"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 49

טוענים שאפשר לקחת הכול לבן-אדם,חוץ מדבר אחד- אהבה.

אותו הרגש החוצה גבולות,הקסום כל-כך שנותן לך לטבוע בשיכרון חושים ופשוט...לתעתע בך אפילו בלי שתשים לב לכך.

אותו הרגש שתמיד יהיה שם בין אם תרצה או לא,כי אהבה היא כמו צלקת,אבל בהשוואה לצלקת רגליה היא חרוטה על הלב.

גם לה הייתה צלקת וכנראה...תמיד תהיה שם. תמיד תזכיר לה אותו. את הכאב,הגעגוע ואהבה.

"אופל,מה יש לך?" נכנס תומר לחדרה של אופל מתבונן בה מסרקת את שערה הג'ינג'י בזריזות ואוספת אותו לקוקו מרושל.

"אני צריכה ללכת" לא העיפה לעברו מבט ונעלה את נעלי העקב השחורות שהעניקו לה גובה והאריכו את רגליה.

היא נראתה מרוחקת,מפוחדת. הוא היה יכול לראות שמשהו מטריד אותה,אולי אפילו מרתיע אותה.'אבל מה?' חשב,מנסה לפענח אותה ואת רגשותיה.

"אני לא מבין מה הלחץ" מלמל ונשאר לעמוד בפתח הדלת מסתכל עלייה אוספת את חפציה.

"אתה גם לא תבין" סיננה,מסתכלת עליו בעיניים ריקניות בלי שום ניצוץ שהיה נוכח בהם כמו בדרך-כלל.

בצעדים קטנים היא מתקרבת אליו כשכל צעד מלווה באושר הספוג בכאב. אושר שעלול להיגמר בכל שנייה נתונה.

והיא מרגישה כאילו היא הולכת על אגם שהמים שלו נהפכו לקרח על מנת להגיע לצד השני.ליבשה שם עומד תומר,מחכה לה בחיוך ממיס לבבות.

בכל כוחה היא נאבקת בסערה שמשתוללת,ברוח הקרה והעזה שמעיפה את שערה ומשאירה אותה קפואה.

היא יודעת שכל צעד שלה מסוכן,הרי בכל רגע הקרח עלול להישבר ולהפיל אותה למים הקפואים,למנוע ממנה להגיע ליבשה. לתומר. לאהבה.

"אז תסבירי לי" ביקש ממנה,אוחז בידה ומונע ממנה לצאת מהחדר. "מה עובר עלייך?" ניסה לתפוס בעיניו את עיניה,אך ללא הצלחה.

ראשה היה מושפל ושתיקה צורמת השתררה בחדר. היא לא התכוונה לענות לשאלה ששאל,ולא בגלל שלא היה לה מה להגיד,אלא בגלל שהיא לא יכלה.

רק עכשיו היא הבינה שהדבר הכי כואב באהבה זה שהיא שם ואתה לא יכול לעשות כלום. האושר נמצא במרחק נגיעה ממנה והיא לא יכולה לגעת בו.

"פשוט..אל תשכח אותי" זה כל מה שאמרה כשהיא מסתכלת בעיניו. בעדינות השתחררה מאחיזתו,והניחה את זרועותיה סביב כתפיו,מחבקת אותו את החיבוק שיכול להיות האחרון.

מסניפה את ריחו,מרגישה כל נגיעה שחרוטה עכשיו בליבה.ומרשה לעצמה לעצום את העיניים ולהיות באובדן חושים מוחלט לפני שהיא מתנתקת ממנו ומצליחה במו ידה לתת את האגרוף האחרון שישבור את ליבה ויפוצץ אותו לרסיסים קטנים אשר הסיכוי לחבר אותם שוב יהיו קלושים.

"רק אל תשכח אותי" לחשה לאוזניו את אותו משפט שוב כשהיא מתנתקת מהחיבוק.

"אופל.." שמעה את קולו הולך ודועך בעוד שהיא מתקדמת לעבר הדלת. בלי להסתובב לאחור או להעיף מבט אחרון היא יצאה מהדירה.

תומר בחן את פנייה..את תנועות גופה ואת אישוניה שזזו מצד לצד עד שבהו בנקודה לא מזוהה. 'מה קרה לה?' חשב בעוד שהוא מרגיש איך בעדינות היא משתחררת מאחיזתו.

"פשוט..אל תשכח אותי" הסתכלה עכשיו בעיניו,ולמרבה הפתעתו חיבקה אותו. הוא לא הבין למה היא בדיוק מתכוונת,אך באותו הרגע הוא לא התעמק בזה יותר מדיי. הוא נשאב לבועה שבו רק היא והוא נמצאים לבדם כששום דבר לא מפריע להם להתמכר לרגע. להתמכר לאהבה.

הוא יכול להרגיש את קצב פעימות ליבה מתעצם משנייה לשנייה ואת הרעד בגופה כשהוא מניח את ידיו על מותניה.

"רק אל תשכח אותי" חזרה על המשפט שוב כשהיא לוחשת לאוזניו,ומתרחקת...מרפה מאחיזתה ומתנתקת מהחיבוק.

בלי שום הסבר או הכנה מוקדמת היא התקדמה לעבר הדלת וכל מה שהספיק לומר היה "אופל..." לפני שכבר יצאה מהדלת,משאירה אותו שם מאחור.

"אל תשכח אותי" המשפט הזה הדהד בראשו. הוא התיישב על הספה ואחז בראשו,מרגיש שעוד רגע הוא עלול להשתגע.

הוא רצה ללכת אחריה,לעצור אותה אבל הוא קפא במקומו וכך גם ליבו,שהרגיש כאילו הוא נעקר ממקומו וגורם לכאב עז להשתלט עליו.

"תומר" שמע את קולו של ריצ'ארד מעבר לפלאפון כשמיהר לענות לצלצול "אופל נמצאת לידך?" המשיך.

"לא..היא בדיוק הרגע הלכה ו...-" ענה.

"לאן היא הלכה?" קטע את דבריו. קולו נשמע לחוץ ומוטרד.

"אני לא יודע" אמר "הכול בסדר? אתה נשמע קצת...מוזר"

"אני חושב שאופל הולכת לעשות משהו מטורף" חשד.

"תגדיר מה זה 'מטורף'" ביקש תומר שלא הבין למה הוא מתכוון.

"לתת את המפתח לאדם הלא נכון ולברוח"

"זה לא יקרה" מיהר לשלול כל אפשרות "אופל לא תעשה כזה דבר" הוסיף בביטחון,כמעט משוכנע בדבריו.

"אל תהיה כל-כך בטוח בזה" השיב ריצ'ארד "יש הרבה דברים שאתה לא יודע" הוסיף.

לי הייתה על סט הצילומים כשכל האורות מכוונים לכיוונה והמצלמה עומדת ממש מולה.

היא הניפה את שערה לאחור ויישרה את מבטה למצלמה השחורה שהחזירה לה פלאש מעט מסנוור.  

"תשתחררי קצת,ילדונת" העיר לה הצלם. "את נראית קפואה" המשיך ונעצר לרגע.

"אל תגיד לי מה לעשות" תקפה אותו "תעשה את העבודה שלך ותשתוק" הוסיפה בהרמת גבה והתנשאות.

"לי,מתוקה,אני חושב שכדי שתיקחי הפסקה" התערב אלברט שהיה בחדר והתבונן מהצד.

"רק עכשיו התחלנו" השיבה לי.

"לפעמיים הדברים מתחילים מהר,ונגמרים באותה מהירות" סינן הצלם.

"סליחה?" הרימה את קולה,מתעצבנת ומצליחה לגרום לכמה ראשים להעיף לעברה מבט. "מי אתה לעזאזל ש-" הוסיפה מתקרבת אליו,אך אלברט שמשך אותה מהצד קטע את דבריה והוציא אותה מסט הצילומים.

"תתאפסי על עצמך" אמר עם מבט מזהיר בעוד שהוא מרפה מאחיזתו. "את כבר לא ילדה קטנה" המשיך, מעט מרים את קולו.

לי לא הייתה רגילה לטון דיבור הזה או להערות האלה ובטח שלא לרגע בו אלברט הפנה אליה את גבו והתרחק בלי שהיא אמרה את המילה האחרונה.

זה הפחיד אותה..היא תמיד הייתה בשליטה,ועכשיו כשהיא מאבדת אותה,היא מרגישה שהיא מאבדת גם את עצמה.

בלי לשים לב דמעה זלגה למורד לחייה,שאותה כמובן מהירה למחות. "בכי זה רק לחלשים" זה מה שהאמינה בו,וכשהדמעות המשיכו לזלוג מעיניה ללא יכולת לשלוט בדבר,זה אכל אותה מבפנים. שבר אותה.

"אסור לך להישבר" פקדה על עצמה,צעקה על עצמה בליבה בעוד שהיא מניחה את ידיה על פנייה,מנסה להסתיר את הדמעות...את הפחדים שלה.

"מותר להישבר לפעמיים" קול נשי נשמע ברקע כאילו קרא את מחשבותיה. זאת הייתה משי שצצה משום מקום והתיישבה לצידה. "כולם נשברים" המשיכה.

 "אני זה לא כולם" החזירה ומיהרה לקום "אותי אף אחד לא ירמוס!" הוסיפה כמעט צועקת כשהיא מנידה בראשה. "אף אחד!" צעקה וירדה במדרגות בסערת רגשות

"הבת שלך לא במצב כל-כך טוב" התפרצה משי למשרדו של נפתלי בלי התראה מוקדמת.

"א-את..סיפרת לה?" גמגם ופניו נהפכו לחיוורות. היא אהבה לראות אותו ככה חסר שליטה ואונים כשהוא כבול בקשרים שרק אותם היא תוכל לפרום.

"לא" ענתה בעוד שהיא מתקרבת אליו. "אבל שלא תבין לא נכון,זה לא אומר שאני לא יכולה לספר בכל רגע נתון" מיהרה להזכיר לו מי השולטת פה.

"מה את רוצה?! אני כבר אמרתי לך ש-" התעצבן.

"לא כל מה שאתה אומר אני אגיד אמן,ואאמין בזה" הרימה את החצים שהונחו על השולחן במשרדו "אני לא עד כדי כך תמימה ופתטית" הוסיפה בעודה זורקת חץ למטרה. "תתחיל לדבר או ש-" האיצה בו,מעיפה לעברו מבט קשוח ונחוש.

"או שאני אתחיל לדבר" נשמע קול גברי שקטע את קולה של משי. זה היה משה שעמד בפתח הדלת בכבודו ובעצמו והצליח לשנות את כל פני התמונה,לגורם למשי להיות מופתעת, בניגוד לנפתלי שנראה שאיבד את העשתונות מרגע לרגע.

בתיה קמה בתחושת מעוקה שהתחילה עוד מליל אמש. היא חשבה שהתחושה המוזרה תתפוגג לבדה,אבל היא לא הרפתה ולא עזבה אותה. להפך,היא רק גדלה והכבידה על מקום בליבה.

העובדה שמאתמול בתיה לא הצליחה לתפוס את אופל בפלאפון,לא תרמה הרבה למצב ואף הוסיפה לחץ וחששות וגרמה למצב בו מצאה את עצמה מול דלת ביתו של ריצ'ארד דופקת על הדלת ומחכה למענה.

"היי" חייכה בתיה חיוך מובך שלא היה אופייני לה כל-כך,כשהתגלה ריצ'ארד בפתח הדלת.  

"בתיה" נראה מופתע לראותה "כנסי,כנסי" מיהר להכניסה בחיוך  רחב.

היא לא יכלה שלא לבחון אותו ולגלות ששום דבר לא השתנה בו. השיער השחור נשאר אותו שיער פרוע והעיניים השחורות היו אותם עיניים עמוקות כפי שאהבה כל-כך.

"אני רק רציתי..." מלמלה. אף פעם היא לא הצליחה להישאר במצב נורמאלי כשהייתה לצידו. הפעם,היא נבלעה לעיניו העמוקות שהשאירו אותה חסרת מילים ובעיקר מובכת 'תשתלטי על עצמך' חשבה לעצמה. 

"את גם מרגישה את זה,נכון?" פלט לפתי.

"אני מבינה שאני לא היחידה שמרגישה ככה" הזדהה עם ההרגשה. "אני לא יודעת איפה היא..אנחנו חייבים למצוא אותה" הוסיפה ומבט מודאג ניכר על פנייה.

"זהו זה!" אמרה הספרית בהתלהבות. "את יכולה לפקוח עיניים" הוסיפה ואופל עשתה כדבריה,פוקחת לאט-לאט את עיניה ומגלה שהדמות אשר נשקפת מהמראה זו אכן היא רק במספר שינויים מעוטים.

היא התקשתה להאמין ולהסתגל למראה הזה שהשקיף המראה- שערה הג'ינג'י כבר לא היה ג'ינג'י ולא ייחד אותה יותר,מהרגע בו שערה נצבע לבלונדיני.

'זו כבר לא אני,זאת מישהי אחרת' חשבה לעצמה כשהיא מעבירה את ידיה על שערה. היא לא אהבה את השינוי הזה..את הצעד הגדול שעשתה בלית ברירה.  

היא כבר הגיעה למצב בו לא הכירה את עצמה,הביטחון שלה שאף לאפס והסיכוי לסמוך על בן-אדם היה קלוש לאחר שאיבדה את האמון באנשים,מאז שגילתה שאושר ויוני שהכירה היו נגדה לאורך כל הדרך.

שום דבר כבר לא הצליח לעלות חיוך על פנייה או להאיר את עיניה החשוכות. שום דבר.  

"את מרוצה?" חייכה הספרית שנעצה בה זוג עיניים וחייכה חיוך מרוצה.

"כן,בטח" ענתה בחיוך מאולץ,ממהרת להושיט לה את הכסף ולצאת מהמספרה.

 מסתבר שגם כשהייתה בחוץ ונשמה את האוויר הצח הכול עדיין הרגיש לה חנוק כל-כך. אולי זה בגלל שהיא יודעת שאין לה חופש יותר לעשות מה שהיא רוצה. הרי יוני ואושר שולטים בה כמו בובה על חוט. ואולי...אולי זה בגלל אהבה שאיבדה והשאירה מאחור בכאב רב.

"היי ילדה" פנתה אליה אישה זקנה שישבה ברחוב וערבבה קלפים. זו הייתה אותה אישה מהחלום שחלמה.

"שאני אפתח לך בקלפים?" שאלה ובלי להסס הרבה אופל הסכימה,ממהרת להתיישב מולה .

בדיוק כמו בחלום הקלפים הונחו על השולחן זה אחר זה בידי האישה המבוגרת שתיאורה תאם בפרטי פרטים לזו מהחלום.

"תבחרי קלף" ביקשה האישה.הפעם אופל היססה לשנייה. היא לא ידעה אם היא באמת רוצה לעשות את זה...לדעת את הלא נודע,את העתיד ,אך לבסוף לאחר מספר שניות, היא בחרה את הקלף שהרגישה בו לנכון ובלב שלם.

כצפוי,כמו בחלום האישה נרתעה לאחור ומבט מבוהל ניכר על פנייה כשהתבוננה על הקלף.

"מה זה? משהו רע?" שאלה אופל מפוחדת.מרגישה את ליבה פועם בקצב מסחרר.

"זה...זה.." גמגמה.

"זה מה? תדברי!" האיצה בה כחסרת סבלנות.

"יש בידיך כוח רב,אפילו יותר ממה שנדמה לך" עיניה נצצו "דברים הולכים להשתנות" הוסיפה והתבוננה שוב בקלף.

"מה הולך להשתנות? על איזה כוח את מדברת?" הציפה אותה בשאלות.

"אני לא יכולה להגיד לך הרבה כי אז כל מה שעוד צופן לך העתיד ישתנה וזה אסור.. את צריכה לגלות הכול בזמן המתאים לו" אמרה "אבל מה שכן,בסופו של דבר אושר צפוי לך" הוסיפה,מנסה לעודד אותה ללא הרבה הצלחה.

לא יודעת מאיפה נובע החוסר ביטחון הזה,אבל אני מרגישה שיכולתי להוציא את הפרק הזה הרבה יותר טוב מאיך שהוא ייצא..לא ממש אהבתי אותו,אבל אני מקווה לפחות שאתם כן.

פרק הבא הוא כבר פרק 50 (וואו מי היה מאמין?! ) מה שאומר שינוי משמעותי מאוד בעלילה(סוף-סוף!!),ואם חשבתם שזה הסוף אז טעיתם כי זה רק ההתחלה.

ועוד משהו אחרון..אני כרגע עובדת על משהו מאוד מיוחד הקשור לסיפור,אבל זה כבר הפתעה שתוכלו לגלות רק בפרק הבא(=

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>