבודה.

כאילו היא נמצאת במנהרה חשוכה ומנסה לחפש כל דרך יציאה או מעט אור,אך לא מוצאת.

"אני מצטערת" לחשה כשהיא מלטפת את בטנה. אומנם היא עדיין לא עשתה את ההפלה,אבל הרגשת אשמה עופפה אותה רק מהמחשבה הזאת.

היא מחתה את הדמעות כשלפתע צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיה. –ג'ון- כך היה כתוב על הצג וליבה החסיר פעימה.

"הלו?" ענתה לפלאפון במהרה. 

"נוגה,יש לי פנצ'ר ברכב ואני ממש קרוב לבית שלך..יש מצב שאני קופץ אלייך עד שיפסיק הגשם?" שאל.

"כן,כן..בטח" מיהרה לענות. "אבל מה עם הבלונדינית..היא בטח מחכה לך,לא?" הוסיפה בעוקצנות. שוב היא לא ידעה למה היא עוקצת אותו,אבל זה פשוט נפלט לה בלי שליטה.

"אף פעם לא גיליתי לך,אבל אני אוהב יותר שחורדינית" החזיר וחיוך התנוסס על פניה. אולי בגלל שהיא שחורדינית ואולי...אולי שבעצם בלי לשים לב כל מילה שלו גורמת לה לחייך ולהתפוגג.

"טעם טוב יש לך" אמרה כשלפתע נשמע דפיקות בדלת. היא קמה לכיוון הדלת,מופתע לגלות כמה מהר ג'ון הגיע.

"אני מסכים איתך" חייך.

"לי?" זיהתה את קולו של זה עם הגלימה המכונה 'הציד' מעבר לטלפון. 

"זאת אני" ענתה בביטחון "תגיד,הציד,אתה מוכן לצוד את ליבי?" הוסיפה שואלת לי בקול מתגרה למדיי.

"אני מוכן לשמוע אם המשימה הצליחה" ענה, רציני.

"איזה כבד" מלמלה נאנחת "בכל מקרה,המשימה בוצעה בהצלחה" הוסיפה בצחקוק.

"אני שמח" אמר ומיהר להוסיף "אני-"

"אתה יודע,כל העניין הזה עם הגלימה והכינוי והקול הנוקשה והרציני הזה דיי עושה לי את זה" קטעה אותו,מתוודה. "אולי לכבוד זה שהמשימה הצליחה תגלה לי מי אתה?"

"אני לא יכול" מיהר לענות. שולל כל אפשרות.

"למה?" לא הבינה. "אני לא מבינה"

"ואת לא תביני גם אף פעם" אמר וניתק.

"אני שונאת שמנתקים לי!" צעקה,עצבנית. האמת,היא לא התעצבנה שהוא ניתק לה,אלא שהיא לא קיבלה את מה שרצתה.

היא רצתה לדעת מיהו..הסקרנות אכלה אותה. "אני עוד אגלה מי אתה" מלמלה בנחישות ובאמת התכוונה לכל מילה שאמרה.

"מה אתה רוצה?" שאל משי,לחוצה ומפוחדת. הרחוב היה חשוך וריק מאדם. הגשם המשיך לרדת,מרטיב את שערה של משי וגורם לקור לחדור לעצמותיה.

"אני חייב לדבר איתך"

"אני לא מכירה אותך!" הרימה את קולה. "אני ל-"

"זה בקשר לזה שהותקפת אז בלילה" קטע אותה,ניגש ישר לעניין.

"אתה..." פנייה החווירו.

"אני ראיתי את זה...את הכול" השלים את המשפט.

"למה לא עשית משהו? למה לא אמרת לי את זה קודם!?" הציפה אותו בשאלות.

"זה לא פשוט כמו שאת חושבת שזה" אמר כמעט בלחש כשהוא מסתכל על הרחוב..משום מה הוא נראה לחוץ.

"אני לא מצליחה להבין אותך"

"כל מה שאת צריכה להבין כרגע,זה שאנשים שנמצאים לידך הם לא בדיוק מי שאת חושבת שהם" החזיר.

"בכל מקרה,תפגשי אותי במקום הזה ואל תאחרי,זה חשוב" הסתכל בעיניה והביא לה דף נייר שם היה כתוב את השם של הרחוב והמקום בו הם היו אמורים להיפגש. "נתראה" הוסיף ולפני שהספיקה להשחיל מילה הוא הפנה אליה את גבה והתרחק.

היא:

נשענה על דלת חדרה,בוהה בוהה במזוודה הארוזה כשהיא מחבקת את רגליה.

קרה הדבר שכל-כך פחדה וחששה ממנו... אהבה שלה הפכה לאכזבה אחת גדולה. מלב שלם ומאושר ליבה נהפך לשבור לרסיסים. מדהים איך אושר יכול להפוך במספר שניות ספורות לעצב כה גדול.

בתנועה מהירה היא מחתה את הדמעה שזלגה במורד לחייה והרשתה לעצמה להניח את ראשה על הדלת,כשהיא בעצם לא יודעת שממש מאחורי הדלת עמד תומר עם אותו לב שבור.

הוא:

נשען על הדלת,מנסה להיות כמה שיותר קרוב אליה....הוא היה צריך אותה בשביל שתרפא את ליבו,בשביל שתגרום לו להרגיש מה שהפעם לא הרגיש בעוצמות כאלה-מאושר.

אך משהו מנע ממנו והמחשבות על המתרחש המשיכו להטריד אותו. נראה שהיה בצד אחד של הכתף מלאך שאמר "תאמין לה,תדבר איתה ותלבין עניינים...אל תיתן לה לעזוב!" ומצד שני,שטן הלבוש בשחור שטען בדיוק ההפך: "תעזוב אותה,הרי עם כמה שזה יכאב בסופו של דבר זה יתרפא"

הם:

לא יודעים שהכול היה מתוכנן בקפדנות ע"י לי שדאגה לסכסך בין השניים על מנת שייפרדו. אבל האם יש עדיין סיכוי? 

האם הם יוותרו,או שמא...הם ילחמו וינסו להתגבר על המכשולים העוברים בדרכם כדי להגיע לאושר המצופה להם?

מצטערת שזה שוב כל-כך קצר..זה תקופה דיי עמוסה מבחינת הרבה דברים,אבל אני באמת אשתדל לעדכן פרקים בפערים יותר קצרים ופרקים יותר ארוכים.

וכמו תמיד,מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>