"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 51

30 ימים, 12 שעות, 44 דקות ו-3.3 שניות עברו מאז הפעם האחרונה שראתה אותו.

כבר מזמן היא איבדה את מה שפעם היה הדבר היחיד שאחזה בו-התקווה.

עכשיו כל מה שנותר לה הם הזיכרונות. התמונות המלוות בכאב חד כסכין נעוצה,ובהחסרת פעימה אשר נראית כנצח.

הכול נראה לה כהזיה,תעתוע...כאבקת קסמים שפג תוקפה.

הכול היה ולא היה.

היה במלוא העוצמה אהבה,השתוקקות למגע וחמימות מציפה.

היה ונעלם.

אופל מצאה את עצמה יושבת על אדן החלון בדירה הקטנה שיכלה להרשות לעצמה בלב ניו-יורק,מתבוננת בנחת על הירח המלא שעכשיו כיסו אותו העננים הקודרים,שבישרו את בואה של תחילת תקופת החורף.

היא אהבה את החושך של שעות הלילה המאוחרת אשר השתלט על הרחובות הריקים מאדם,ואפילו את השקט שהיה בו משהו נעים ושלוו כל-כך,שגרם לה להתנתק קצת מהמציאות העגומה.

בזהירות היא לגמה מכוס התה,ועיוותה את פניה קלות לנוכח העובדה שהספיק להתקרר לגמרי בזמן

שמחשבותיה נדדו לתוך זיכרונות,געגועים ובעיקר בכאב שלא חדל לפסוק.

מאז שהיא עזבה היא הרגישה אבודה וריקנית.

אומנם מבחוץ היא הייתה שלמה,אבל מבפנים היא הייתה שבורה,מרוסקת לאלפי רסיסים קטנים ובלתי נראים.

ולמרות שהיא מאותת,מצפצפת,זועקת וצועקת אף אחד לא שומע...הדבר היחיד שנשמע ברקע זה הרסיסים הקטנים שממשיכים להתפזר לכל עבר.

ולמרות שהיא עדיין אוהבת. עדיין כואבת. עדיין רוצה. היא יודעת שהוא שם,והיא פה. זה כנראה נועד להיות חסר סיכוי מלכתחילה...

טפטוף של גשם קל החל לרדת מהשמיים המכוסים בעננים קודרים,ומשב קריר העיף את שערה לאחור.

דווקא באותם ימים קרירים של גשם היא הרגישה יותר מתמיד בודדה. היה חסר לה המגע,הקרבה שלו.

ונכון שהחיים לימדו אותה לאהוב,לכאוב,לקבל,לתת ואפילו גם לאבד,אבל הם לא לימדו אותה איך לשחרר,איך להרפות מהלב להפסיק לאהוב.

"אודם,בואי לפה" התכופפה אופל והרימה את החתולה בעלת הפרווה הלבנה שאימצה. בעדינות היא העבירה את ידה המלטפת בחתולה שהתענגה והתפנקה מכל נגיעה.

היא העיפה מבט חטוף לעבר השעון שמחוגיו הכסופים הצביעו על השעה ארבע לפנות בוקר. היא לא הופתעה מהשעה המאוחרת. היו הרבה ימים בהם לא הצליחה לישון עקב המחשבות הטורדניות.לפעמיים הסיוטים היו אפילו תוקפים אותה ומשאירים אותה רועדת,מפוחדת וחסרת מנוחה לכל הלילה.

"לילה טוב" מלמלה לעצמה בעוד שהיא מתכרבלת בשמיכת הפוך ועוצמת את עיניה,שוקעת עד מהרה בשינה עמוקה.

הרחק מאוד משם,מצא תומר את עצמו רץ כאילו האויב והפחד הכי גדולים שלו רודפים אחריו. במקרה הזה אלו היו הזיכרונות.

הריצה הייתה הפיתרון היחיד בו הוא היה יכול לברוח מתחושות המועקה,המחשבות המטרידות והגעגועים שהכו בו ללא רחמים,ואף התחזקו מרגע לרגע.

הלב שלו עדיין שבור,כואב ודואב. הוא רצה שתגיד לו שהיא עוזבת. שהיא לא אוהבת מספיק בשביל להילחם. שהיא מוותרת ושזה חסר סיכוי.

הוא רצה את הכאב. הוא רצה שהסכין יסתובב עד הסוף מאשר להשאיר את זה פתוח בחוסר וודאות.

אך יותר מכל הוא רצה אותה עכשיו לידו.

להריח את שערה,להעביר את אצבעותיו על פניה המשורטטות בקפידה ולשמוע שוב את קולה המתוק.

"אתה תהרוג את עצמך ככה" אמר ריצ'ארד מתנשף בזמן שנעצרו השניים מהריצה.

"זה משחרר" החזיר מתנשף גם הוא. שכבה של זיעה כיסתה את פניו,שאותו מיהר תומר למחות במגבת הלבנה שהייתה סביב צווארו.

"זה לא הפיתרון,אתה יודע" הסתכל עליו."זה לא ישכיח אותה" המשיך.

"אני לא מנסה לשכוח אותה..אני רק רוצה שיעלם הכאב" מלמל,משפיל את ראשו.

עכשיו הדרך לאושר,הדרך להגיע לליבה של אופל נראית לו רחוקה מתמיד,מעורפלת..מטושטשת.

הוא רצה להאמין או לפחות לקוות שיום בן הימים הדרך תתבהר ושהערפל המשתרר יימוג ויחשוף את דמותה של אופל. וכשזה יקרה שום דבר לא יעצור בעדו יותר או ימנע ממנו להיות איתה.

כבר היה אפשר לראות בליטה קטנה מבצבצת מתחת לבגדיה של נוגה.

לפעמיים היא הייתה מוצאת את עצמה מתבוננת על המראה המשקפת את בטנה החשופה ומתרגשת רק מהמחשבה שיש שם משהו חי,הילד שלה.

לפעמיים גם הפחד היה משתלט עלייה. הפחד מאחריות הכבדה שמוטלת עלייה והעתיד הצופן לה.

היחסים שלה עם ג'ון עלו שלב ככל שחלף להם הימים. הוא דאג ותמך בה בכל רגע נתון. לעומת זאת,משחר היא לא שמעה אף לא פעם אחת מאז בישרה לו את הבשורה שהיא מצפה ממנו לילד.

היא העדיפה לשמוע צעקות שהיו מוטחות לכיוונה או לראות את האצבע המאשימה מונפת לכיוונה,מאשר את השקט הזה מכיוון הצד שלו.

"אז מה אתה אומר?" ראתה נוגה את אחת העובדות מפלרטטת עם ג'ון "אני בטוחה שתהנה" המשיכה בקול מתוק ועיניים מזמינות.

"מה את אומרת" חייך בהרמת גבה.

"מה שאתה שומע" החזירה ובאצבעותיה הדקיקות עברה על שפתיו של ג'ון שלא נראה כל-כך סובל מהסיטואציה "אז אתה תבוא,נכון?" המשיכה לשאול.

"אני אבוא" אישר,מניח את ידיו סביב מותניה של אותה אחת

"מפגר" חשבה נוגה בליבה שנצבט. אומנם היא לא אהבה הגדרות,אבל הפעם נראה שהייתה צריכה אחת כזאת.

החנק המעיק הזה בגרון,הדמעות שאיימו לזלוג,האם הם העידו שגם היא נלכדה ברשת האהבה?  'כנראה שכן.' חשבה לעצמה ללא היסוס.  

סיפרו לה שאהבה שהאהבה פורצת גבולות. שהיא ממכרת. שהיא מרגשת.

אמרו לה שאהבה יכולה להיות גם מרסקת,כואבת,שוברת,פוגעת,מייאשת.

אבל אף אחד לא אמר לה שאהבה משאירה צלקות. שאהבה לא מודיעה על בואה. שאהבה בין אם אתה מוכן לזה או לא ובין אם זה בהסכמתך או בלעדיה היא תהיה שם ותפיל אותך,גורמת לך להיות חסר שליטה.

"נוגה!" שמעה את קולו של ג'ון כשנראה הבחין בה. היא לא הפנתה את ראשה לעברו או נעצרה,להפך היא הגבירה את הקצב,אבל הוא הצליח להשלים את הפערים.

"את לא מבינה איך הצלת אותי ממנה" חייך אליה את החיוך שהפיל רבות לפנייה וכנראה גם אחריה.

"נראה שדווקא נהנת שם" השיבה בעקיצה אפילו לא מעיפה לעברו מבט.

"תעצרי שנייה,נוגה" ביקש בעוד שהוא אוחז בעדינות בידה "קרה משהו?" הסתכל בעיניה.

 "מה אנחנו ג'ון?" שאלה ישירות בעיניים המצפות לתשובה שקיוותה בליבה שיענה.

"כבר חודש עבר ושום דבר לא השתנה" כעס ועם זאת ייאוש נשמע בקולו של אושר. "כמו עיוור הלכתי אחרייך."

"אולי תירגע?" קולו של יוני היה אדיש וכלל לא מוטרד מהמתרחש. "אנחנו נמצא את זה" המשיך,מסתכל על המפתח שאחז בידו כמהופנט.

"אתה פשוט..חולה" סינן בבוז והסתכל עליו בזלזול.

"אני לא חולה,אני מאמין. יש הבדל" המשיך להסתכל על המפתח בלי להעיף לעברו מבט.

"מה אתה לא מפנים?" הרים אושר את קולו,לוקח את המפתח מידיו של יוני. "המפתח הזה זה כלום! זה אשליה,אגדה! המפתח הזה לא יביא לך עושר,אושר או תהילה!" צעק ובלי להסס זרק את המפתח על הרצפה.

"מה אתה עושה,מטומטם?!" צעק ומיהר להרים את המפתח.

"אני מרחם עלייך,ברצינות" החזיר אושר והפנה אליו את גבו,מתרחק.

"אושר בוא לפה!" צעק יוני אך כל מה שקיבל זה טריקת דלת ומבט מעורר רחמים מצד אושר. "לעזאזל!" סינן ובעט בארון שהיה לצידו.

הוא לא רצה להראות חולשה,אבל המצב בהחלט לא היה מזהיר. כבר חודש הוא מנסה למצוא למה המפתח הזה שייך,אך ללא הצלחה. גרוע מכך,אין לו אפילו קצה חוט שיכול לתת לו רמז או עזרה.

כמובן שאושר אשר התחיל לאבד סבלנות ואמון לא תרם הרבה למצב,וללא ספק אפילו הצליח לגרום לו להתחיל לאבד את סבלנותו גם.

"למה לכל הרוחות והשדיים זה שייך?!" המשיך לחשוב בעוד שהוא מתיישב בכבדות על הספה.

חודש עבר,ועדיין משי מדחיקה את העובדות,מתכחשת לקשר הדם שיש בינה לבין נפתלי ולי.

לפעמיים היא תוהה לעצמה מה עדיף;הריקניות והחוסר הוודאות או הכאב והאמת המכאיבה? תשובה עדיין לא הייתה לה,וכנראה..גם לא תהיה.

"משי,יש לי עבודה מיוחדת בשבילך" נכנס דין למשרדה בחיוך כובש ושתי גומות.

"זה טוב" השיבה גם היא בחיוך. מאז הבשורה היא עבדה יותר. היא חשבה שכמה שתעבוד ותעסיק את עצמה, למחשבות לא יהיה מקום בראשה,ובאיזשהו מקום היא גם צדקה.

"את הולכת לראיין את לי ברזילי" הודיע ומשי מייד החווירה למשמע דבריו.

"לא..אני..אני מעדיפה-" גמגמה.

"יש בעיה?" קטע את דבריה.

"האמת שכן. אין משהו אחר שתוכל לתת לי לסקר?" שאלה בתקווה שיענה בחיוב.

"מצטער,משי" מלמל "את יודעת איך זה...פה זה לא תוכנית כבקשתך" המשיך.

"כן,אני יודעת" נאנחה,יודעת שתצטרך לעשות זאת בלית ברירה.

המחשבה שתצטרך לראיין את אחותה התאומה ותצטרך להתמודד עם מה שניסתה לברוח ולהתחמק ממנו כל-כך נתנה לה תחושה של פחד,מועקה וקצת התרגשות קלה.

עוד יום עבר ללי על סט הצילומים. אור הזקורים שהיה שוב מכוון לכיוונה מאז עזיבתה של אופל,הכנה לה בחזרה את הביטחון שאיבדה.

היא ידעה שטכנית תומר פנוי,אבל ליבו היה עדיין תפוס ועלייה לעשות מאמצים להשיב אותה בחזרה אל ליבו.

יש אשר יגידו לה שאהבה שלה לתומר היא בעצם אובססיה. יש אחרים שיטענו שזה בעצם עוד מטרה שהיא רוצה להשיג.אבל היא הייתה בשלה;היא רוצה אותו ותשיג אותו,לא משנה מה המחיר.

בנעלי עקב גבוהים ובגדי חורף יוקרתיים היא עלתה לסרט הצילומים. כרגיל,האורות היו מכוונים לכיוונה והפלאשים היו זה אחר זה.

אין ספק,היא אהבה את זה. היא אהבה שכל העיניים ננעצות בה בקנאה והערצה. היא אהבה את השליטה והתהילה.

דופק ליבה עלה ותשומת ליבה הופנה לעבר תומר שנכנס גם הוא בבגדי חורף לסט הצילומים. חיוך קטנטן התנוסס על פנייה 'זה ההזדמנות שלי' חשבה לעצמה בזדוניות.

"תומר תהיה לצד לי" ביקש במאי התנוחות בזמן שהוא עלה לסט הצילומים "ולי,שחקי אותה בפוזה כמו שרק את יודעת" פנה הפעם אל לי שעיניה נצצו מאושר.

"סמוך עליי" צחקקה ומיהרה לנצל את ההזדמנות שניתנה לה. את ידיה היא הניחה על כתפיו של תומר ואת פנייה היא הקריבה אל פניו של כלוחשת סוד.  

"מצוין! אהבתי!" החמיא הצלם והמשיך לצלם מכל שרק אפשר.

"אתה יודע" לחשה לאוזניו "אני יכולה להעלים את הכאב אם רק תיתן לי" המשיכה

"אני מעדיף שלא" השיב בקול אדיש,אך לי לא וויתרה. היא המשיכה בניסיון הפיתוי שכרגע לא הניב שום תוצאות חיוביות.

היא נגעה בעדינות בפניו והפנתה אותם לכיוונה. עיניהם הצטלבו והיה אפשר להרגיש את המתח השורר באוויר.

לי ידעה שעלייה לנצל את ההזדמנות שפניהם קרובות יותר מהרגיל,והתקרבה עוד יותר,גורמת לשפתיהם להיות במרחק נגיעה "תן לי לעזור לך" לחשה ושפתיהם נצמדו לאט-לאט ברכות ובאובדן חושים.

התרגשות חלחלה בה,בטנה התהפכה וליבה אף פעם לא דפק במהירות שכזו.

"לי...לא!" התנתק תומר מהנשיקה. "אני...פשוט לא" מלמל והתרחק ממנה,יוצא מסט הצילומים.

היא הסתכלה עליו מתרחק ממנה וחיוך התנוסס על פנייה. למרות שעצר את הנשיקה,היא עדיין הייתה ומעצם קיומה תקווה הייתה בה.

אומנם היא השיגה משהו קטן,אבל ידעה שלא ייקח הרבה זמן עד שתשיג את כל מה שרצתה.

"את נראית נורא!" התקרב אליה מייקל כשהוא אוחז בידיו בכוס קפה חם שאדים עלו ממנו.

"תודה" החזירה בציניות,מתיישבת בכבדות על הכיסא המרופד שלצידה.

אופל הכירה את מייקל בעבודתה כמלצרית באחת המסעדות שבניו-יורק. למרות הזמן הקצר שבו הם הכירו כידידים,היא הרגישה שהוא כמו אח שאף פעם לא היה לה.

הוא זה שהצליח להרים אותה כל פעם שנפלה,למעשה הוא היחיד שנתן לה כתף לבכות עלייה. הוא היחיד באותה תקופה שתמך בה,הקשיב ועזר לה,ועל זה היא כל-כך אסירת תודה לו.

"קחי" הושיט לה את כוס הקפה שאחז בו בזמן שפיהקה. "איזה מזל שאני פה,הרי מה היית עושה בלעדיי?" המשיך.

"יפה שאתה מחמיא לעצמך" צחקקה ולגמה בזהירות מהקפה.

"כן,אה?" השיב גם הוא בצחקוק קל "עושים היום משהו,נכון?" הוסיף.

"כן,מנקים שולחנות" גיחכה אופל במרירות.

"אני יותר בכיוון שלהכיר לך מישהו" קרץ לה.

"תודה על ההצעה,אבל אני אוותר" מיהרה להשיב בשלילה.

"מי הציע? אני קובע!" ניסה לשכנעה. "את יודעת,פעם מישהו אמר לי שרק אהבה חדשה תרפא אהבה ישנה ותתגבר עלייה..אני חושב שזה נכון ושווה בדיקה" המשיך בעוד שהוא מתיישב לצידה.

"אל תנסה לבדוק" אמרה "זה בלתי אפשרי. אי אפשר להתגבר כשהלב עוד אוהב"

"את טועה" לא הסכים עם דבריה. "לא מנסים להתגבר או להלחם עם לב שאוהב..צריכים ללמוד לחיות עם זה ולאט-לאט תרגישי איך הכאב יחלוף לו"

דבריו של מייקל נתנו לה להסתכל על צד אחד שלא ראתה עד עכשיו ולתהות עד כמה הוא צודק.

"אז מה את אומרת?" שאל לאחר שתיקה של מספר שניות.

"שיוצאים היום" הסכימה לבסוף. היא לא ידעה עד כמה היא שלמה עם ההחלטה,אבל מה שכן היא חייבת לתת את הצ'אנס כדי שלא תרגיש שפספסה אי שם משהו.  

אני כל-כך מצטערת על האיחור.

הלימודים מעיקים ומלחיצים ובפרקים האלה של הסיפור צריך לחשוב על כל פרט ופרט כי יש לזה משמעות בהמשך.

בכל מקרה,אני באמת אשתדל לעדכן בפערים קצרים.

כבר עונה על כל התגובות המחממות!

עד לפעם הבאה,

אוהבת מלא,

שושה 33>