"נו,אמרת שהיא תהיה פה!" אמר יוני שצפה מבעד חלון המכונית על סוכנות "אודם",מחכה שאופל תצא משם והוא סוף-סוף יצליח במה שתכנן כל-כך הרבה זמן-לקחת את המפתח ולמצוא את הנבואה הגדולה. 

"תחכה בסבלנות" סינן אושר.

"ממתי יש לי סבלנות?!" הרים את קולו והדליק עוד סיגריה,נושף ושואף,מנסה להירגע.

"אתה מעשן כמו קטר בזמן האחרון" הפנה אושר את מבטו אליו.

"עדיף שתחזור להסתכל לצד השני לפני שהפרצוף הלא כל-כך יפה הזה ייהרס לגמרי"

"מה שתגיד" מלמל ובדיוק כשהפנה את ראשו לחלון הבחין באופל יוצאת מבניין הסוכנות. "היא יצאה!" הכריז,יודע שעכשיו הרגע הגדול והמסוכן ביותר מגיע.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 45

"אהבה זהו רגש מאד לא ברור, לפעמים זה מגע, לפעמים זה דיבור, לפעמים רק מבט, לפעמים מחשבה, לפעמים זה ריחוק, לפעמים זו קרבה אבל אם מרגישים בלב איזה קליק אין צורך להיבהל, זה איננו מזיק, דפיקות לב מהירות, זו אינה מחלה זו פשוט אהבה."

- יורם טהרלב

אופל יצאה בסערת רגשות מבניין הסוכנות "אודם" לעבר הרחוב החשוך והריק מאדם.

תחושת מעוקה והרגשה רעה עופפה אותה,אבל משום מה לא ייחסה לזה כל-כך הרבה משמעות.

היא המשיכה ללכת כשמדיי פעם העיפה כמה מבטים לאחור לאחר שהרגישה כאילו מישהו עוקב אחריה.

'את מדמיינת' חשבה לעצמה והגבירה את קצב צעדיה מעט עד שזוג ידיים גבריות ומחוספסות כיסו את עיניה מאחור וגרמו לליבה לפעום בקצב מסחרר.

"תהיי בשקט ואל תנסי להתנגד" לחש לאוזניה בקול מאיים.

"תעזוב אותי! הצילו!" התנגדה,מנסה להשתחרר מאחיזת ידיו. היא הרגישה איך הפחד מתחיל להשתלט עלייה.

"אל תנסי אותי" מלמל אותו קול זר שנשמע לה במקצת מוכר בעוד שהוא מקרב לצווארה סכין.

"מה אתה רוצה?" נכנעה. גופה רעד וקולה היה מפוחד. רק עכשיו היא הבינה למה תומר ניסה להזהיר אותה כל-כך וקיוותה שמתן שהיה אמור לשמור עלייה כביכול יבוא לעזרתה.

לשאלה ששאלה הוא לא ענה והדבר היחיד שעשה היה לגרור אותה כשידיה קשורות ועיניה מכוסות בלי שום יכולת להתנגד או לברוח. "בבקשה תעזוב אותי" התחננה בקול חנוק.

"קודם תתני לי את מה שאני רוצה" השיב והכניס אותה בדחיפה קלה למכונית,סוגר את דלת המכונית בטריקה.

"על גופתי המתה" פלטה בקול צרוד שמסמן כאילו בכל רגע היא עומדת לפרוץ בבכי,אך עם זאת היה בו משהו נחוש בדבריה.

"זה בדיוק מה שיקרה אם את לא תתני לי את מה שאני רוצה" אמר  "את תהיי גופה מתה" המשיך באיומיו שהצליחו להרתיע אותה ואף להבהילה.

התקווה הגדולה של אופל לעזרה באותו הרגע הייתה מתן,אבל מתן שראה הכול מהצד היה חסר אונים למתרחש ולא היה יכול לעשות שום דבר באותו רגע נתון.

שלא תבינו לא נכון...זה לא שהוא לא רצה לעזור לאופל,להפך-הוא כל-כך רצה להעיף את ידיהם מאופל,אבל ידע שאם הוא יעשה זאת עכשיו לבדו הסיכויים להצילה קלושים ובאיזשהו אופן יצליחו להחמיר את המצב מאשר יעשה זאת בדרך אחרת בחוכמה.

"תומר" מיהר מתן להתקשר לתומר ולעדכן אותו במצב "הם חוטפים אותה" המשיך להסביר כשהוא ממשיך לעקוב אחר כל תנועה וצעד שהם עושים.

"אז למה אתה מדבר איתי ממקום-" הרים תומר את קולו נשמע לחוץ.

"הם שניים עם סכין ואקדח" קטע אותו "אי אפשר לעשות שום דבר חוץ מלעקוב אחריהם עכשיו ולחזור לתקוף אותם בהזדמנות טובה יותר" הוסיף בעוד שהוא מתניע את הרכב,נזהר שלא למשוך יותר מדיי תשומת לב כשהוא עוקב אחרי אותה מכונית שחורה שבה נמצאת אופל.

"אל תדאג,אנחנו נוציא אותה משם" זה המשפט האחרון שאמר לתומר לפני שניתק את הפלאפון והמשיך לעקוב אחר המכונית.

לאחר שתומר קיבל את אותה שיחת טלפון ממתן הוא היה מודאג,מוטרד וחסר מנוחה. הוא הרגיש שהוא מתפוצץ רק מהמחשבה שאופל סובלת...רק מהמחשבה שדמעה תזלוג מעיניה ופחד ישתלט עלייה.

גם המחשבה שמישהו מחזיק בה ללא רצונה והוא לא יכול לעשות דבר כרגע להצילה אכלה אותו מבפנים. הרגה אותו.

הוא המשיך להסתובב ברחבי החדר מצד לצד ובחזרה מדיי פעם מעביר את ידיו על שערו בחוסר אונים מוחלט.

"מה יש לך?" עמדה לי בפתח הדלת מסתכלת עליו במבט של 'מה לעזאזל לא בסדר איתך?'.

"לי, אני רוצה להיות לבד " התיישב על הכיסא טומן את פניו בידיו ונאנח אנחה עמוקה.

"מה אתה לחוץ?" התקרבה אליו "נראה לי אתה צריך משהו שישחרר אותך" מלמלה מניחה את ידיה על כתפיו ובעזרת אצבעותיה הדקיקות עיסתה אותם.

"לי,עזבי אותי עכשיו!" הרים את קולו מעט ומיהר להתרומם מהכיסא ולהתרחק ממנה. 

"איך שאתה רוצה!" התעצבנה ויצאה מהחדר בטריקת דלת  ופנים כלל לא מרוצות.

"אני מפחדת" לחשה נוגה כשהיא משפילה את ראשה.

"מפחדת?! איפה נוגה שאני מכיר? לאן לקחנו את נוגה מלאת הביטחון שלא פחדה משום דבר ושמה פס על כולם?" שאל מרים את פניה,גורם למבטיהם להצטלב.

"היא פגועה וכואבת" אמרה "היא מרגישה כאילו היא עוברת במנהרה חשוכה שאין דרך יציאה ואין אפילו קצה אור" המשיכה מנסה להסביר את רגשותיה.

"ואם אני אגיד שבחיים יש עליות וירידות ואם זאת ירידה אז מיד אחר כך תבוא עלייה,זה יעזור?" ניסה לעודד אותה.

"אני חושבת שחיבוק יכול לעשות את העבודה טוב יותר" חייכה ומיד הוא החזיר לך את אחד החיוכים הכובשים שלו,עוטף אותה בחיבוק חם כפי שביקשה.

ועוד פעם היא הרגישה את ההרגשה המוזרה הזאת...את ההרגשה הכה קסומה הזאת כאילו זה רק שניהם לבד ואין עוד אף-אחד מסביב.

הידיים הגבריות שחיבקו אותה השרו לה ביטחון והגנה וריח הבושם שלו שעכשיו הייתה לה הזדמנות להסניף מקרוב גרם לה מרגע לרגע להתמכר יותר ויותר.

נראה שהכאב,החששות והפחדים התפוגגו יחד עם החיבוק שכל-כך סירבה להתנתק ממנו. התחושות והרגשות הללו לא היו סתם..היה בהם משהו וידעה שקרוב לוודאי יש לה גם הגדרה-אהבה.

היא לא התעמקה או ניסתה להתכחש לזה שיכול להיות שהיא אוהבת או אפילו מאוהבת בג'ון,וזה בגלל שהיא לא אהבה לתת לדברים הגדרות. היא פשוט הלכה עם הלב שלה שסימן לה את הדבר הנכון ביותר.

"אני לא רוצה להלחיץ,אבל...." אמר כשהתנתקו השניים מהחיבוק. היא ידעה שהוא רוצה לדעת מה קרה,ובגלל שהיא סמכה עליו כל-כך ובגלל שבמוקדם או במאוחר הוא יבין לבד אז היא החליטה לספר לו.

"אני בהריון" קטעה אותו. "מגבר נשוי ואני לא מתכוונת להפיל" הוסיפה ולא לקח הרבה זמן עד שג'ון הגיב לתשובתה בהבעה מופתעת שלא כללה הרבה מילים.

"משי,לא מתאים לך להתחיל לאיים" ניסה נפתלי לשמור על קור רוח.

"דווקא נראה שזה מצליח לי לא רע לנוכח פנייך שהפכו מהר מאוד לחיוורים" השיבה בעקיצה. "תתחיל לדבר" דרשה הסברים.

"אני לא מבין מה את רוצה ממני" היתמם.

"על מי אתה עובד,תגיד לי?" הסתכלה עליו,לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לו מהפה. היא ראתה שהוא לא מתכוון לדבר והחליטה להפחיד אותו במקצת,לכן הוציאה מתיקה את הפלאפון.

"מ-מה את עושה?"

"מתקשרת לספר את מה שהמשטרה והציבור צריך לדעת" המשיכה בביטחון. היא הייתה כה נחושה בדעתה להשיג הסברים ותשובות שכבר לא היה אכפת לה מה המחיר שתצטרך או יצטרכו אחרים לשלם.

"א..אני יספר" מלמל נפתלי,נכנע.

"אני מקשיבה" החזירה מסתכלת עליו כשלפתע עיניו ננעצו בה ולראשונה ראתה על פניו הבעה עצובה ודמעות בצבצו מעיניו.

"את כל-כך דומה לה" לחש,אך זה לא אומר שמשי לא שמעה.

"למי?" לא הבינה.

"לאימא שלך" ענה

"אימא שלי? איך אתה מכיר את אימא שלי?" ליבה החסיר פעימה רק למשמע המילה 'אימא' שלא זכתה אף פעם לומר.

"כי אני הוא..."  

"אתה מה?" התפרצה לפתע לי למשרדו מסתכלת על נפתלי,מעיפה מבט קצר לעבר משי שישבה מולו ואז בחזרה לנפתלי כדורשת תשובה. אי אפשר היה לפספס את פנייה שהביעו הבעה חשודה ומבולבלת.

המכונית השחורה נעצרה וממנה יצאו שני גבריים לבושי שחור. המסכה הלבנה שנגדה את צבע הבגדים לא אפשר לזהות את פניהם.

במהירות וזריזות הם הוציאו את אופל מהמכונית כשהיא כבולה בידיה ומטפחת מכסה את עיניה ללא יכולת להציל את עצמה מהצרה אליה נקלעה.

"תחזיקי מעמד" מלמל מתן צופה במתרחש ממכוניתו בלי שהשניים הבחינו בכך. הוא ראה שהם מובילים אותה למחסן נטוש וזה הספיק לו בשביל להבין מה הצעד הבא שלו ושל תומר להצילה.

"תומר" התקשר מתן לתומר.

"יש חדש?" שאל בקוצר רוח ובטון מוטרד במיוחד.

"אני יודע איפה מחזיקים בה" הודיע.

אופל שלא ידעה לאן היא מובלת או מה יהיה איתה,ידעה דבר אחד-מה הם רוצים, ואת זה? את זה היא לא התכוונה לתת יהיה מה שיהיה.

"תעזבו אותי!" צעקה כשהם הושיבו אותה בכיסא וכבלו אותה אליו. היא ניסתה להתנגד,אך ללא הצלחה.

"תשתקי!" צעק אחד הגברים שהצליח להרתיע ולהפחיד אותה.

"אני לא אתן לכם את מה שאתם רוצים!" צעקה בביטחון. היא הייתה נחושה ועקשנית בדעתה עד כדי כך ששום דבר לא היה יכול לשנות את מחשבותיה אפילו לא המחיר הכבד שהיא עלולה לשלם בעקבות זה.

"את זה עוד נראה" שמעה את אחד הגברים אומר ואת צעדיהם הולכים ומתרחקים עד ששמעה את טריקת הדלת והבינה שהם יצאו והשאירו אותה לבדה.

רק שהם הלכו היא הרשתה לעצמה להוציא את המסכה מלאת הביטחון שניסתה לשדר ולבכות.

לבכות בגלל הפחד. לבכות מהלא נודע. ולבכות מהחוסר אונים למתרחש סביבה.

"הצילו!" צעקה. "בבקשה תעזרו לי!" המשיכה לצעוק בתקווה לעזרה. הפאניקה והפחד השתלטו עלייה...היא רעדה וליבה פעם בקצב מטורף.

כאילו סופה קרב מתמיד,היא ראתה תמונות ופלאשבקים מחייה זה אחר זה מכל מיני תקופות.

תמונות שלה עם תומר וזיכרונות מעורפלים איתו נתנו לתחושת הגעגוע להציף אותה.

היא תהתה לעצמה האם יכול להיות שזו הפעם האחרונה שהיא תראה אותו,אבל מהר מאוד היא העיפה את המחשבה הזאת מראשה וניסתה להיזכר ברגעים היפים שלהם יחד שאולי יתנו לה תקווה.

***

"אני חושב ששכחת משהו בבוקר" התקרב אליה תומר ועד מהרה היא הרגישה את זרועותיו סביב מותניה,מחבקות.

"אני יודעת מה שכחתי" חייכה מסתובבת אליו ומניחה את זרועותיה סביב צווארו. "ואני אפצה אותך "לחשה לאוזניו,מתקרבת אליו עד שיכלה להרגיש את חום גופו. היא ידעה שהוא מצפה לנשיקה סוחפת והחליטה לייבש אותו קצת בנשיקה חמימה על הלחי.

"זהו?" שאל והחזיקה את עצמה שלא לצחוק בפניו.

"טוב,נו,נפצה אותך בעוד אחת" חייכה ונשיקה אותו על צד הלחי השנייה.

"זה משחק?" הצמיד אותה לקיר. "כי אם כן,אז עכשיו תורי" לחש לאוזניה תחילה מנשק אותה נשיקות קטנות על הצוואר ואז לאט- לאט סחף אותה לנשיקה ארוכה בשפתיים.

"אני אוהבת את המשחק הזה" צחקקה כשהתנתקו השניים מהנשיקה.

***

"תומר,איפה אתה?" לחשה בקול חנוק. היא כל-כך רצתה אותו עכשיו לידה,איתה. "בבקשה,תעזור לי" מלמלה.

הוא היה התקווה שלה..האהבה שלה. הכול היה נראה לה שונה..אחר בלעדיו. כשהוא לא היה איתה משהו הרגיש לה חסר ועכשיו,עכשיו הוא היה חסר יותר מתמיד.

לא היה את החיבוק הזה שימלא אותה בביטחון והגנה ולא היה את העיניים האלה ששידרו לה רוגע ושלווה כל פעם שהביטה בהם. גם הנשיקה שהציפה אותה כל פעם מחדש בפרפרים ובהתרגשות או את ידיו שהעיפו את קצוות שערה לאחור לא היו והיו מאוד חסרים לה.

היא ניסתה להיות חזקה ולהאמין שהעזרה תבוא ושהוא יבוא איתה,אבל היא נשברה כי לא היה לה במי להיאחז והתקווה היחידה שלה דעכה מרגע לרגע. היא הייתה לבדה בתוך מערבולת של רגשות וצרות שהיה קשה מאוד לצאת מהם בלי שמישהו ייתן לה יד לעזרה וירים אותה,יציל אותה.

"אני אוהבת אותך" לחשה. לא נותרו בה כוחות להילחם אבל זה לא אומר שהיא נכנעת,היא רק מחדשת כוחות מנסה לחשוב עליו ומשם לקחת את הכוחות.

"תגיד,אתה לא חושב שקצת הגזמנו איתה?" שאל אושר את יוני.

"לא" ענה יוני בפשטות כשהוא שואף ונושף את הסיגריה שאחז בידיו. "להפך,אני אפילו חושב שהיינו דיי עדינים כלפיה" המשיך.

"אתה רציני?!" הופתע אושר מתושבתו.

"אני נראה לך צוחק" העיף לעברו מבט רציני ואדיש כאחד. "תגיד,זה רק אני או שרגשות אשם ורחמים מתחילים להתעורר אצלך?" התחיל לחשוד.

"זה רק אתה" מיהר להחזיר.

"יופי" השיב מרוצה. "אסור לתת לרגשות להציף אותך בעבודה שכזאת" המשיך ונכנס למחסן בו הייתה כבולה אופל בחוסר אונים,משאיר מאחור את אושר.

"אז אופל,את מוכנה לתת לי את מה שאני רוצה או שתצטרכי לסבול הרבה לפני זה?" אמר יוני ספק שואל ספק מודיע.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

שושה 33>