"אתה רציני?!" הופתע אושר מתושבתו.

"אני נראה לך צוחק" העיף לעברו מבט רציני ואדיש כאחד. "תגיד,זה רק אני או שרגשות אשם ורחמים מתחילים להתעורר אצלך?" התחיל לחשוד.

"זה רק אתה" מיהר להחזיר.

"יופי" השיב מרוצה. "אסור לתת לרגשות להציף אותך בעבודה שכזאת" המשיך ונכנס למחסן בו הייתה כבולה אופל בחוסר אונים,משאיר מאחור את אושר.

"אז אופל,את מוכנה לתת לי את מה שאני רוצה או שתצטרכי לסבול הרבה לפני זה?" אמר יוני ספק שואל ספק מודיע.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 46

אנחנו רק צריכים לא לפחד, לדעת שתמיד יש לנו אופציה, שאנחנו לא חסרי אונים. דרקון הוא דרקון רק בגלל הפחד שלך ממנו. כשאתה לא פוחד, הוא הופך ללטאה.

- גבי ניצן

{ מתוך הספר "באדולינה" }

"אמרתי לך,אני לא מתכוונת לתת לך כלום!" צעקה,מתעקשת. נחושה בדעתה. אומנם דקות ספורות קודם לכן,היא נשברה אבל עם כל ההרגשות שהציפו אותה היא לא הרשתה לעצמה להיכנע ולוותר.

"והיא אוספת כוחות,מתמודדת עם הבעיות ונלחמת בכל כוחה על מה ששייך לה מאז ומתמיד..."

"מה את אומרת" החזיר בלגלוג בעוד שהיא שומעת את צעדיו מתקרבים אליה. עם כל צעד שלו היא הרגישה את הפחד והרעד מתגברים ומצליחים להשתלט עלייה.

"מה שאתה שומע" מיהרה לעקוץ.

"אופל,אל תנסי אותי...אין לך מושג למה אני מסוגל" ניסה להפחיד אותה. "איפה המפתח?" שאל ישירות.

"במקום שבחיים לא תצליח למצוא אותו" ענתה.

"בזכותך אני אצליח למצוא את כל מה שאני רוצה" השיב גם הוא בעקיצה.

"רק בחלומות הטובים שלך ובסיוטים שלי אני אביא לך את המפתח" המשיכה לסרב לבקשותיו.

"אולי לא שמעת,אבל לפעמיים חלומות מתגשמים" לחש לאוזניה. קולו צמרר אותה. "כדאי לך להתחיל לדבר כי אני מתחיל לאבד סבלנות" הוסיף בקוצר רוח.

קולו היה כל-כך מוכר לה..היא ניסתה להיזכר מאיפה אבל בינתיים ללא הצלחה. ברקע נשמעו צעדים מתקרבים והניחה שזה הגבר השני שעדיין לא שמעה את קולו,מתקרב.

"אני צריך לדבר איתך" לחש בטון רציני למדיי אותו הגבר שבפעם הראשונה אופל שמעה את קולו ומשום מה..גם קולו היה מוכר לה.

"אני עושה משהו,אתה לא רואה?!" סירב.

 "זה חשוב" התעקש ועד מהרה שמעה את צעדיהם המתרחקים ואת טריקת הדלת שבישרה את יציאתם מהמבנה בו נמצאה.

היא תהתה לעצמה האם יכול להיות שזה קשור לתומר ומתן שבאו לעזרתה,או לפחות כך קיוותה.  

"אין ספק,תקווה היא עדיין נשאה בלבה"

"אני מקווה שהסיבה שבגללה הוצאת אותי שווה את זה" אמר יוני לאושר כשיצאו השניים מהמחסן. 

"חדשות רעות" הודיע אושר ומיד פניו של יוני החווירו למשמע דבריו.

"ידעתי שזה לא הולך להיות טוב" מלמל "מה קרה?"

"אני חושד שמישהו ראה הכול" התחיל לספר.

"תגדיר מה זה 'הכול'" ביקש.

"מהרגע שחטפנו את אופל ועד לעכשיו" ענה. "זה מכונית כחולה שעקבה אחרינו...בהתחלה לא ייחסתי לזה כל-כך חשיבות וחשבתי שסתם היא נוסעת באותה דרך שלנו,אבל כשראיתי את אותה מכונית גם חונה לצד המחסן הבנתי שיש פה משהו מסריח" המשיך להסביר במה שהבחין.

"למה לא אמרת לי את זה מהתחלה?! טמבל!" הטיח בו יוני בצעקה,ממהר להוציא סיגריה מהקופסא ולהדליקה.

 "אנחנו חייבים לעשות משהו" הוסיף לאחר כמה שניות כשהוא הולך מצד לצד,חושב איך לצאת מהצרה אליה נקלע.

נוגה וג'ון ישבו זה לצד זה בשתיקה צורמת. הם היו חסרי מילים,אך היו מוצפים ברגשות ומחשבות.

"אני לא יודע מה להגיד" פלט לאחר שתיקה ממושכת. ראו על הבעת פניו כמה הוא הופתע מדבריה.

"אין הרבה מה להגיד..זה ההחלטה שלי" השיבה. היא ניסתה לחייך,אך כל מה שיצא לה הוא חיוך מאולץ.

"את חושבת שזה ההחלטה הטובה ביותר בשבילך?" הביט בעיניה.

"כן" ענתה לאחר כמה שניות,מהנהנת בראשה.

"לקח לך הרבה זמן לענות על השאלה" החזיר.

"מה אתה רומז? שאני לא רוצה בזה?!" התעצבנה.

"לא" מיהר לשלול כל אפשרות "פשוט..אני לא חושב שאת שלמה עם ההחלטה שלך מספיק" הוסיף בהיסוס.

"תקשיב,ג'ון,מספיק אנשים התנגדו והטיפו לי על זה,אני באמת לא צריכה גם אותך עכשיו" הרימה את קולה.

היא הרגישה צביטה בלב. אין לתאר כמה מאוכזבת היא הייתה באותם רגעים.

מאוכזבת כי ממקום לחזק אותה הוא בחר לה להראות לה כמה היא לא מוכנה לזה עכשיו. ממקום לתמוך בה הוא עשה בדיוק ההפך.

"נו..נוגה,לא התכוונתי שזה ישמע ככה" אחז בידה בדיוק כשהתכוונה להתרומם מהספסל. "את יודעת את זה" הוסיף.

"אני כבר לא יודעת כלום" אמרה ובאמת התכוונה לכל מילה.

היא נזכרה בתקופה שבה לא הרשתה לעצמה להיות תלויה במישהו,ובטח שלא בגבר. בתקופה שבה לא הצטרכה אף אחד. לא הצטרכה את החיבוק או את המילים המעודדות והתומכות.

עכשיו הכול השתנה או שבעצם...היא זאת שהשתנתה.

זאת שהתבגרה מאז הפעם בו הייתה חסרת דאגות והאמינה במוטו "תחייה את ההווה אל תחשוב על המחר" שעכשיו רק מהמחשבה על זה עולה בה גיחוך וגרם לה להבין כמה ראתה את הדברים על פני מסך וורוד. הרי ההחלטות שלה במצב בו נקלעה אליו הם משמעותיים וכבדים, ואין צורך להזכיר שישפיעו על עתידה בכל אופן המילה..

"בואי לפה" משך אותה אליו,מחזיר אותה להתיישב לידו בעוד שהיא משעינה את ראשה על אחת מכתפיו.

"אני מעריץ אותך,נוגה,באמת." פלט ג'ון.היא לא ידעה כמה המילים האלה היו משמעותיות לו,אבל אין ספק שהם היו משמעותיות מאוד בשבילה.

וככה שניהם מצאו את עצמם יושבים על ספסל אחד,מחובקים...נמצאים בבועה משלהם ומסתכלים על הכוכבים הנוצצים כשלפתע ניצוץ חזק של אור הובחן בשמיים,זה היה כוכב נופל.

"יש כוכב נופל,תביעי משאלה" פלט כשגם הוא זיהה את הכוכב הנופל שפילח את השמיים.

ברגע הראשון זה נראה לה מגוחך,אבל ברגע השני היא לחשה בליבה בקשה "שרק יהיה טוב"-זה כל מה שהיא רצתה וקיוותה.

הוא כרך את ידיו סביבה משרה לה תחושת חמימות וביד השנייה ליטף את ידה,מטייל מאצבע לאצבע. היא לא רצתה שהרגע הזה יפסק לעולם.   

אופל שעדין הייתה מוחזקת בחוסר אונים הרגישה את הזמן עובר ואת הפחד גובר.

היא לא ידעה כמה זמן עבר מאז השניים שחטפו אותה יצאו מהמקום בו החזיקו אותה,אבל לא היה ספק בליבה שזה ערך זמן רב וזה עורר בה מחשבות ותהיות.

כבר הרבה זמן התאבקה אופל עם כיסא העץ בו ישבה והייתה כבולה,מנסה להשתחרר מהקשרים שכבלו את ידיה שמסתבר שהיו מעט רופפים מלכתחילה.

"רק עוד קצת" מלמלה לעצמה. החום הכבד ששרר באותם רגעים ושערה הארוך שרצתה כל-כך להעיף לאחור לא מנעו ממנה להמשיך לנסות להשתחרר ולהציל את עצמה,אלא בדיוק להפך.

תחושה מוזרה ומעיקה השתלטה עלייה והפעם זה לא היה הפחד. זה היה משהו אחר שלא יכלה להסביר הרבה..זה היה כאילו משהו רע הולך לקרות ואת זה,מן הסתם היא לא יכלה למנוע במצבה.

היא לא נאבקה רק על חייה אלא גם בפחד שמילא את מחשבותיה ואת זה היא עשתה על ידי מחשבות טובות שניסתה להיזכר ולהחדיר לראשה בכל רגע נתון.

"אתה מתכוון לענות?" המשיכה לי לדרוש הסברים. מבטה של משי ננעץ בנפתלי,גם היא סקרנית לשמוע את תשובתו.

"לי,מתוקה,זה לא עניינך" ניסה נפתלי להתחמק.

"האמת,זה לא נשמע ככה" לא התכוונה להרשות לו להתחמק.

"אז איך זה נשמע?" שאל. הוא רצה לדעת כמה היא שמעה מהשיחה ולאיזה מסקנות היא כבר הספיקה לקפוץ.

"שניהלת רומן עם אימא של משי" אמרה לי ומשי לא יכלה שלא להישאר מופתעת למסקנה אליה הגיעה לי.

"ניהלת רומן עם..אימא שלי?" החווירה משי. היא כבר לא ידעה מה לחשוב.

"אל תיקחי את זה קשה מדיי" חיוך ציני התנוסס על פניה של לי "יכול להיות שיש דברים יותר גדולים שאת לא יודעת עליהם"

"למה את מתכוונת?" לא הבינה משי,מרגישה שמרגע לרגע היא מאבדת עשתונות.

"יכול להיות שאנחנו אחיות חורגות" שילבה משי את ידיה,משועשעת מהמצב בעוד שנפתלי כמעט ונחנק רק למשמע המילה 'אחיות'.

"לי!" התעצבן נפתלי,מרים מעט את קולו "תפסיקי לדבר שטויות" מיהר לשלול את דבריה. 

"אל תגיד לי מה לעשות..זה מדינה חופשית!" צחקקה לי.

"נפתלי" הרימה משי גבה "אתה מתחיל לדבר או שאני אתחיל לדבר?" חזרה לעמדתה הקשוחה,רומזת שבכל רגע הבת שלו יכולה לשמוע את מה שהוא לא רוצה שתשמע.

"בסך הכול אימא שלך הייתה דוגמנית בסוכנות,זה הכול" אמר בפשטות כשהוא שוב משקר בלי להניד עפעף.

הבשורה ממתן נתנה לתומר קצה חוט ופתחה תקוות,אבל זה לא אומר שהוא הפסיק לרגע להיות טרוד או חסר מנוחה.

הוא הרגיש שהבטן שלו מתהפכת מרגשות והראש שלו מתפוצץ ממחשבות. הוא היה על סף התמוטטות מהחוסר הידע והלא נודע.

מהר מאוד הוא מצאה את עצמו מתיישב על המדרגות מתחת לבניין הסוכנות,מחכה בקוצר רוח למתן שהיה אמור להגיע כל רגע.

גם הוא כמו נוגה וג'ון הבחין בכוכב נופל בשמיים. הוא אף פעם לא ביקש משאלה מהסיבה שלא האמין בזה,אבל הפעם הוא לא היסס ופשוט ביקש עם המון תקווה- "שאופל תהיה בסדר".

"מחכה למישהו?" שמע את קולה של לי בעוד שהיא מתיישבת לצידו,קוטעת את מחשבותיו.

"כן" ענה לוקח נשימה ארוכה מהאוויר הצח ואז נאנח קלות.

"למי?" תחקרה. 'תמיד היא הייתה סקרנית.' חשב תומר לעצמו. 

"למישהו" אמר בטון ייבש,ממשיך להסתכל על נקודה לא ברורה.

"מה נהיית פתאום..."ניסתה למצוא את המילה הנכונה.

"מסתורי?" השלים את משפטה.

"כן" הנהנה בראשה בעוד שהיא מושכת את שרוולי החולצה.

"זה סוד" אמר,מתרומם מהמקום בו יישב "נתראה" סינן לעברה והתקדם למכוניתו של מתן שבדיוק עצרה בצד.

לי שהייתה סקרנית מהמתרחש וגם משעוממת מעט החליטה שהיא רוצה למצוא את הסיבה בגללה תומר מסתורי ומוטרד כל-כך.

יותר מזה,היא לא אהבה את הטון בו תומר דיבר והרגישה שהיא מאבדת אותו מרגע לרגע,לכן היא חשבה לעצמה שאם תדע מה הסיבות שבגללם תומר מתנהג כך היא תוכל לעזור לו ובדרך, קרוב לוודאי גם תזכה בליבו.

"ממש שרלוק הולמס אני אהיה" חשבה לעצמה בגיחוך ומיהרה להיכנס למכונית,עוקבת אחר המכונית בה נמצאו תומר ומתן.

אין ספק שהיא לא ידעה מה היא עלולה לגלות וכמה היא עלולה להסתבך בעקבות זאת.

"הצלחתי!" זה המחשבה הראשונה שעלתה לראשה של אופל עם חיוך לאחר שהצליחה להשתחרר מהקשרים שכבלו אותה.

היא מיהרה להוציא מעיניה את הסרט שכיסה את עיניה,ולראשונה יכלה לראות את המקום בו נמצאה-מחסן בו התאכסנו ארגזים גדולים זה מעל זה.

בלי להתעמק יותר מדיי בפרטים על המקום היא מיהרה למצוא את היציאה ממנו. בזריזות היא הסתכלה לכל עבר,מסתובבת ומחפשת עד שעיניה נעצרו על דלת היציאה,אבל לרוע מזלה בדיוק אז נכנס אחד החוטפים ובפעם הראשונה היא ראתה את מי שהכי לא ציפתה לראות.

"זה אתה.." אמרה אופל וקפאה על מקומה,מרגישה כמו משותקת כאשר ראתה מי עומד בפנייה-יוני.

"הפתעה" אמר מצחקק ונראה משועשע למדיי מרגע לרגע.

 כבר עונה על התגובות המדהימות בפרק הקודם (;

עד לפעם הבאה,

אוהבת,

שושה33>