"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 48

חלק מהאהבה זה לדעת לוותר ולא רק לקבל. לדעת לשתוק גם כשהלב זועק,כואב..שבור.

כי כזאת האהבה;סותרת את עצמה... נושקת בלחי מצד אחד,ומצד אחר נותנת סטירה,מזכירה לך שהיא בלתי צפויה,הפכפכה ועלייך להיות מוכן גם לפגיעה,לאכזבה.

הרצון שלמישהו אחר יהיה יותר טוב מאשר לעצמנו גרמו לה לוותר. להיכנע. להקריב את עצמה.

והיא? היא לא מצטערת אף לא לשנייה אחת.  

אופל מצאה את עצמה לצד תומר,נכנסת לאותה דירה מוכרת שבעבר גרה בה יחד עם תומר כשותפים.

הרגשת חולשה עופפה אותה,העייפות השתלטה עלייה והעיניים כמעט ונעצמו לה.

היא רצתה לישון או במילים אחרות לברוח. לברוח מהמציאות אל החלום. לברוח לכל מקום בו הדמיון מתעלה על המציאות.

מצד שני,היא רצתה לנצל כל רגע שהיא לצד תומר. כל רגע בו היא עוד יכולה להסניף את ריח הבושם הממכר ולהתענג מכל נגיעה.

"את תהיי בסדר?" שאל תומר באותה מבט מודאג שהספיקה כבר לזהות היטב.

"כן. אל תדאג" אמרה כמעט בלחש,נשענת על המשקוף בפתח הדלת.

"בכל מקרה,אם תצטרכי משהו אני בחדר שממול" אמר מושיט לה שמיכת פליז נעימה שמיד מיהרה להתעטף בה.

"תודה" הודתה לו שוב. היא הייתה כל-כך אסירת תודה לו.

"את חייבת להפסיק להגיד את זה" השיב באחד החיוכים הכובשים שהמיסו אותה ועוד הרבה לפנייה.

היא כל-כך רצתה באותם רגעים לקפוץ עליו בחיבוק,להרגיש את זרועותיו עוטפות אותה וגורמות לתחושת חמימות להציף אותה.

הרצון,הרעב,הצמא למגע שלו או אפילו רק למבט שלו. למבט שתמיד מצליח להשאיר אותה רגועה כל-כך. שלווה. מהופנטת.

קול פנימי צעק,זעק לה 'תעשי את זה,לפני שיהיה מאוחר מדיי' ולרגע היא האמינה. לרגע היא לקחה צעד אחד קדימה,נשמה נשימה עמוקה,מבינה שזאת הזדמנות שאסור לפספס. אבל ברגע השני היא נסוגה,מחייכת חיוך קל ולוחשת "לילה טוב" בקול רך ונעים לפני שסגרה את הדלת.

והיא פספסה את הרגע,את ההזדמנות שיכול להיות ולא תחזור שוב.

נשענת על הדלת בחוסר כוחות,מאוכזבת,מפוחדת ובעיקר כואבת היא מחבקת את רגליה ומניחה עליהם את ראשה.

'יהיה טוב' ניסתה לשכנע את עצמה להאמין שיש עוד אור בקצה המנהרה החשוכה. שיש עוד תקווה.

לא לקח הרבה זמן עד שאופל מצאה את עצמה עטופה בין הסדינים הלבנים,מוכנה לשקוע בשינה עמוקה שלמרבה הפלא בניגוד למה שציפתה,זה לא קרה כל-כך מהר.

בכל פעם שעצמה את  עיניה ראתה את פרצופם המאיים של אושר ויוני,דבר שגרם לה לפקוח עיניים בחזרה ושוב להתהפך לצד השני של המיטה בתקווה שאולי זה ינער את מחשבותיה המטרידות,אך מסתבר שללא הצלחה.

הזמן עבר וכך גם סבלנותה של אופל,שהבינה שהלילה הזה יעבור ככל הנראה ללא שינה. בלית ברירה היא התרוממה מהמיטה בכבדות,מרגישה את הרצפה הקרה בעוד שהיא מתקרבת לדלת ופותחת אותה בעדינות,נזהרת שלא להרעיש.

את המסדרון היא עברה על קצות האצבעות וכשלפתע הבחינה בדלת חדרו החצי פתוחה של תומר,היא נעצרה,מרשה לעצמה לפתוח מעט את הדלת ולהתבונן בו,באהבה שלה.

שיערו היה באותו הרגע פרוע,נותן לו מראה שאהבה כל-כך...שפתיו היו אותם שפתיים נחשקות ומפתות.

לא מתוך רצון אך גם לא מתוך התנגדות,היא פשוט התקרבה אליו כאילו משהו משך אותה אליו... כמו שני מגנטים שנמשכים אחד לשני.

עכשיו,כשהיא ישבה על המיטה שלו יכלה לראות את פניו בבירור והרגישה יותר מתמיד רגועה,מוגנת. כל המחשבות שאז היו,נעלמו כלא היו.

"אני רק אשכב לרגע" מלמלה לעצמה,מפהקת בעוד שהיא מניחה את ראשה על הכרית ובלי לשים לב שקעה בשינה עמוקה.

תומר שהתעורר מהשינה הופתע לראות את אופל שוכבת ממש לצידו. חיוך קטן ובלתי מוסבר עלה על פניו.

הוא חלק איתה את השמיכה וכיסה אותה בעדינות,נזהר שלא להעיר אותה.

בלי לשים לב אפילו,הוא בחן את פניה שהיו קרובות לשלו. תווי פניה עדינות ושפתיה הורודות נראו כאילו מישהו שרטט אותם בקפידה. יופייה היה מסנוור,מהפנט מיוחד. בלי לחשוב הרבה הוא הסיט את שערה הג'ינג'י לאחור,מתענג על כל נגיעה.

"לילה טוב" מלמל בלחש מעיף לעברה מבט אחרון ועוצם את עיניו,גם הוא שוקע בשינה עמוקה.

 =למחרת בבוקר=

"משי,אני דואג לך" התיישב דין לצד משי במשרדה.

"אין לך על מה" סיננה כשהיא מעיפה לעברו מבט קצר וממשיכה לתייק מספר מסמכים בקלסרים העבים.

"זה לא נראה ככה...מיום ליום את נהיית יותר מרוחקת,מדוכאת" אמר "אני כבר מרגיש שאני לא מכיר אותך"

"כנראה שאתה לא מכיר אותי מספיק אם אתה לא יודע שכשאני מציבה לעצמי מטרה אני משיגה אותה לא משנה מה" החזירה .

"את מגדירה את הניסיון למצוא את ההורים שלך כמטרה?" הרים מעט את קולו.

"אתה אף פעם לא תבין אותי" לא ענתה על השאלה,אך זה לא אומר שהיא ניסתה להתחמק ממנה. היא פשוט לא חשבה שיש טעם לענות על השאלה כשבכל מקרה הוא לא יצליח להבין אותה עד שלא ימצא את עצמו באותה סיטואציה.

"תנסי אותי" נשען על הכיסא.

"אתה בטח חושב שאני סתם מנסה,סתם מתעקשת,הרי אם הם לא רצו אותי אז,אז למה שירצו אותי עכשיו,נכון?" ניסתה להסביר את רגשותיה "אבל זה לא ככה" המשיכה "אני עושה את זה בשביל עצמי...בשביל לסגור מעגל שנשאר פתוח ובשביל שיהיה לי עבר,בדיוק כמו שלך יש"

"זה לא מה שאני חושב" אמר מיד לאחר שסיימה את דבריה.

"זה מה שהרוב חושבים" אמרה באדישות.

"הרוב זה לא אני" השיב,מזכיר לה עם מי היא מדברת כרגע.  

"טוב,דין,אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו" מלמלה "יש לי דברים לעשות" הוסיפה ובלי להעיף לעברו מבט יצאה מהמשרד,לא מבינה עד כמה היא פוגעת באנשים הקרובים אליה ועד כמה היא תצטער על זה אחר-כך.

בשעת בוקר מוקדמת לי נכנסה לסוכנות,כשהפעם בשונה מהרגיל היא חיפשה אחר אושר על מנת שיספר לה את מה שהיא כל-כך סקרנית כבר לגלות על המתרחש מאמש.

"הי,אושר!" הרימה את קולה לי,ממהרת לעלות בפנייה חיוך שכמובן יצא מאולץ כשראתה אותו מחכה למעלית. "מה קורה?" שאלה לשלומו.

"הכול בסדר" מלמל ונראה מופתע מהתנהגותה כלפיו. "ואיתך?"

"גם" השיבה בדיוק כשהמעלית נפתחה ואליו נכנס אושר והיא אחריו "אתה יודע,ראיתי אותך אתמול" אמרה והפעם פניו נהפכו לחיוורים.

"אהה..איפה?" שחק אותה ראש קטן.

"באיזה מחסן נטוש כשעברתי ברחוב" ענתה "מה עשית שם?" חקרה .

"סתם..לא משהו מיוחד" נראה לחוץ.

"נו...אז ספר" לחצה עליו,מאיצה בו לספר.

"אני לא רוצה ממש לשתף,זה אישי" חייך חיוך מזויף בעוד שדלתות המעלית נפתחו ותחושת הקלה ניכרה בפניו.

"מה הבעיה שלך?!" הרימה את קולה,אוחזת בידיו,מונעת ממנו לצאת מהמעלית.

"מעניין,כי את אותה שאלה בדיוק אני צריך לשאול אותך" השיב,מתנער מאחיזתה ויוצא מהמעלית,משאיר אותה מאחור על אש קטנה.

"לעזאזל" התעצבנה. היא אהבה להיות בשליטה ולדעת כל פרט ופרט, וממש לא הייתה רגילה לשמוע סירוב. "אני עוד אגלה הכול" חשבה לעצמה,משלבת את ידה ועולה חזרה לקומה ממנה עכשיו ירדה.

נוגה התעוררה לעוד יום בחייה. בלי הרבה רצון היא קמה מהמיטה,מתקרבת לחלון ומסיטה את הווילון,שעכשיו חשף את קרני השמש החמימות והמאירות.

בפיהוק מבשר עייפות היא התקרבה לשירותים,שוטפת פנים ומצחצחת שיניים בזריזות,מתארגנת לעוד יום בעבודה בלית ברירה.

"מי זה?" הרימה נוגה את קולה למשמע דפיקות בדלת. 'מי זה כבר יכול להיות?' חשבה לעצמה,מתקרבת לדלת.

"ג'ון" ענה ורק למשמע קולו הנעים והמוכר ליבה החל לפעום בעוצמה.

"ג'ון..מה אתה עושה פה?" חייכה כשמהירה לפתוח את הדלת,מופתעת ונרגשת בו זמנית.

"אנחנו יוצאים" השיב בחיוך,נכנס לדירה ללא היסוס.

"יוצאים?" לא הבינה "אני לא יודעת מה איתך,אבל לי יש עבודה ו-"

"נו...נוגה תשתחררי קצת." קטע אותה "לא יקרה כלום אם לא תגיעי יום אחד לעבודה ותרשי לעצמך ליהנות קצת" הוסיף.

"אני לא יודעת" היססה,לא מתלהבת במיוחד מההצעה.

"אין מה לדעת. את באה" אמר או שיש לומר קבע כי לאחר מספר דקות של שכנועים מצידו וסירובים מציד היא הסכימה,ומצאה את עצמה עד מהרה בקניון אוחזת במספר שקיות וצוחקת.

אף פעם היא לא צחקה ככה,נהנתה ככה או הרשתה לעצמה להיפתח כמו שנפתחה אליו.

משהו בו מיוחד,שונה כל-כך שגורם לה להרגיש נוח,לסמוך עליו ולעטוף אותה ברגשות שלא חוותה קודם לכן..מין דגדוגים נעימים,ופרפרים מוזרים שמשתוללים בבטנה,אך עם כל ההרגשה הנעימה הזאת היה בזה משהו מפחיד. מרתיע.

"נוגה" קול נשי ומוכר קרא בשמה. היא הסתובבה לאחור מגלה את אלונה בכבודה ובעצמה עומדת מולה עם שחר שנגרר אחריה ולא נראה מרוצה מהמתרחש.

"היי" בלעה את הרוק וחייכה חיוך מאולץ. "מה אתם עושים פה?" שאלה.

"מה כבר יש לעשות בקניון חוץ מלקנות" צחקה אלונה "הרבה זמן לא ראיתי אותך" הוסיפה ויכלה לראות מהצד את מבטיו הרצחניים ששלח לה שחר.

היא ואלונה באמת לא התראו הרבה זמן,וזה בגלל שנוגה הקפידה לשמור ממנה מרחק ולהתחמק ממנה בכל הזדמנות אפשרית.

"כן..את יודעת איך זה..לחץ,עבודה וכל זה" תירצה. 

"ספרי לי על זה" הזדהה איתה "שחר שלי מגיע בשעות הקטנות של הלילה מרוב לחץ בעבודה" הוסיפה. נוגה ידעה טוב מאוד שזה לא לחץ מהעבודה אלא יותר בכיוון של בגידה ויחסים עם נשים אחרות. היא לא הבינה איך אלונה עד כדי כך תמימה ולא עולה על מעשיו,אבל שתקה וחייכה,נותנת לה לחיות בבועה הוורודה שהיחסים שלה עם בעלה על גדר מצב תקין.

"טוב,אז...נתראה" אמרה נוגה. למרות שלא התכוונה לאף מילה ממה שאמרה,היא רק רצתה לצאת מהסיטואציה המביכה אליה נקלעה.

"בהחלט" השיבה אלונה באותו חיוך רחב. כל אחד הלך לדרכו כאילו אף אחד מהם לא מכיר את השני. כאילו אף אחד מהם לא שומר סוד שמשנה גורל שלם ומשחק ברגשות של אדם.

"את בסדר?" שאל ג'ון שכנראה הבחין במצב רוחה השונה של נוגה מאז פגשה את השניים.

"בערך" ענתה בלי לפרט או להסביר הרבה.

הקלפים הונחו על השולחן זה אחר זה בידי אישה מבוגרת שנראתה בשנות השישים לחייה. עיניה היו ירוקות וחודרות,שערה היה שחור כפחם ואסוף בקפדנות. היא ענדה על צווארה וידיה תכשיטים גדולים שמשכו את תשומת ליבה.

"תבחרי קלף" ביקשה האישה. אופל היססה לשנייה ובחרה את הקלף שהרגישה בו לנכון.

האישה נרתעה לאחור,מבט מבוהל ניכר על פנייה כשהתבוננה על הקלף ואז העיפה מבט לאופל המבולבלת.

"מה זה? משהו רע?" שאלה אופל מפוחדת.

"זה...זה.." גמגמה אך לפתע הכול היה חשוך..מעורפל.

***

"אופל" תומר העיר אותה. 'זה רק חלום' חשבה לעצמה כשפקחה את עיניה,מבוהלת,חוששת ומפוחדת מהחלום.

היא לא ידעה מה משמעות החלום,אבל הייתה בטוחה שיש לו משמעות.

"את בסדר?" שאל.

"א-אני..צריכה ללכת" מלמלה וקמה מהמיטה במהירות,מתחמקת מתומר ומהשאלות .

לא קרה הרבה בפרק,אבל התקדמות בעלילה תהיה ללא ספק בפרקים הקרובים

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>