"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 50

אומנם אהבה מלווה עם הרבה סבל וכאב,אך מובילה לבסוף לתוצאה משמחת אחת-אושר.

האדם מזה שנים רבות מחפש ורודף אחר האושר,בלי לשים לב שהאושר נמצא במרחק נגיעה ממנו.

עכשיו,כשהיא גילתה את האושר ונמצאת במרחק נגיעה ממנו,היא לא יכולה לגעת בו.

היא הסתובבה ברחובות לבדה כשמדיי פעם העיפה מבט לאחור בתקווה שהוא יהיה שם,אך בכל פעם התאכזבה מחדש.

הוא לא היה שם. לא בשביל לחבק אותה חזק וללחוש לה "אני איתך" כפי שהייתה צריכה כל-כך באותם רגעים, ולא בשביל לעצור בעדה.למנוע ממנה לעזוב.

הקור העז של שעות הלילה המאוחרות השתלט עלייה,העיף את שערה לאחור וגרם לצמרמורות לעבור בה.

במהירות היא משכה את שרוולי החולצה,והעבירה את ידה על שערה הבלונדיני שעוד בטח ייקח לה זמן להסתגל עליו.

היא תהתה לעצמה האם היא הייתה מוחקת את העבר ומתחילה הכול מחדש אילו הייתה לה את היכולת.

ללא ספק,זו הייתה שאלה לא קלה,וידעה שתחילה ההיסוס היה מטעה בה,אבל לבסוף לאחר מספר דקות של חשיבה ההחלטה הייתה 'לא' ללא היסוס.

הרי עם כל הכאב שחוותה היו רגעי אושר לא מעטים שעליהם לא הייתה מוותרת בשום מחיר.

היה לה משהו שאחרים מאחלים לעצמם בכל רגע נתון – אהבה. ולמרות שאהבה שלה התחלפה מהר מאוד בכאב עמוק,היא העדיפה את זה מאשר לא לאהוב בכלל.

עם כמה שאהבה כרוכה בסבל וכאב זה בעצם הכוח שמניע את החיים,והרי כולם רוצים להרגיש שהם חווים את החיים ולא שהם סתם עוברים לידם.

היא שנאה את ההרגשה שחלחלה בה באותם רגעים כשעברה ברחוב,והרגישה כאילו כל החולפים על פנייה נועצים בה מבטים,וקוראים את מחשבותיה,את רגשותיה.

היא הרגישה חשופה...ערומה.

"על מה אתם מסתכלים בדיוק?" זה המשפט שרצתה לצעוק להם,אבל שתקה,יודעת שרוב הסיכויים שזה רק ההרגשה שלה.

"רחוב יהלום" הסתכלה על השלט שהיה כתוב באותיות שחורות וגדולות ועמד בדיוק מולה.

"עכשיו נותר רק לחכות" מלמלה לעצמה,מניחה את המזוודות לצידה ואת התיק שנשאה על גבה.

עכשיו כשהסוף באמת קרוב זה נראה לה כל-כך מפחיד...מרתיע.

חלפה בה המחשבה שאולי יש ברירה אחרת..שאולי יש עוד תקווה,אבל שללה כל אפשרות. היא לא יכולה לסכן אף אחד.

בידיים רועדות מקור,אבל גם מפחד היא אחזה במפתח,מעבירה עליו את אצבעותיה הדקיקות בפעם האחרונה.

צביטה עמוקה עקצה את ליבה. היא הרגישה שהיא אכזבה את אביה שתלה בה תקוות רבות למציאת הנבואה.

"נפרדת בפעם האחרונה,אה?" שמע את קולו של יוני. היא הרימה את ראשה,רואה אותו מחייך ולצידו את אושר בפנים חסרות הבעה.

"דווקא יפה לך בלונד" אמר. "אני חושב ש-"

"קח" קטעה אותו,מושיטה לו את המפתח. היא רצתה לסיים עם זה כמה שיותר מהר,ולא לראות את פניהם יותר לעולם.

"ממהרת למקום כלשהו?" לקח במהירות מידיה את המפתח כאילו היא עלולה להתחרט בכל שנייה.

"לא עניינך" סיננה,הפנתה אליו את גבה ובלי להוסיף מילה התרחקה כמה שיותר מהר,נכנסת לאחד המוניות שעצרה בצד.

"לנמל התעופה" ביקשה.

היא התבוננה מהחלון ברחוב ההומה אדם. גשם קל ירד אך מהר מאוד נהפך לסערה כאילו התאים את עצמו לסערת הרגשות שאופל נכחה בהם.  

לכל אדם יש דרך אליו הוא הולך,ולה הדרך עדיין הייתה מעורפלת,מטושטשת..לא ברורה.

היא ידעה שבכל דרך יש מכשולים כי אם דברים היו באים בקלות כל-כך לא היה את מה להעריך.

המכשולים שמוצבים לפנינו הם דווקא החיזוקים הכי גדולים. הם גורמים לנו להתמודד,להיאבק ובסופו של דבר במבט לאחור כשכבר עברת את הכול את מרגישה את התחושה הכי טובה שיש,כי את עברת את זה.

"הכול קורה לטובה גם אם עכשיו זה לא נראה ככה.." זכרה את המשפט ותהתה לעצמה עד כמה הוא נכון.

אולי עלייה להסתכל על הטווח הארוך,להאמין שלכל דבר יש סיבה,יש משמעות שבסופו של דבר תעמיד אותה במקום הנכון. אולי...

"חיוך, גם כשהוא מעושה, גורם לשחרור חומרים במוח הגורמים להרגשה טובה" אמר לפתע הנהג שהעיף לעברה מבט דרך המראה שהשקיפה אותה. "שתדעי לך זה הוכח!" הוסיף גורם לאופל לחייך חיוך שאפילו שהיה קטן,הוא היה.

בדיוק לאחר מספר דקות בו אופל,אושר ויוני כבר לא היו בסביבה עבר תומר באותו רחוב בדיוק,על מנת למצוא את אופל ולהשיב אותה עליו.

הרגשה רעה...מועקה מטרידה ומציקה חלחלה בו. הוא הסתכל על כל בן אדם שחלף על פניו בתקווה שזו תהיה אופל,אבל בכל פעם התאכזב.

"'ריצ'ארד..אני לא יודע מה לעשות" קולו היה מיואש,חנוק. "אני לא...אני לא יודע איפה היא" המשיך,מרגיש בפעם הראשונה שהוא באמת מאבד אותה לתמיד.

שהיא חומקת לו מבין האצבעות ומשאירה את ליבו על הרצפה מרוסק,שבור...מדמם ובעיקר בלעדיה.

"אל תתייאש,תומר" ניסה לעודד אותו מעבר לפלאפון  "לך אחרי הלב" קולו היה רגוע ושלוו.

"הלב רוצה אותה,אבל לא מוצא אותה!" הרים את קולו,כמעט צועק בעוד שמספר אנשים מעיפים אליו את מבטם.

"תומר,תירגע" ניסה ריצ'ארד להרגיע אותו.

"אתה לא מבין?!" הפעם צעק. הוא הרגיש שאף אחד לא מבין אותו."אני לא יכול בלעדיה!" הוסיף בעוד שהוא מתיישב במדרכה וטומן את ראשו בין ידיו.

שום דבר לא יהיה אותו הדבר בלעדיה.

 הוא לא יהיה אותו הדבר בלעדיה כי תמיד ירגיש חלק ריקני..חלק שאותו רק היא יכולה להשלים.

"יהיה בסדר" זה כל מה שריצ'ארד אמר "תאמין בזה"

"הפעם מילים לא יעזרו לי" החזיר וניתק את השיחה.

"שום דבר לא יהיה אותו הדבר בלעדיה" המשפט הדהד בראשו "אני צריך אותך..איפה את?" מלמל בחוסר כוחות,מרגיש דמעה חמה זולגת לאט על פניו,מביעה את הכאב.  

הוא רק רצה אותה כאן. רצה אותה לידו. האם זה בקשה גדולה מדיי?

היא

רואה את המטוס ודקה לפני שעולה הזיכרונות החרוטים בליבה עולים בה שוב,מקשים עלייה להיפרד.

היא מעיפה מבט אחרון לאחור,בתקווה שאולי בכל זאת הוא יהיה שם,אבל הוא לא היה. ובלית ברירה,בצעדים קטנים ובידיים רועדות שאחזו במעקה,ובעיקר בלב כבד,היא עלתה למטוס .

עכשיו אין דרך חזרה.

הוא

מיואש. כואב. שבור. מדמם.

תוהה לעצמו האם זה הסוף? האם עכשיו באמת אין דרך חזרה כדי להשיב אותה אליו?

האם החיבוקים העוטפים בחמימות או הנשיקות המרגשות והמחסירות פעימה יהיו בגדר זיכרונות בלבד ועלייה יודבק המדבקה 'אהבה נכזבת?'

"אני לא יכול לתת לזה לקרות" חשב לעצמו,לא יודע שזה כבר קרה.

בצד השני שלא העיר דרמה התחוללה בחדר אחד המוצף בסודות ושקרים,שאולי הפעם יחשפו סוף-סוף. 

"בוגד" סינן נפתלי בשיניים חורקות.

"לא זכור לי שהיינו פעם חברים" עקץ משה בעוד שנכנס למשרד,מקפיד לסגור אחריו את הדלת.

"אל תשכח שאנחנו באותו סירה,ואם אני נופל גם אתה נופל" הזכיר לו נפתלי את מה שכביכול נראה שמשה שכח.

"אל תדאג בקשר לזה" לא ניכר שום בהלה בפניו של משה "אני יודע לשחות" הוסיף באדישות שכלל לא הייתה אופיינית לו.

"מה אתה מתכנן?" שאל נפתלי שניסה לשמור על קור רוח,ללא הרבה הצלחה.

"לספר לה את מה שהיא צריכה לדעת" ענה משה,מעיף מבט לעבר משי שעמדה בצד ושתקה לאורך כל השיחה. "אחרי הכול מגיע לה לדעת את זה..ולי יש לב לעשות את זה" המשיך ללא היסוס.

"על מי אתה עובד?" גיחך נפתלי בלגלוג "אין לך לב" הוסיף ושלח לעברו מבטים רצחניים.

"תתפלא,אבל לכל אחד יש כזה" המשיך לעקוץ.

"תספר לי" ביקשה משי בעיניים נוצצות..עיניים עצובות שמתחננות לדעת את כל החסר לה. שמתחננות שימלאו את כל הריקניות שהרגישה. "בבקשה" המשיכה.

"שלא תעז" הזהיר אותו נפתלי מהצד. "אם תעשה את זה,אתה תצטער על זה כל החיים שלך" איים.

"לא,נפתלי,אתה תצטער על זה" החזיר,מרים מעט את קולו ומיהר להמשיך "כל החיים שלך פספסת מישהו שהוא חלק ממך,אתה זה שצריך להצטער ולהתבייש"

"ע-על מ-מה..אתה..מדברים?" גמגמה משי,מרגישה שבכל רגע היא הולכת להתמוטט. היא ניסתה להיאחז בידיים רועדות בתקווה הקטנה שנשאה בליבה,שזה לא מה שהיא חושבת שזה.

"משי" פנה אליה משה "נפתלי הוא אבא שלך" ניסה להסביר בעדינות,אבל איך שלא היה מנסה להסביר את זה המשמעות של המילים היו פוגעות בה באותה מידה.

היא הרגישה כאילו העיפו לה סטירה על הפנים,ותלתלו אותה למציאות אחרת. שונה.  קצב פעימות ליבה דפקו כמו שלא דפקו אי פעם. עיניה הצטלבו בעיניו המבוהלות של נפתלי.

הוא לא אמר מילה..לא ניסה להכחיש,אך גם לא אימת דבר. פשוט..שתק. ושתיקה כזאת כנראה מבשרת רק דבר אחד-אמת.

"ז-זה..לא יכול..להיות" הנידה את ראשה כמסרבת להאמין למתרחש. דמעה זלגה במורד לחייה ולפני שהספיקה למחות אותה,היא התמוטטה על הרצפה באובדן כוחות.

גם לי מצאה את עצמה מסתובבת ברחוב,אך בהשוואה לאחרים חיפשה משהו אחר-את עצמה.

היא הרגישה שהיא אבודה,שאפילו את עצמה היא כבר לא מכירה.

באוצר מילים שלה לא היה את המילה "שבורה" כפי שהרגישה באותם רגעים. ועכשיו,כשהיא מכירה את המילה וצריכה להתמודד מולה זה הפחיד אותה.

הפחיד אותה כי היא איבדה את השליטה,את המגן שהגן עלייה מכל רע ושם אותה בתוך בועה,שעכשיו התפוצצה וחשפה אותה ערומה.

"תסתכלי לאן את הולכת,ילדה!" הטיחה בה אישה שהתנגשה בה במקרה. כל מי שהיה מכיר את לי,ידע שהיא הייתה עונה לה ונותנת את המילה האחרונה,אך באותם רגעים כשדמעות זלגו בעיניה היא שתקה,מה שלא היה אופייני לה כלל.

"לי?" זיהתה את קולו של אושר קורא בשמה.

"מה את-" התקרב אליה "הכול בסדר?"שאל בהיסוס קל.

"אני.." ניסתה להסביר את עצמה. את רגשותיה,ללא הצלחה הרי היא בקושיי יכולה להבין את עצמה,אז שתנסה להסביר את זה לאחרים?

"אל תראה אותי ככה" קולה היה חנוק בעוד שהיא ממהרת להניח את ידיה על פנייה.

"אל תדברי שטויות" מיהר להוריד בעדינות את ידיה מפנייה ולמחות את הדמעות שזלגו בעיניה.

"אף אחד לא...אני..אני לא יודעת" גמגמה

"מה את לא יודעת?" לא הבין.

"מי אני" ענתה,מרשה לעצמה להיפתח בפניו. היא לא ידעה איך,אבל לאחר מספר שניות מצאה את עצמה בין זרועותיו המחבקות של אושר.

אף פעם היא לא תיארה לעצמה שתהיה במצב כזה..במחשבה שנייה שום דבר ממה שקרה לה באותו יום היא לא תיארה לעצמה,כנראה החיים מפתיעים.

בניגוד לציפיותיה ההרגשה הייתה טובה,חמימה ונעימה. הרגשה מוזרה שהכירה פעם ומתה,ועכשיו כאילו קמה לתחייה.

"אני משתגעת" מלמלה בתיה שהלכה מצד לצד בחדר. היא הרגישה מחנק ודאגה ניכרה בפנייה.

"תירגעי,בתיה" שוב מצא את עצמו ריצ'ארד מנסה להרגיע את העניינים.

"איך אני יכולה להירגע?! זאת הבת שלי!" צעקה "אתה לא מבין?" הדמעות בצבצו בעיניה וקולה היה רועד,חנוק "היא הדבר הכי יקר שיש לי..היא הדבר היחיד שיש לי בחיים האלה" התיישבה בספה והרגישה איך היא מתחילה לאט-לאט להתפרק.

"בתיה,א-"

"אתה לא תבין אותי..עד שלא תמצא את עצמך באותו מצב" קטעה אותו.

"אולי אני באמת לא אבין" החזיר "אבל אני כן מרגיש שאני יכולה לשפר את ההרגשה שלך" הוסיף בעדינות מעביר את ידיו על פנייה החלקות.

היא הרגישה איך כל נגיעה משכיחה לשנייה את הכאב,גורם לה להיות חסרת מילים והמחשבות נעלמו כאילו לא היו מועלם. זה היה רק היא והוא.

"סליחה..אני לא התכוונתי על-" הרגישה לא בסדר שספג את כל הכעסים והצעקות שלה שכלל לא התכוונה להטיח בפניו.

"זה בסדר" קטע אותה. המבט הזה בעיניים שלו הטביעו אותה,הפנטו אותה. הוא התקרב אליה יותר ויותר עד שהרגישה את נשימותיו והיא,היא התמכרה לרגע,עצמה את עיניה,מרגישה את שפתיהם נוגעות ברכות ועדינות.

האם זו תחילה של אהבה חדשה?

"מה קרה,נוגה?" שאל ג'ון שהבחין במצב רוחה הירוד של  נוגה .

"אני לא יודעת" אמרה "אולי אני עושה טעות,ג'ון? תחשוב על זה,אני הולכת להרוס במו ידיי חיים אחרים של אנשים...אני לא יוכל לחיות בהרגשה כזאת."

היא הרגישה לרגע שהמצפון מטעה בה. שאצבע מאשימה תהיה תמיד מונפת לכיוונה.

הרי במוקדם או במאוחר אלונה תגלה שהיא מצפה מילד מבעלה,והילד שלה יחיה ללא אבא. היא פוגעת באנשים...משנה את העתיד שלהם.

"נוגה את עושה את הדבר הנכון" אמר בכל-כך הרבה ביטחון...משוכנע בדבריו.

"אתה אומר את זה כאילו אתה יודע על מה אתה מדבר" גיחכה בעצב "בסופו של דבר,אני זו שהאצבע המאשימה תהיה על כיוונה"

"תסתכלי עליי,נוגה" הרים את פנייה. עיניהם הצטלבו. "דברים שקרו לא תוכלי להחזיר אחורה...אולי הדברים האלה נראים לך כטעות,אבל יש להם סיבה כמו כל דבר בחיים"

"איזה סיבה יש להם כבר? לפגוע באנשים?" סיננה.

"אל תנסי לחפש סיבה,את לא תצליחי. אבל מה שכן,תנסי לחפש סיבה למה כן הילד הזה צריך לזכות לחיים"

כשנוגה שמעה את דבריו של ג'ון פתאום הכול נראה לה שונה. היא ראתה את הדברים שונה מכפי שראתה אותם קודם.

הוא בהחלט הצליח למנוע ממנה לעשות טעויות ולקחת דברים בפרופורציות..לאזן אותה. וזה אחד הדברים שאהבה בו.

לכבוד פרק 50 עשיתי סרטון קצר שממחיש את הסיפור והדמויות. אני מניחה שבהמשך יתווספו עוד דמויות

מקווה שאהבתם,כמו תמיד.

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>