"הצלחתי!" זה המחשבה הראשונה שעלתה לראשה של אופל עם חיוך לאחר שהצליחה להשתחרר מהקשרים שכבלו אותה.

היא מיהרה להוציא מעיניה את הסרט שכיסה את עיניה,ולראשונה יכלה לראות את המקום בו נמצאה-מחסן בו התאכסנו ארגזים גדולים זה מעל זה.

בלי להתעמק יותר מדיי בפרטים על המקום היא מיהרה למצוא את היציאה ממנו. בזריזות היא הסתכלה לכל עבר,מסתובבת ומחפשת עד שעיניה נעצרו על דלת היציאה,אבל לרוע מזלה בדיוק אז נכנס אחד החוטפים ובפעם הראשונה היא ראתה את מי שהכי לא ציפתה לראות.

"זה אתה.." אמרה אופל וקפאה על מקומה,מרגישה כמו משותקת כאשר ראתה מי עומד בפנייה-יוני.

"הפתעה" אמר מצחקק ונראה משועשע למדיי מרגע לרגע.

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 47

קשה להגדיר מה זה אהבה,אפילו בלתי אפשרי.

רק מי שזוכה להרגיש את האהבה יבין את המשמעות,את החשיבות שלה. הוא ירגיש לפתע שיש מישהו שחשוב לו יותר מהחיים עצמם.

אובדן חושים יתעתע בו,ישתלט עליו ויגרום לו לשיכרון חושים מוחלט כי כזאת אהבה-ממכרת ומסנוורת.

בין אם הוא מודע לכך או לא,האהבה תהיה מרכז חיו,תרדוף אחריו ותשמש כחמצן לחיו.

מי שלא שם אף פעם לא יוכל להבין את העוצמה שבאהבה,את הרצון להיות נאהב והרעב הבלתי מוסבר למגע.

מי שלא שם אף פעם לא יוכל להבין את הסיכון שכרוך באהבה. לתת את ליבך,אושרך ועתידך בידיים של מישהו אחר. לתת אמון ועם זאת להיות מוכן לכל פגיעה אפשרית.

אופל אף-פעם לא העלתה בדעתה שמי שיעמוד מולה באותם רגעים יהיה יוני.

לרגע אחד היא עצמה את עיניה,מסרבת להאמין למתרחש,אך ברגע השני כשפתחה את עיניה בחזרה היא עדיין ראתה אותו עם אותו חיוך זדוני שהתנוסס על פניו המשועשעות,מה שלא השאיר לה הרבה ברירה אלא להאמין לנגלה לעיניה ולעכל שנפלה בפח שטמן לה.

היא בלעה את רוקה,משחזרת במספר שניות בודדות את השיחות שניהלו כמטופל ופסיכולוג,מה שעכשיו כביכול התגלה כשקר אחד גדול וגרם לה להבין מספר דברים ועם זאת לעלות תהיות על מטרותיו.

"למה?" שאלה בקול צרוד,רועד.

"כי אני רוצה את מה שאת רוצה" ענה בפשטות "לגלות את הנסתר,את הסוד..למצוא משהו ששנים אנשים מנסים למצוא ללא הצלחה... ולזכות,לזכות במשהו גדול,בעל ערך,עוצמה,כוח ושליטה אין סופית שתעניק לך כל מה שאי פעם חלמת עליו" הסביר ויכלה להישבע שניצוץ בעיניו נדלק.

"אתה אפילו לא יודע מה זה!" הרימה את קולה בכעס גלוי.  

"גם את לא,ובכל זאת את רוצה את זה" השיב בעקיצה שהצליחה להשתיק את אופל,אבל לא להרבה זמן.

"זה לא אותו הדבר" מחאה אופל "אנחנו לא עושים את זה מאותם סיבות" הוסיפה.

המטרות והסיבות למציאת הנבואה שונות ומגוונות.

יש אנשים המאמינים שהנבואה זה סכום כסף גדול ומנסים למצוא את זה למטרות כספיות.

יש אחרים אשר טוענים שזה יביא להם עוצמה,שליטה וכוח מסוים.

ויש העושים את זה לסגירת מעגל מסוימת,כמו אופל שמרגישה שהמוות של אבא שלה נשאר פתוח ולא פתור.

"זה נכון" בפעם הראשונה הסכים איתה בעוד שהוא מתקרב אליה והיא,היא נתקפת ברעד ופחד,נרתעת לאחור. "יש לך הזדמנות לצאת מכאן" נעצר בדיוק כשלא היה לה עוד לאן לברוח ונצמדה לקיר.  

"ולתת לך את המפתח? על גופתי המתה" סירבה.

"את בטח מתכוונת על גופתם המתות של חברים שלך" גיחך ונראה שנהנה מכל רגע בו אופל הייתה חסרת אונים. "אם את לא תתני לי את המפתח ותיעלמי הרחק מפה את תצטרכי לבקר את החברים שלך בבית הקברות,בתקווה שבכלל תוכלי לעשות את זה" 

"אתה...אתה לא תעיז" צמרמורת חלפה בגופה ופחד נשמע בקולה.

"את רוצה לנסות אותי?" הרים גבה ונראה משועשע.  

היא נתקפה חלחלה רק מלשמוע עד כמה הוא מוכן להקריב בשביל למצוא את המפתח.

הוא היה אפילו מסוגל לרצוח,לקחת את הזכות של הבן אדם לחיים..לדרוך,לרמוס על אנשים רק בשביל להשיג את המטרות שלו.

"אתה משוגע" מלמלה כשדמעות מאיימות להציף את עיניה.

"אף פעם לא אמרתי שאני שפוי" החזיר בעקיצה ובדיוק אז דלת המחסן נפתחה. שם נתגלה לעיניי אופל אושר.

כמעט עלה על פנייה חיוך..תקווה לשנייה געשה בה,אבל לא לקח הרבה זמן עד שהבינה שהוא לא בא לעזרתה ולטובתה. הוא בדיוק כמו יוני.

"צריכים למהר" התקרב אושר אל יוני כשבעקבותיו שתי בריונים לבושי שחור וכובע גרב על ראשם. הוא לא הפנה אפילו מבט לעבר אופל שנעצה בו מבטים ספק מאוכזבים ספר רצחניים.

"הם הגיעו?" שאל יוני בלחש,ממהר להוציא את האקדח שהחליפה הצליחה להסתיר טוב מאוד.

"הם בדרך" ענה.

"זה הזמן שלך להחליט" פנה יוני לאופל "האם לאקדח הזה יהיה היום שימוש או לא?" ספק שאל ספק אמר.

ההחלטה בלית ברירה הייתה מונחת על כתפייה של אופל. היא ידעה שמה שלא תחליט יכרוך בזה כאב.

היא לא הייתה מוכנה להעמיד את הקרובים אליה בסכנה,וידעה שאילו הייתה עושה זאת הייתה מתייסרת,המצפון היה רודף אחריה.

היא לא הייתה מוכנה להקריב אף-אחד,אבל ידעה שבאיזשהו מקום היא מקריבה את עצמה וידעה שאין דבר לשנות ולעשות בנדון.

משהו חייב לבוא על חשבון משהו אחר ובמקרה הזה זה יהיה האושר,החופש ואהבה של אופל.

"אני מסכימה" פלטה לאחר מספר שניות כשדמעה זלגה במורד עיניה.

"למה?" התגרה בה כשחיוך התנוסס על פניו. אין ספק,הוא נהנה לראות אותה במצב הזה שבו היא מקריבה את עצמה,מוותרת ונכנעת.

"אני מסכימה לתת לך את המפתח ולהיעלם" קולה היה חנוק מדמעות .

"יופי" היה מרוצה מתושבתה. שום רחמיים או חמלה לא בצבצו בעיניו אפילו לא לשנייה אחת,אלא רק שנאה ומטרה אחת ברורה-הנבואה.

"כל מה שאת צריכה לעשות הוא לעמוד מחוץ למחסן ולחכות שהחברים שלך יגיעו,כשהם יגיעו תתחמקי מכל שאלה שלהם ולמחרת בבוקר תפגשי אותי במקום הזה" הסביר מה עלייה לעשות בעוד שהוא מגיש לעברה חתיכת נייר מקומטת שעלייה כתוב הרחוב בו היא אמורה להיפגש איתו ולתת לו את המפתח,כפי שדרש.

החלק הקשה מבחינתה לא היה זה,אלא הרגע בו תצטרך להיעלם..להתנתק מהכול. להתנתק מאהבה.

תומר שכבר הגיע למחסן הרגיש את ליבו מחסיר פעימה בכל צעד שעשה. הוא הרגיש כאילו אין לו מספיק חמצן בלעדיה..כאילו היא האוויר לנשימה שמעניקה לו חיים.

כשהיא לא שם הכול היה נראה לו אחר,שונה.....האור נהפך לחושך,הרגשות נהפכים לריקניים וחסרי משמעות ואהבה,אהבה הייתה רק בגדר געגוע וכאב.

הוא הרגיש כאילו ליבו מדמם. החצי השני שלו לא איתו. ליבו צרב,שרף,זעק. הוא צעק על אהבה בקולי קולות וכוחות,מפנה אליו אצבע מאשימה.

כשהוא הגיע לדלת הוא נעצר,קפוא במקומו.

מין תחושה מוזרה עופפה אותו...תחושה שהיא שם,ממש מאחורי הדלת.

אותה תחושת חמימות וצמרמרות נעימות שעטפו אותו כל פעם מחדש כשהייתה לצידו,עטפו אותו גם עכשיו.

הוא היה יכול להישבע שהריח את ריח שערה ומיהר לקחת נשימה ארוכה,להתמכר לרגע.

***

תומר לא ידע אפילו עד כמה הוא צודק. אופל הייתה ממש מעבר לדלת,מניחה את ידה על הידית ממש כמו שהוא עשה.

גם ליבה פעם בחוזקה. היא חיכתה רק לו שיבוא להצילה,לעזרתה. חיכתה רק לו שיבוא לאחות את ליבה מחדש וירים אותה,יאחוז בה ולא יאפשר לה ליפול כמו שרק הוא יכול לעשות.

"אני אוהבת אותך" לחשה מעבר לדלת את מה שלא יכלה להגיד כבר הרבה זמן.

עוד דמעה זלגה במורד לחייה,שגם אותה מיהרה למחות. היא נשברה מכל הבחינות והרגישה שאם מישהו לא מחזיק אותה היא פשוט נופלת...נופלת לתוך בור עמוק ושחור בלי שום קצר אור .

הדלת נפתחה לאט והרגשות בערו בתוך אופל,הפעם זה לא היה הפחד אלא ההתרגשות,הצפייה. עיניה הוארו וניצוץ נדלק בהם כשדמותו של תומר הייתה מולה.

היא הייתה בטוחה שהיא תקפוץ עליו בחיבוק אבל היא פשוט קפאה,נשימתה נעתקה והיא מצאה את עצמה

משותקת במקומה והדמעות?הדמעות לא איחרו לבוא.

"תו..מר" קולה רעד. חולשה הציפה אותה וממש לפני שנפלה לרצפה הקרה הוא החזיק אותה.

"אני מחזיק אותך" לחש לאוזניה,לא מרפה מאחיזתו והיא בכתה על כתפו,רועדת.

תחושות מעורבות הציפו אותה של אושר שהיה ספוג בכאב. אושר לראות אותו,להיות עטופה בין ידיו והכאב מהידיעה שתצטרך לעזוב אותו,להרפות בלית ברירה.

"אל תעזוב אותי" הצליחה לומר בין כל הדמעות שחנקו אותה.

"תסתכלי עליי" ביקש. עיניהם הצטלבו. "אני אף פעם לא אעזוב אותך" ליטף את פנייה. המבט בעיניים שלו הצליח כל-כך להרגיע אותה. היה בהם משהו עמוק,מרגיע...שלוו כל-כך.

נוגה התענגה מכל רגע בו הייתה מתחת לזרם המים החם.

היא סיבנה את גופה,מתנקה מכל היום בתקווה שזה לא יסיר את ריחו של ג'ון ויסיר את הלכלוך,הפצעים הפתוחים ואת החששות שיסרבו להתפוגג.

היא חפפה את ראשה במרץ ושטפה אותו,ממהרת לצאת ולהתנגב במגבת הלבנה. המראה שעמדה משכה את תשומת ליבה ומהר מאוד מצאה את עצמה בוחנת כל חלק וחלק בגופה.

שערה החלק והבלונדיני היה כרגע רטוב,עיניה הכחולות וגוון עורה הבהיר והחלק היו אחד הדברים שגרמו לאנשים רבים להתפעל מיופייה ובין היתר גם לקנאה.

מפנייה היא עברה לבחון את גופה ולראשונה בחנה את בטנה שכרגע הייתה עוד יחסית שטוחה ובקרוב תהיה עגולה.

בתנועה עדינה היא העבירה את ידה לבטנה ומיששה אותו,ליטפה,מתרגשת לגלות שיש שם משהו חיי ופועם-הילד שלה.

צלצול הטלפון נשמע ברקע,והיא מיהרה לצאת מהחדר כשהיא עטופה במגבת בלבד.

"הלו?" ענתה לטלפון.

"היי..נוגה" זיהתה את קולו של שחר. "ר-רציתי לשאול מה שלומך"

"אני...אני לא עשיתי את זה"

"אז...מתיי את עושה את זה?" לא הבין.

"אני לא עושה את זה בכלל" אמרה מצפה לתגובה הגרועה מכל.

"מה...מה זאת אומרת?" המשיך,לא מבין או שלא רצה להבין.

"אני לא עושה הפלה..אני רוצה את הילד הזה" חזרה על עצמה אך הפעם בביטחון ובנחישות.

"א-את לא רצינית,נכון?" סירב להאמין למשמע אוזניו. היא לא ענתה לו והשתיקה..השתיקה אמרה הכול "את לא יכולה לעשות את זה! את לא מבינה שזה לא החלטה רק שלך?! גם לי יש חלק בזה! אני אבא שלו למען השם!" צעק.

"ואני אמא שלו! גם לי יש את הזכות לקבוע מה יהיה גורלו!" הרימה את קולה גם.

"לא מגיע לך להיות אימא" אמר וניתק לה בפרצוף.

המשפט הזה לא הפסיק להדהד בראשה וכך גם הכאב. המילים שלו פגעו בה כחץ בלב והרגישה איך כל הביטחון שלה יורד.

'איך אפשר להגיד כזה דבר?' חשבה לעצמה עדיין לא מאמינה שאמר לה את אותם מילים.

לי מצאה את עצמה יושבת במכונית מול מחסן נטוש מבולבלת. היא לא הצליחה להבין מה יש לתומר לחפש פה וכשלפתע ראתה את אושר ועוד שלושה גברים אחרים יוצאים מהדלת האחורית של המחסן ונכנסים למכונית שחורה הייתה יותר מבולבלת.

"מה לכל הרוחות קורה פה?" מלמלה לעצמה והסקרנות גברה.

בדיוק כשרצתה לצאת מהמכונית ולהיכנס למחסן היא ראתה את תומר ולמרבה הפתעתה גם את אופל שנראתה בסערת רגשות.

'משהו מסריח קורה פה ואני אגלה הכול' חשבה לעצמה והזעם השתלט עלייה למראה אחיזתו של תומר במותנייה של אופל.

תומר הכניס את אופל למכונית וסימן למתן לנסוע.

היה לו הרבה שאלות לשאול אותה אבל ידע שזה לא הרגע המתאים לכך והחליט להשאיר את זה כרגע בצד.

היא נראתה עייפה,מותשת..משהו בה נראה לו שונה..עצוב. "תודה...תודה על הכול" לחשה לו,מסתכלת בעיניו.

"אין על מה" הסתכל עלייה במבט מודאג ומיהר להוריד מעליו את הסוודר ולהניח אותו על אופל שהרגיש אותה רועדת לצידו.

"ידעתי שתבוא" אמרה מניחה את ראשה על כתפיו ולאט-לאט עיניה נעצמו והיא שקעה בשינה עמוקה.

הוא הרשה לעצמו למשוך אותה לחצי חיבוק,מגן עלייה. שומר עלייה.

"אוהב אותה?" חייך מתן,מסתכל עליהם דרך המראה שמכונית.

"אין לך מושג עד כמה" לחש מעיף לעבר אופל מבט. "אני נשבע לך,אני אתנקם במי שעשה לה את זה" הוסיף נחוש בדעתו.

היא

רק עכשיו יכלה להרשות לעצמה כשהיא בין ידיו לישון. להרגיש רגועה ומוגנת.

להרגיש ששום דבר ואף אחד לא יכול להרע לה כשהוא לצידה. בפעם הראשונה היא העבירה את המחשבות הרעות והתמקדה בטוב,בהווה. מרשה לעצמה להתמכר ולהתענג מכל רגע כי ידעה שבקרוב לא יהיו רגעים כאלה ושהאושר ייספג בכאב.

הוא

הגן עלייה,שמר עלייה...לא היה מסוגל לראות את הכאב,הדמעות והעצב בעיניה. הוא נשבע שיתנקם במי שעשה לה את זה.

ליבו עדיין לא היה שקט או רגוע מספיק. הוא ידע שנפתחה פה מלחמה והיה מוכן לזה.

קשה להגדיר מה זה אהבה,אפילו בלתי אפשרי.

רק מי שזוכה להרגיש את האהבה יבין את המשמעות,את החשיבות שלה. הוא ירגיש לפתע שיש מישהו שחשוב לו יותר מהחיים עצמם.

אובדן חושים יתעתע בו,ישתלט עליו ויגרום לו לשיכרון חושים מוחלט כי כזאת אהבה-ממכרת ומסנוורת.

בין אם הוא מודע לכך או לא,האהבה תהיה מרכז חיו,תרדוף אחריו ותשמש כחמצן לחיו.

מי שלא שם אף פעם לא יוכל להבין את העוצמה שבאהבה,את הרצון להיות נאהב והרעב הבלתי מוסבר למגע.

מי שלא שם אף פעם לא יוכל להבין את הסיכון שכרוך באהבה. לתת את ליבך,אושרך ועתידך בידיים של מישהו אחר. לתת אמון ועם זאת להיות מוכן לכל פגיעה אפשרית.

סליחה על העיכוב.

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלא,

שושה 33>