"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 52

כשהלב יודע לאהוב,אבל לא יודע איך להרפות,איך לשחרר.

כשאתה מתמכר ולא יכולה להיגמל.

כשאתה אוהב אבל לא נאהב.

כשכל גופך מאותת בדידות,וזועק למעט אהבה.

דווקא אז צריך לאסוף את הרסיסים. צריך להרים סנטר,למתוח כתפיים ולקום מהמיטה,לראות שמבעד לחלון השמש עדיין זורחת ושהחיים ממשיכים. זה לא הסוף.

אופל מצאה את עצמה נכנסת לאחד המועדונים הנחשקים בלב ניו-יורק בתקווה שאולי זה ישכיח ממנה אף רק לרגע את המחשבות המטרידות וירפה מעט מהכאב.  

"יהיה טוב" היא משננת לעצמה שוב בעודה נכנסת למועדון,לא לפני שלקחה נשימה ארוכה,ומשכה שוב את קצה השמלה השחורה.

היא לא יכלה להתעלם מהטראנס הרועש והמקפיץ שהתנגן לו ברקע או מכמות האנשים הגדולה שגרמה לצפיפות מעיקה.

"לעזאזל" מלמלה לעצמה בהנפת שיער לאחור,מתחרטת על הרגע שבו הסכימה לבוא.

בולעת את רוקה ונושכת את שפתיה,היא מנסה למצוא את מייקל בין כל ההמון הרוקד לקצב צלילי המוזיקה,ללא הרבה הצלחה.  

זה היה חסר סיכוי למצוא אותו,ולא לקח הרבה זמן עד שהבינה זאת.

ממורמרת,בודדה ובעיקר משעוממת היא מצאה את עצמה יושבת לבדה באחד השולחנות הפינתיים והחשוכים,שולחת אינספור הסמסיים זועקים ומתחננים לחברה.

היא לוגמת מכוס הבירה הקרה שאחזה בידה,ומחליטה לתת עוד חמש דק' לפני שהיא עוזבת,ופורשת למיטה בעלת הסדינים הלבנים שחיכתה רק לה,וקרצה לה ממרחקים.

"את מציאות או חלום?" שמעה קול גברי זר מאחוריה.

"אגדה" סיננה באדישות,לא מעיפה לעברו אף לא מבט אחד.

"קשה להשגה,אה?" לא הבין את הרמזים העבים ששלחה לו אופל אשר לא מעוניינת בחברתו "אני אוהב אתגרים" הוסיף ובפעם הראשונה אופל הרימה אליו את מבטה,בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש.

עיניו שהיו בגוון החום ירקרק ישר משכו את תשומת ליבה. שערו החום היה פרוע,מה שהעלה לטובתו עוד מספר נקודות.

'לא רע' חשבה לעצמה בהרמת גבה.

"מוצא חן בעינייך?" שאל כשכנראה הבחין במבטיה הנוקבים שנעצה בו.

"לא משהו" אמרה. "אני מציעה לך להיזהר כי אתה עלול לצאת מפה עם לב שבור ואגו פגוע" הזהירה אותו,מגניבה חיוך קטנטן.

"אני אתגבר" קרץ לה "הנרי" הציג את עצמו והושיט את ידיו ללחיצה.

"אופל" לחצה את ידיו. רק אז היא הבחינה בקעקוע המבצבץ מתחת לחולצתו הקצרה שמשום מה הצליח לסקרן אותה.

"זה נשר" אמר,עוד לפני שהספיקה לשאול בעוד שהוא מרים את השרוול וחושף את הקעקוע שעל זרועו.

"יש לזה משמעות?" שאלה סקרנית.

"כן" ענה ומיהר להסביר "נשר בעצם מסמל עוצמה,אומץ,חופש ועצמאות...בדיוק כמוני"

אומנם היא לא הכירה אותו הרבה,אבל הספיקה להכיר אותו מעט בשביל לגרום לה לתהות "האם זו תחילתה של התחלה חדשה?" או לפחות לקוות לכך.

תומר שהיה בדירה שלו שכב על הספה ובהה בתקרה הלבנה בריקניות,מנסה להדחיק מחשבות ולברוח מהמציאות העגומה.

"הזמן יעשה את שלו" הוא נזכר במשפט המפורסם שחזר ונאמר לו שוב ושוב,גורם לו לגחך בעצב כל פעם מחדש.

הרי הזמן עובר,אבל הכאב עדיין שם ממלא את הריקניות,וגורם לו להמשיך לשקוע עמוק בדיכאון,להישאר באותו מקום.

מחשבותיו נקטעו כשדפיקת דלת מפתיעה נשמעה.

"מה את עושה פה?" הופתע תומר לראות את לי בפתח הדלת.

"באה לארח לך חברה" נכנסה בעודה מעיפה את שערה לאחור.

"לי,אני לא חושב שזה מתאים..זה ל-"

"ששש.." קטעה אותו בלחש,מעבירה את אצבעותיה הדקיקות על שפתיו הבשרניות "אני יודעת שאתה רוצה את זה" הוסיפה מתקרבת אליו ומדחיקה אותו אל הקיר הצמוד.  

"לי.." הוא מנסה שוב לעצור,אבל הוא לא יכול לסרב. היא מהפנטת אותו.  

משהו בה הזכיר לו כל-כך את אופל או שבעצם...הוא רצה שתזכיר לו אותה.

"אתה שלי הלילה" אמרה וככה בהפתעה,ללא עיתוי מוקדם בקלילות אך בחושניות היא מנשקת אותו,וללא היסוס הוא נסחף אחריה כעיוור,מתענג מכל נגיעה.

לראשונה,שום מחשבה מטרידה לא עלתה לראשו,הוא לגמרי התמסר לרגע,לדמיון ולשיכרון החושים המוחלט שהשתלט עליו.

בעדינות הוא מניח את ידיו על מותנייה הצרות בעוד שידיה מותירות את כפתורי החולצה שלו,מסירות אותו

מעל גופו וחושפות גוף שרירי ואף מספר קוביות.

"אתה שלי" היא חוזרת וממלמלת בעודו מנשק אותה נשיקות עדינות וחטופות לאורך צווארה,מותיר הפעם הוא את קשרי חולצתה וזורק אותה אל הרצפה.

הוא לא יכל להתנתק,לא רצה להתנתק. הוא צמא. הוא רעב. הדמיון מתעתע בו. הוא בטוח שהיא פה לצידו,וזאת מנצלת את ההזדמנות להרגיש את מה שייחלה לו כבר הרבה זמן-הוא שלה.

הוא מוביל אותה לעבר החדר שלו וזאת מחייכת חיוך שובב ומרוצה-היא השיגה את המטרה.

מלטף,מנשק,נוגע...אובדן חושים. הוא מסתחרר,נופל בפיתיון.

הנשיקות העדינות נהפכו במהרה לפרועות,לרעבתניות והנגיעות המלטפות פרצו גבולות.

בפרעות הוא משכיב אותה על המיטה,יודע מה הצעד הבא. עולה במעלה רגליה,עוצר לרגע בהיסוס אך לבסוף ממשיך.

...לא לקח הרבה זמן עד שכל בגדיהם של השניים ירדו ונזרקו אל הרצפה...

"ז-זה בסדר.. " מלמלה נוגה במבוכה לאחר שתיקה קצרה שאמרה מבחינתה הכול. "אני הבנתי הכול" הוסיפה,ממהרת להתרחק ממנו בראש מושפל ועיניים המאיימות לפרוץ בבכי מר.

"לא..נוגה,לא הבנת הכול" אחז בידה. היא הרגישה ערומה כשהסתכל בעיניה,כאילו הוא קורא אותה ויודע עלייה הכול.

"מה?" קולה רעד ועיניה נצצו בתקווה שאולי יש עוד סיכוי קלוש אחד.

"אני לא יודע עדיין מה אני מרגיש כלפייך..לא יודע מה אני מרגיש לגבי כל הסיטואציה הזאת שאת נמצאת בה,את יודעת..ההיריון" הסביר בעוד משפילה את ראשה,מרגישה שמשהו נשבר-הלב שלה. "אני חושב ש-"

"אל תחשוב" קטעה אותו "עם הלב לא חושבים,אלא מרגישים.  אם אתה לא מרגיש את זה עכשיו,אז כנראה זה חסר מלכתחילה...לא נועדנו להיות יחד"

"נוגה..." מלמל,אך היא בלי להעיף מבט לאחור הסתובבה והתרחקה כשליבה כואב ודואב.

'מה חשבת לעצמך?! טיפשה.' חשבה לעצמה בכעס בעודה נכנסת למשרדה בטריקת דלת.

 "תוכלי את הדייסה שבישלת לעצמך" היא זכרה את המשפט והבינה כמה זה נכון לגבייה.

היא תמיד הייתה נמשכת למה שמוגדר "אסור".

תמיד היא התפתה לפיתויים האינסופיים שהיו במרחק נגיעה ממנה,ולבסוף כשקטפה את הפרי האסור,וטעמה ממנו היא שילמה על זה מחיר כבד.

מחיר שעד עכשיו היא משלמת,וכנראה תמשיך לשלם עוד הרבה זמן..

"הלו?" ענתה נוגה לטלפון שלא הפסיק לצלצל וניער את מחשבותיה.

"ילדה שלי" שמעה את קולה הנרגש של אמה "התגעגעתי אלייך"

"גם אני" הצליחה להשחיל משפט מתוך קולה החנוק.

"הכול בסדר?" קולה נהפך לחושד ומודאג.

"כן,כן" מיהרה לענות "אני פשוט קצת צרודה" תירצה.

"נוגה,אני מרגישה שמשהו קורה ואת לא מספרת לי" החזירה אמה נאנחת,לא יודעת עד כמה היא צודקת.

כבר הרבה זמן נוגה רוצה לספר לה על ההיריון,אבל כל פעם מחדש הפחד משתלט עלייה ומשתיק אותה. החשש מהתגובה שלה ומהאכזבה שתהיה לאמה ממנה גם לא תרם הרבה למצב.

"א-אני....אני צריכה לספר לך משהו" מלמלה  

"אני מקשיבה" קולה היה רגוע וסקרן.

"זה לא לטלפון" השיבה ומיהרה לקבוע איתה מקום ושעה שבו יוכלו להיפגש.

...: "אתה חייב להחזיר אותה בחזרה לארץ" קול נשי וצרוד נשמע מעבר לטלפון.

...: "קרה משהו?" השיב קול גברי אשר בקולו ניכר בהלה ודאגה.

...: "דברים מתחילים להתגלות ודברים רעים עלולים להתרחש בקרוב"

...: "אני לא מבין"

...: "הם קרובים,מייקל" הסבירה "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמו להפסיד"

"את צודקת" הסכים איתה מייקל "אבל אני לא חושב שאופל תרצה לחזור" הוסיף.

...: "תשכנע אותה..אתה חייב" החזירה "אני אשמור על קשר" הוסיפה ולפני שהספיק להוסיף מילה היא ניתקה.

הרוח הקרירה אשר נשבה בחוץ,ונכנסה דרך החלון הפתוח גרמה לצמרמורות לעבור בה.

בתנועה מהירה היא מושכת את השמיכה שאותה חלקה עם תומר אל מעל צווארה,ומסתובבת לאחור בתקווה שהצד השמאלי של המיטה לא יהיה ריק.

"אתה פה" לחשה וחיוך התנוסס על פנייה החיוורות,הרי אחרי הכול היא השיגה את המטרה.

חמימות הציפה אותה,וליבה החסיר פעימה בעודה בוהה בו ישן,מתפתה להעביר את אצבעותיה על פניו.

"מישהו השקיע עלייך הרבה זמן למעלה" חשבה.

הזיכרונות מליל אמש המשיכו לעבור בראשה כסרט נע ובלי שום סיבה הגלויה לעין,היא שוב מוצאת את עצמה מחייכת.

למרות שהיא נתנה לו להכיר אותה מבפנים,נתנה לו לגעת,ללטף,היא הרגישה שמול הקשר שלהם עדיין מרחף סימן שאלה גדול.

ולמרות שהיא נתנה לו את הנשמה ואת הגוף,היא מרגישה שהיא ברירת מחדל.

שהצד השני לא מרגיש את עוצמות אהבה כמוה,ובשבילו זה היה רק סטוץ שמילא משהו ריקני.

הוא הקריב שוב את המנורה הקטנה אל המפתח  בתקווה שאולי הפעם הוא יימצא רמז שלא נגלה לעיניו עד עכשיו.

'חייב להיות רמז במפתח' חשב 'חייב להיות'.

התקווה הייתה על הרצפה,אבל הרצון היה גדול מהנשוא. הסקרנות אכלה אותו,למען האמת...זה הדבר היחיד שהניע אותו למצוא את הנבואה.

ליבו החסיר פעימה וניצוץ נדלק בעיניו כשהבחין בספרות 555  החרוטות על המפתח 'זה רמז' קבע ללא היסוס.

הוא זכר היטב את שני העצים שעמדו זה מול זה במרחק של מספר מטרים,ועליהם היה כתוב הספרה 5 באדום.

הוא ידע שללא ספק,זה הדבר הראשון שהוא הולך לבדוק.

האם מציאת הנבואה קרובה מתמיד?

יש שלושה דרכים - שמאלה,ימינה וישר.

הוא עומד באמצע כשבצד אחד עומדת לצידו לי אוחזת בידיו ובצד השני עומדת משי אוחזת בידיו השנייה.

'אבא' קולה של לי נשמע ברקע. הוא מפנה את ראשה אליו,אך היא כלל לא מסתכלת עליו.

'אבא' הפעם קולה העדין של משי נשמע. הפעם,הוא מפנה את ראשו אל משי ובדומה לפעם שעברה,גם היא לא מסתכלת עליו,אלא רק בוהה בנקודה לא מובנת.

בעדינות הוא מרגיש שהשתיים מרפות מהאחיזה בידיו,ולמרבה הפתעתו מתרחקות ממנו,כל אחת לכיוון שונה.

"לי" הוא צועק,אך היא לא שומעת "משי" הוא צועק גם לה,אבל גם היא לא שומעת.

הם ממשיכות ללכת,כל אחת בכיוונים אחרים משאירות אותו שם,מאחורה לבדו.

'זה רק חלום' נפתלי מנסה להרגיע את עצמו בעודו מתנשף וזיעה קרה הובחנה על מצחו.

כבר מספר לילות אותו חלום ממשיך לרדוף אחריו,גורם לו לתהות שאולי זה מעבר לחלום,שאולי יש לזה משמעות.