"אל תהיה מגוחך" החזירה בלגלוג "אם באמת לא הייתי רוצה שתהיו יחד,אז הייתי רק צריכה לחכות שלאופל יהיה נמאס ממך,ובטח כמו שאתה יודע זה לא לוקח לה הרבה זמן"

"מה?" לא הבין.

"מה לא ידעת?" עשתה את עצמה מופתעת. "אופל עברה הלאה" הוסיפה והושיטה לעברו את הפלאפון שלה,מראה לו את התמונה של אושר ואופל מתנשקים.

"זה לא..." אמר תומר ופניו נהפכו לחיוורים.

"זה כן" שילבה לי את ידיה "זאת אופל" הוסיפה בזדוניות.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 43

אנו מחפשים אהבה,ורודפים אחר האושר בצפייה למצוא את "הנסיך על הסוס הלבן",אך ברוב המקרים הציפיות נהפכות לאכזבות. ואכזבות בסופו של דבר יוצרות פחד.

פחד לקבל את ליבך פצוע ומדמם כשחלק קטן ממנו אף פעם לא יתרפא ויהיה שלם בחזרה,כי תמיד יישאר משהו בעבר. משהו שלא תוכל לקבל חזרה.

הפחד לחשוף את עצמך שוב והחשש לחוות את אותו הדבר בדיוק.

גם היא מצאה את עצמה מפוחדת. מפוחדת מאהבה ומהשלכות שלה. מפוחדת כי היא לא ידעה איך להתמודד עם הכאב הזה.

"היי" אמרה אופל בקול חלוש בעוד שהיא מתקרבת לתומר. בכל צעד היא הרגישה איך ליבה מגביר את קצב פעימתו.

"היי" החזיר לה בטון ייבש,אפילו לא מעיף לעברה מבט.

"אמ....רק רציתי לומר שמצאתי את זה" אמרה וחשפה את המפתח שהסתתר בידיה.

מבט מופתע ניכר בפניו וניצוץ נדלק בעיניו,אך למרות זאת כל מה שהוא אמר היה: "אני שמח בשבילך" באותו טון יבש שהצליח לבלבל אותה.

"אני חשבתי אולי שנוכל-" ניסתה  להסביר את כוונתה-למצוא למה שייך המפתח יחד.

"חשבת לא נכון" קטע אותה. "אני לא יכול לעזור לך"

"לא יכול או לא רוצה?" מיהרה להחזיר,אך תשובה היא לא קיבלה,אלא רק שתיקה שממנה יכלה להסיק הכול. "א..אני לא יכולה לעשות את זה לבד" מלמלה. היא הרגישה אבודה בלי נקודת התחלה וידעה שאילו הוא יעזור לה הדברים יהיו פשוטים יותר,הרי הוא ידע עלייה יותר ממה שהיא ידעה על עצמה.

"אני סומך עלייך שתוכלי" בפעם הראשונה העיז להסתכל עלייה "חוץ מזה את הנבואה רק את תדעי למצוא למה שייך המפתח הזה" הוסיף בקרירות.

"אבל-"

"תומר,אפשר לדבר איתך שנייה" קולה של לי קטע את דבריה של אופל.

"ברור" הסכים בחיוך אף לא מהסס לשנייה. "נדבר" זרק לה לפני שהפנה את גבו והתקדם עם לי שנראתה מרוצה מאוד מהמתרחש.

היא השפילה את ראשה,מרגישה כאילו סכין ננעצה בליבה בחוסר רחמים,גורם לכל הפצעים והצלקות להיפתח שוב ולדמם.

השאלה "האם יכול להיות שהוא התגבר עליה כל כך מהר?" הדהדה בראשה וגרם לה לתהות עד כמה היא נכונה.

"לי,לאן?"שאל כשהיא אוחזת בידיו,גוררת אותו לאחד המשרדים הריקים בסוכנות. כאב לו להתרחק ככה מאופל ולענות לו בצורה כזאת,אבל המחשבה שהיא עברה הלאה כל-כך מהר ושיחקה בו כל הזמן אכלה אותו מבפנים.

"למקום שקט" ענתה בעיניים נוצצות ובחיוך מזמין.

"לי,שנייה תעצרי רגע" ביקש. הוא יידע שבגלל שאופל מצאה את המפתח ומתכוונת למצוא גם את הנבואה אנשים יסמנו אותה כמטרה וירצו לפגוע בה על מנת לקחת את המפתח לידיהם,ולכן הרגיש שהוא חייב לעשות משהו בנושא.

"מה?" נעצרה.

"אני חייב לעשות רגע שיחה טלפון" אמר.

"אתה צוחק עליי?" לא האמינה למשמע אוזנייה.

"אני כבר חוזר" התחמק ומיהר להתרחק ממנה כשהוא מחייג לאחד מחבריו הטובים-מתן במטרה לעזרה.

"מתן,זה אני,תומר"

"תומר,אחי,כמה זמן לא שמעתי ממך!" שמע את קולו מעבר לפלאפון "איך החיים? מסתדר בתל-אביב?" הציף אותו בשאלות.

"אפשר לומר" נאנח.

"מה קרה? אתה לא נשמע טוב.."

"מתן,אני חייב ממך טובה" ביקש בצפייה לעזרה.

"במה הסתבכת עכשיו?" שאל

"לא הסתבכתי בכלום" מיהר לענות "אני פשוט רוצה שתשמור על מישהי ושתשים עין שלא יקרה לה כלום "

"מישהי?" התפלא לשמוע את בקשתו.

"כן,קוראים לה אופל" אמר והתחיל לספר לו הכול.

נוגה מצאה את עצמה בבית החולים יושבת על אחד הכיסאות מחכה לתור שלה,כשהיא יודעת שכשהיא תצא מכאן משהו חי פועם ונושם כבר לא יהיה בבטנה.

תחושות מעורבים הציפו אותה,אבל בעיקר רגשות אשם שסירבו להתנתק ממחשבותיה.

ושוב,צד אחד של שטן יישב על כתפה השמאלית ואומר לה בטון משכנע ומלא ביטחון: "זה הדבר הנכון ביותר לעשות גם אם זה לא נראה לך עכשיו ככה" ואילו בצד הימני יושב לו המלאך צועק,זועק לה "אל תעשי את זה!"

"תעזבו אותי" לחשה כשהיא אוחזת בראשה,מתחננת שהקולות יפסיקו.

היא לא הצליחה למנות אפילו סיבה אחת מספיק טובה לוותר על מה שכרגע חיי ונושם בבטנה-הילד שלה.

"נוגה גולדמן" שמעה את קולו של הרופא. היא הסתכלה עליו עומד בפתח הדלת אוחז ביד אחד במספר דפים וביד השנייה בעט שחור. "בואי בבקשה" ביקש בעוד שהיא מתרוממת מהכיסא ובצעדים קטנים מתקרבת אליו עד שנעצרה.

משהו עצר אותה..משהו שלא יכלה להסביר אותו. הרגשת מועקה עופפה אותה. הרי איך היא יכולה לקבוע אם התינוק הזה יזכה לחיים או לא?

"אני...אני חושבת.." מלמלה,מבולבלת.

"את בסדר?" שאל ומבט מודאג ניכר על פניו.

"לא..אני לא יכולה..מצטערת" אמרה בקול חנוק והפנתה אליו את גבה,מתרחקת בהליכה מהירה,כמעט מתנגשת במספר אנשים "אני לא יכולה לעשות את זה" הוסיפה מלמלת לעצמה בשלב שדמעות כבר זלגו בעיניה.

היא רצתה שמישה יחבק אותה ויגיד לה "יהיה בסדר".

היא רצתה שמישהו יהיה לצידה במצב הזה ויאמר לה "אנחנו נתמודד עם זה יחד"

היא רצתה...אבל לא היה אף-אחד כזה עד שצלצול הפלאפון נשמע ועל הצג הופיע שמו של ג'ון. אז כנראה בכל זאת יש אחד כזה?

"טמבל" סיננה לי כשעברה עצבנית במסדרון. היא הרגישה כמו מפגרת כשחיכתה באמצע המסדרון לתומר שהתעכב הרבה מעבר למצופה.

"את נראית עצבנית" שמע את קולו של אושר מופנה אליה.

"וזאת הסיבה שלא כדאי לך להתקרב אליי" סיננה.

"אני אסתכן"

"החיים יקרים,לא חבל?" העיפה לעברו מבט "מה אתה רוצה?" שאלה בחוסר סבלנות.

"אני צריך עזרה ממך" ביקש.

"נראה לי אתה לא יודע עם מי אתה מדבר" פלטה צחקוק קל. הרי כולם יודעים שטובות לא מבקשים מלי.

"את גם תקבלי מזה משהו" ניסה לשכנע אותה בדרך שלא תוכל לסרב לה.

"עכשיו אתה מתחיל לדבר" שילבה את ידיה וחיוך ערמומי התנוסס על פנייה. "מה אתה צריך ומה אני מקבלת מזה?" ניגשה יישר לעניין.

"אני צריך שתדאגי לזה שאני ואופל נהיה יחד בקמפיין הבא" ענה.

"ואיך אני יוצאת מזה מורווחת?" לא הבינה.

"תומר ואופל לא ישתתפו יחד באף פרויקט,משמע את יכולה לחזור לנשום לרווחה" הסביר בקצרה.

לי הייתה חכמה מספיק בשביל להבין שהיה משהו בדבריו...הרי אם זה יקרה הסיכויים שאופל ותומר יחזרו אפילו לדבר או לראות זה את זו יהיו אפסיים,ולכן זה מקנה עוד יתרון בשבילה.

"אני מסכימה,אושרי" הסכימה לאחר מספר שניות של מחשבה קצרה.

"אושר" תיקן אותה.

"שיהיה" מלמלה באדישות,מפנה אליו את גבה ומתרחקת כשקול נקישות העקבים הדקים נשמעים ברקע.

משי ישבה על אחד הספסלים בגן הציבורי לצד מישהו שאפילו לא הכירה,אבל הופתעה לגלות שהוא מכיר אותה יותר ממה שהיא חושבת.

היא לא האמינה למשמע אוזנייה כששמעה את דבריו של אותו אחד. היא לא הצליחה לעכל שום דבר..הכול נראה לה כל-כך לא הגיוני מצד אחד וכל-כך לא הגיוני מצד שני. תהיות ושאלות הרבו לעלות בראשה זה אחר זה ולכולם היה מכנה משותף אליו תמיד הגיעה- "למה?"

"למה שהם יעשו את זה?" שאלה בקול רועד את השאלה שהכי עניינה אותה.

"אני לא יודע" משך בכתפו.

"אבל אני יודעת" מלמלה לאחר מספר שניות קצרות של מחשבה בו היא חיברה את כל החלקים בראשה כמו פאזל עד שראתה את התמונה המלאה. "הם לא רוצים שאני אדע על המשפחה שלי" הגיעה למסקנה כשנזכרה גם בפתק המאיים שקיבלה לפני מספר ימים.

זאת הייתה המסקנה היחידה שיכלה להגיע אליה,ומתברר שזאת גם המסקנה הנכונה.

"תקשיב,נפתלי,יש משהו שאתה צריך לדעת" התפרץ משה למשרדו של נפתלי,מקפיד לסגור אחריו את הדלת.

"יש לי הרגשה שאני לא אוהב לשמוע את זה" מלמל נפתלי,לא יודע כמה הוא צודק "מה קרה?" שאל ממהר להתיישב על הכיסא.

"אתה זוכר את אותו היום שתקפתי את משי?" שאל כמעט בלחש.

"איך אפשר לשכוח את זה?" ענה "למה?" לא הבין לאן הוא חותר.

"כי מסתבר שהיה עד שראה הכול ויש לי הרגשה שהוא לא מתכוון לשתוק" הסביר מחכה לתגובה הנוראית מכל מצד נפתלי.

"היה מה?" צעק נפתלי שרתח מזעם וגרם למשה להירתע אחורה. "אתה נורמלי? איפה הראש שלך,תגיד לי? שום דבר אתה לא יודע לעשות בלי פאשלות!"המשיך להרים את קולו,ממהר להטיח את משה כשהוא מסתובב מצד לצד בחדר,מעביר את ידיו על תלתליו הנוקשים.

אופל מצאה את עצמה יושבת על החול הנעים,מתבוננת בים. שערה הג'ינג'י עף ברוח הקרירה של תחילת החורף,אך מסתבר שלעומת שערה המחשבות לא עפו מראשה אף לא לשנייה כמו שהיא הייתה רוצה. הם המשיכו להישאר שם,להיתקע על מה שהיה ולבכות על מה שלא יהיה כבר.

נמאס לה כבר לכאוב,לבכות ולהיפגע. נמאס לה כבר להתמודד עם המכשולים שמציבים לה החיים. ובפעם הראשונה היא רצתה להרים ידיים ולוותר.

לוותר על האהבה אחת ולתמיד,ובכך לוותר על האושר אך באיזשהו מקום גם על הכאב.

אף פעם היא לא הצליחה להבין איך אהבה יכולה להיות כה דו פרצופית. מצד אחד לתת לה נשיקה בלחי ומצד שני לתת לה סטירה.

היא התרוממה מהחול,מנערת את מכנסיה ובצעדים קטנים התקרבה לים,לגלים הסוערים שהיו כמו רגשותיה באותו רגע.

"הגורל הוא כמו הים..והים אינו חלק,יש בו גלים ובכל רגע יכול גל לסחוף אותך למקום אחר" נזכרה אופל במשפט שפעם מישהו אמר לה.

בדיוק כמו במשפט,אופל רצתה שהגל יסחוף אותה למקום אחר. למקום שקט יותר בו אין כאב.

המים הקרים כבר הגיעו עד בירכיה,אבל זה לא מנע ממנה להמשיך להיכנס לתוך לב הים,אלא בדיוק להפך. היא נתנה לגלים הסוערים לסחוף אותה.

"אופל" שמעה קול מוכר....קול שלא שמעה כבר הרבה זמן-אבא שלה. היא הסתכלה על הצדדים,לרגע מאמינה שהוא יכול להיות שם. "אני מדמיינת" אמרה בקול רועד. הקור הקפיא אותה.

"הגורל הוא כמו הים,אבל יש לך בחירה" שמע שוב את קולו "והבחירה הנכונה ביותר לעשות זה לחזור לחוף כל עוד הגלים הסוערים לא סוחפים אותך בזרם החזק" המשיך.

"אני לא רוצה לחיות את החיים האלה...אני בוחרת לבוא אלייך להיות בלי כאב" צעקה,נותנת לדמעות לזלוג מעיניה כשעוד גל בא ומתנגש בה. "אין לי בשביל מה לחיות" צעקה,חנוקה מדמעות.

"יש לך בשביל מה,אופל,תחזרי לחוף" מנסה שוב לשכנעה.

"אני מתגעגעת אלייך,אבא" בכתה.

"אני תמיד שם..מסתכל עלייך,שומר עלייך" החזיר "תחזיר לחוף,בבקשה, אופל" המשיך לבקש.

היא הסתכלה קדימה רואה את הגלים הסוערים ממשיכים להתקרב ואף להתחזק ואז העיפה מבט לאחור,מפנה את גבה לגלים ורואה את החוף.

אנו מחפשים אהבה,ורודפים אחר האושר בצפייה למצוא את "הנסיך על הסוס הלבן",אך ברוב המקרים הציפיות נהפכות לאכזבות. ואכזבות בסופו של דבר יוצרות פחד.

פחד לקבל את ליבך פצוע ומדמם כשחלק קטן ממנו אף פעם לא יתרפא ויהיה שלם בחזרה,כי תמיד יישאר משהו בעבר. משהו שלא תוכל לקבל חזרה.

הפחד לחשוף את עצמך שוב והחשש לחוות את אותו הדבר בדיוק.

גם היא מצאה את עצמה מפוחדת. מפוחדת מאהבה ומהשלכות שלה. מפוחדת כי היא לא ידעה איך להתמודד עם הכאב הזה.

והיא הייתה כל-כך מפוחדת ושבורה שבשבילה נשארו רק 2 אפשריות-החיים והתמודדות או המוות שדרכו איך דרך חזרה.

במה היא תבחר?

מצטערת על העיכוב הגדול.

כמובן,מקווה שאהבתם,(=

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלא,

שושה 33>