-קצת מהפרק הקודם...

אנו מחפשים אהבה,ורודפים אחר האושר בצפייה למצוא את "הנסיך על הסוס הלבן",אך ברוב המקרים הציפיות נהפכות לאכזבות. ואכזבות בסופו של דבר יוצרות פחד.

פחד לקבל את ליבך פצוע ומדמם כשחלק קטן ממנו אף פעם לא יתרפא ויהיה שלם בחזרה,כי תמיד יישאר משהו בעבר. משהו שלא תוכל לקבל חזרה.

הפחד לחשוף את עצמך שוב והחשש לחוות את אותו הדבר בדיוק.

גם היא מצאה את עצמה מפוחדת. מפוחדת מאהבה ומהשלכות שלה. מפוחדת כי היא לא ידעה איך להתמודד עם הכאב הזה.

והיא הייתה כל-כך מפוחדת ושבורה שבשבילה נשארו רק 2 אפשריות-החיים והתמודדות או המוות שדרכו איך דרך חזרה.

במה היא תבחר?

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 44

"אתה יודע מה הדבר הכי מבעית בלהודות שאתה מאוהב?" היא שאלה אותו. "אתה פשוט עירום. אתה חושף את עצמך לפגיעה ומוריד את כל ההגנות שלך. אין בגדים, אין נשק. אין שום מקום להתחבא בו. לגמרי פגיע. הדבר היחיד שהופך את זה לנסבל הוא להאמין שהאדם השני אוהב אותך בחזרה ושתוכל לבטוח בו שלא יכאיב לך." (מרי דוריה ראסל/הדרור(

היא הפנתה את גבה לגלים חוזרת לחוף כשהיא לא מעיזה להסתכל אחורה.

"אני אוהב אותך וגאה בך מאוד" שמעה את קולו של אביה הולך ונחלש...דועך עד שנעלם לגמרי.

היא ידעה שהסיכויים שהיא לא מדמיינת את קולו של אביה שואפים לאפס,אך זה נתן לה תקווה.

זה גרם לה לחשוב פעמיים על מעשייה הפזיזים ואף הצליח לשנות את קו מחשבותיה גורם לה להינצל ממוות בטוח.

"גם אני אותך" לחשה בקול רועד. היא הייתה רטובה מכף רגל ועד ראש,דבר שגרם לקור עז להשתלט עלייה ולגל צמרמורות לתקוף אותה זו אחר זו.

היא הרגישה כאילו כל גופה התכסה בקרח והרוחות החזקות שבישרו את תחילת החורף לא תרמו למצבה.

"ילדה את בסדר?" שמעה קול זר שמעט התנשף היא הפנתה את ראשה לאחור מגלה גבר בשנות העשרים לחיו בעל עיניים חומות ושיער חום כהה. המראה שלו היה דיי פשוט אבל בכל זאת היה בו משהו מיוחד...שונה.

"כן" ענתה,מתעטשת.

"אני לא חושב כך" התקרב אליה בעוד שהוא מוריד את הז'קט ומניח אותו על כתפה של אופל בעדינות.

"לא,זה-" מיהרה לסרב להצעתו. עם כמה שהיא רצתה שהז'קט הזה יעטוף אותה בחמימות היא לא יכלה לענות להצעתו...היא כלל לא מכירה אותו.

"זה בסדר,תירגעי" קטע את דבריה כשהוא מחייך חיוך מרגיע.

"תודה" הודתה לבסוף מתחממת ומתעטפת בז'קט המחמם "אופל" הציגה את עצמה בחיוך הכי נחמד שיכלה לגייס לעצמה באותם רגעים.

"מתן" גם הוא הציג את עצמו. "צריכה טרמפ?" שאל.

היא הופתעה שהוא לא שאל אותה שאלות ולרגע תהתה לעצמה האם הוא ראה מה קרה לה לפני מספר דקות,ולכן לא נותר לו מה לשאול, אך היא מיהרה להעיף את המחשבה הזאת מראשה ולענות בחיוב להצעתו.

בדרך כלל היא לא הייתה תופסת טרמפים,למען האמת היא אף פעם לא לקחה,אך באותו הרגע לא נותר לה ברירה ובגלל שהאינטואיציה שלה לא שלחה לה אותות אזהרה היא הסכימה.

היא מצאה את עצמה עד מהרה יושבת במושב הקדמי לצד אותו איש זר כביכול בשתיקה.

השתיקה שהשתררה לא הייתה מעיקה ולא נראה שהפריעה לאף אחד מהצדדים. כל אחד היה שקוע במחשבות ותהיות,אך אף-אחד מהם לא קיבל תשובות כפי שרצו.

דרך החלון שעליו הסתכלה עברו על פנייה במהירות עצים,בתים ואנשים. בדיוק כמו כשהייתה ילדה קטנה,גם עכשיו היא ניסתה לנחש לאן אותם אנשים הולכים,מה המחשבות שלהם ומה ההרגשות שלהם.

היא תהתה לעצמה האם אי פעם הם היו מאוהבים. האם אי פעם הם הרגישו את הכאב הזה שהיא מרגישה. את אותו כאב שמסרב להתפוגג.

"חלשת אופי" זה איך שהיא הגדירה את עצמה. היא ידעה שהיא מוותרת מהר מדיי. נכנעת. היא עושה את הדבר הקל ביותר שיכלה לעשות-לברוח ממקום להתמודד עם הבעיות וזה התכונות אופי שכל-כך שנאה אצלה.

"אני מדליק מזגן" הכריז מתן,קוטע את מחשבותיה.

"תודה" הודתה שוב. היא באמת הייתה אסירת תודה לו. "אני לא יודעת מה היה קורה אם-"

"זה בסדר,באמת" קטע הוא בחיוך. "את חייבת להפסיק להודות ולהפסיק לחשוב על זה"

"תגיד," התחילה לומר "למה אתה עושה את זה?" המשיכה בסקרנות,מנסה להבין את הסיבות והכוונות שלו.

"מה זאת אומרת?" לא הבין.

"לא נראה לי שאתה מציע לכל נערה שעומדת רטובה בחוף הים טרמפ,אז למה אותי כן?" הסבירה.

"כי את מיוחדת" ענה מביט בה. "וכי תומר ביקש ממני לשמור עלייך" הוסיף.

"תומר?" לא הבינה.

"את יודעת,בגלל כל העניין הזה עם הנבואה ו-"

"אני לא מאמינה" קטעה אותו,מרימה את קולה. "אני שונאת אותו!" צעקה. עכשיו היא הבינה הכול וכעסה על עצמה שלא יכלה לעלות על זה אפילו קודם לכן. האגו והכבוד שלה לא נתנו לאפשר לו לעזור לה.

"חבל,כי תצטרכי לסבול אותו" החזיר באדישות ונעצר מול ביתה.

"את זה עוד נראה" אמרה ויצאה מהמכונית בסערת רגשות.,והפעם יותר מתמיד.

"היי ג'ון" ענתה נוגה לצלצול הפלאפון שסירב להפסיק לצלצל. היא ניסתה להישמע כמישהי שלא בכתה לפני מספר שניות ולא הרגישה כל-כך שבורה ופגועה. מישהי שלא הייתה היא.

"קרה משהו?" שאל בהיסוס. הוא ידע לזהות את קולה ולקרוא אותה גם מעבר לטלפון.

"לא" מיהרה לענות לשלילה.

"אל תעבדי עליי" לא האמין לדבריה. "מה קרה?" חזר על השאלה.

בדיוק כמו ההרגשות שהציפו אותה באותו רגע גם הדמעות לא איחרו לבוא, והכאב? הכאב המשיך להתעצם מרגע לרגע.

היא כבר לא יכלה להסתיר את מה ששמרה עמוק בפנים. היא הרגישה שהיא חייבת מישהו שיחבק אותה וילחש לאוזניה "יהיה בסדר". מישהו שיחזק אותה וייתן לה להרגיש שהיא לא לבד,וכנראה...את כל זה היא מצאה אצל ג'ון.

"אתה יכול לבוא?" ביקשה בקול  רועד שהתפרץ מהר מאוד בבכי מריר.

"איפה את?" מיהר להחזיר.

מהר מאוד היא מצאה את עצמה יושבת על הספסל לבדה מחכה לג'ון,ותוהה לעצמה מה העתיד צופן לה בעקבות ההחלטה שקיבלה.

חשש מתגובתו של שחר על ההחלטה שהחליטה עופפה אותה,אך לא רק זה הטריד אותה.

הפחד מילד,ממחויבות ואחריות לא היה קל בשבילה. זה היה נראה כל-כך גדול ומפחיד שלא ידעה איך להתמודד עם זה.

היא לקחה נשימה ארוכה, מנסה לשכנע את עצמה שההחלטה שקיבלה היא ההחלטה הנכונה ביותר ושהכול יהיה בסופו של דבר בסדר,אך מסתבר שזה לא עזר כי הדמעות משום מה המשיכו לזלוג מעיניה.

"מה אני בוכה כמו ילדה קטנה?!" מלמלה לעצמה ובתנועה מהירה משכה באפה ומחתה את הדמעות היבשות שנותרו על לחייה.

"נוגה" שמעה את קולו של שחר. היא הפנתה את ראשה לאחור וראתה את ג'ון יוצא מהמכונית ומתקרב אליה במבט מודאג.

בכל צעד שהוא התקרב אליה נראה שהכאב התפוגג מעט ובלי שאלות או מילים הוא פשט עטף אותה בחיבוק חם.

הוא נתן לה את כל מה שהייתה צריכה באותו רגע-ביטחון ו...אהבה.

"לא משנה מה זה,יהיה בסדר" זה המשפט שלחש לאוזניה כאילו ידע שזה מה שהיא רצתה יותר מכל שיגידו לה.

רק אז כשהוא היה לצידה היא הרגישה שהכאב לאט-לאט דועך...מתפוגג. ההרגשה המוזרה שהשתלטה עלייה לא ניתנת לביטוי בשום צורה. כנראה זו הרגשה שמרגישים רק כשמאוהבים,ואהבה הרי לא ניתנת לביטוי וכמה שננסה להגדיר אותה לא נצליח.

=למחרת בבוקר=

בשעת בוקר מוקדמת משי עמדה מול דלת משרדו של נפתלי במטרה אחת ויחידה-למצוא תשובות.

היא לקחה נשימה ארוכה ודפקה על הדלת מספר פעמיים בחוסר סבלנות והתרגשות.

למרות שהיא ידעה שדבריו של נפתלי עלולים להיות מכאיבים ופוגעים,היא עדיין ציפתה בקוצר רוח לתשובות,ודאגה לבוא לשם חזקה ומוכנה לגרוע מכל.

"משי,חמודה,מה את עושה פה?" חיוך מאולץ התגלה בפניו של נפתלי.

"באתי לדרוש תשובות" החזירה והעלתה גם היא על פנייה חיוך מזויף.

"לדרוש תשובות?" לא הבין כשהוא עוקב אחר כל צעד שלה.

"כן" ענתה. "אתה יודע,אני יודעת הרבה על מעשים שאנשים עשו,אבל לא מבינה מה הסיבות שבגללם עשו את אותם מעשים,וחשבתי שאולי פה אני אוכל למצוא תשובות" מיהרה להמשיך.

"את מוכנה להסביר מה את רוצה ממני ולהפסיק לזרוק רמזים? יש לי דברים יותר חשובים לעשות" התחיל להתעצבן.

"תזכור את זה אתה אמרת" הזהירה "למה אתה ומשה לא רוצים שאני אגלה מי הם המשפחה שלי?" הפעם שאלה ישירות וגרמה לנפתלי להתחרט על דבריו.

"מ-מה?" פרצוף תמים וחסר הבעה התנוסס על פניו.

"הפרצוף הזה לא עובד עליי" נשארה אדישה ולא נפלה בפח שניסה נפתלי לגרור אותה "כדי לך להתחיל לדבר או ש..." החלה לאיים.

"או שמה?" קטע אותה בלגלוג.

"או שאני מגישה עלייך ועל משה תלונה במשטרה" שידרה ביטחון ונחישות "אתה יודע,לא נראה לי זה יימצא חן בעיניי הציבור הרחב שמכיר אותך בתור מנהל סוכנות מפורסם ואת משה בתור עיתונאי, ועכשיו עלול להכיר אתכם בתור עבריינים" ניסתה להלחיץ אותו, והאמת? היא גם הצליחה.

"תומר" קראה לי לתומר בפעם השנייה,אך עדיין הוא המשיך ללכת ולהפנות אליה את גבו,גורם לה לגלגל עיניים ולהיאנח בעצבים. "תומר" הפעם הרימה את קולה. היא הרגישה כאילו הוא מתחמק ממנה אבל כמו שכולם יודעים –אף אחד לא מתחמק מלי, גם לא תומר.

"אה..לי" נעצר והסתובב לכיוונה.

"סוף-סוף" התעצבנה "כבר שלוש פעמיים אני קוראת לך,מה אתה חירש?!"

"מצטער,אני בכלל לא-" התנצל.

"לא משנה,זה בסדר" קטעה אותו ומיהרה לעלות חיוך מפתה על פנייה. אותו חיוך שאי אפשר לסרב לו "אתה יודע,חשבתי אולי נלך היום שנינו ל-" התקרבה אליו משחקת עם השרשרת שעל צווארו ושולחת לו מבטים מלאי משמעות עד שקול מוכר קטע את דבריה והפריע ברגע המיוחד שתכננה לי.

"לי,אני צריך אותך במשרד שלי" שמע את קולו של אלברט.

"אני אבוא עוד מעט" סיננה בעצבים.

"אני צריך אותך עכשיו" חזר על דבריו,מתעקש.

"אני אחזור עוד שנייה" סיננה לעבר תומר והפנתה אליו את גבה,מתרחקת ממנו ונכנסת למשרדו של אלברט בלית ברירה.

'אני עוד אמשיך מאיפה שעצרתי' חשבה לעצמה בזדוניות.

"אני לא צריכה בייביסיטר" ראה תומר את אופל מתקרבת אליו והבעת פנים עצבנית הובחנה על פנייה.

"מה את אומרת" החזיר בלגלוג. למרות היחס שנתן לה הוא לא היה יכול להתעלם מהעובדה שהוא עדיין אוהב אותה. שעדיין ליבו מחסיר פעימה כל פעם שהיא לצידו ושהרצון לנשק אותה לא נחלש אף לא לשנייה.

אך כמו שלא יכל להתעלם מהעובדה שהוא אוהב אותה,הוא גם לא יכל להתעלם מהעובדה שהיא התנשקה עם מישהו אחר ושיחקה בו וברגשות שלו.

"מה שאתה שומע" אמרה "אני לא ילדה קטנה! אני יכולה להסתדר בעצמי!" הפעם הרימה את קולה. כרגיל,היא לא רצתה עזרה מאף-אחד.

"אולי תפסיקי לדבר שטויות? את לא יודעת בפני מי את עומדת! זה מסוכן!" העיף מבט רציני לעברה.

"אה ואתה יודע?"

"אני יודע שהם יעשו הכול בשביל שהמפתח הזה יהיה בידיהם גם אם זה להרוג מישהו" ענה,מצליח להרתיע ולהפחיד מעט את אופל,אך לא מספיק בשביל לגרום לה להפסיק להתלונן.

"אני אסתדר לבד" המשיכה בשבילה,עקשנית.

"אז מתן יהיה שם למקרה חרום" לא וויתר.

"אני שונאת אותך!" צעקה עצבנית. היא אפילו לא שמה לב כמה היא קרובה אליו כשאמרה את זה.

רק שהשקט השתרר ומבט עיניהם נפגשו,מסרבים להתנתק היא שמה לב,אך בכל זאת לא התרחקה. הם נמשכו אחד לשני כמו מגנט.

"תעזוב אותי" לחשה. מבקשת.מתחננת. היא ידעה שאם הוא לא יעזוב אותה,היא לא תצליח לעזוב.

"אני לא עומד בדרך שלך,אז אולי זאת את שלא רוצה לעזוב" החזיר גם הוא בלחישה כאילו שמרו סוד.

שניהם לא רצו לעזוב או שבעצם...הם לא יכלו. האהבה קישרה בניהם כל-כך חזק,אבל העמידה בפניהם מכשולים רבים ואם הם יעברו אותם הם יוכיחו שהאהבה אכן ראויה להם.

"תומר,מה אתה אומר שנלך שנינו היום ל-" התפרצה לי לחדר ובכך גרמה להם להתנתק. כנראה שאם הם לא מצליחים לעזוב אחד את השני היא תגרום להם."הפרעתי במשהו?" שאלה משלבת ידיים.

"לא" הנידה אופל את ראשה מעיפה מבט אחרון לתומר ויוצאת מהחדר בראש מושפל ובעיניים דומעות.

'תעזוב אותי' צעקה,זעקה בראשה, אך הלב סירב לעזוב. סירב להרפות.

"נו,אמרת שהיא תהיה פה!" אמר יוני שצפה מבעד חלון המכונית על סוכנות "אודם",מחכה שאופל תצא משם והוא סוף-סוף יצליח במה שתכנן כל-כך הרבה זמן-לקחת את המפתח ולמצוא את הנבואה הגדולה.  

"תחכה בסבלנות" סינן אושר.

"ממתי יש לי סבלנות?!" הרים את קולו והדליק עוד סיגריה,נושף ושואף,מנסה להירגע.

"אתה מעשן כמו קטר בזמן האחרון" הפנה אושר את מבטו אליו.

"עדיף שתחזור להסתכל לצד השני לפני שהפרצוף הלא כל-כך יפה הזה ייהרס לגמרי"

"מה שתגיד" מלמל ובדיוק כשהפנה את ראשו לחלון הבחין באופל יוצאת מבניין הסוכנות. "היא יצאה!" הכריז,יודע שעכשיו הרגע הגדול והמסוכן ביותר מגיע.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>