"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 53

אהבה לא הגיונית. היא אף פעם לא הייתה,ואף פעם לא תהיה.

מצד אחד היא מנשקת,מצד שני היא סותרת.

ברגע היא יכולה להפיל אותך,וברגע הבא להרים אותך.

כי כזאת אהבה; מסחררת. מעורפלת. מטושטשת. לא מובנת. לא צפויה.

אתה עייף. מאושר. כועס. רעב. מוצא את עצמך באובדן חושים מוחלט,אבל בסופו של דבר מאוהב.

עוד בוקר קריר וגשום השתלט על ניו-יורק.

העננים הקודרים שהחלו להתאסף בשמיים היו כעת שחורים וגדולים מתמיד,מעידים שבכל רגע עלול מבול לרדת על הארץ.

היא מתהפכת לצד השמאלי והריק של מיטה,פוקחת את עיניה בהדרגה ומפהקת פיהוק רחב.

מבט קצר בשעון השחור התלוי על הקיר שמולה,הבהיר לה שהשעה בסך הכול שבע ורבע בבוקר.

בכבדות היא מתרוממת מהמיטה בעודה זורקת מעליה את השמיכה העבה. הרצפה הקרה העבירה בה צמרמרות וקור עז חדר לכפות רגליה.

את שערה החלק היה אספה בקוקו מרושל בעודה ניגשת אל חדר השירותים,עושה את סידורי הבוקר הרגילים.

המחשבות על אירועי ליל אמש עברו כסרט נע בראשה כשבכוכבו הנרי. חיוך עלה על פנייה.

'אולי הוא ישכיח אותו?' תהתה לעצמה 'אולי הוא יצליח לפתוח את לבי שוב?' הרהרה.

כשאנחנו אוהבים מישהו באמת,אנחנו נוטלים את הסיכון הגבוהה מכול.

אנחנו מפילים את המגנים,מסירים את החומות ומקריבים את ליבנו בידי מישהו אחר.

אנחנו מקווים לטוב,אבל עדיין מוכנים לכל פגיעה אפשרית.

גם היא אהבה. גם היא נשברה. גם היא נפלה. ועכשיו היא רוצה לקום,להתרומם כמה שיותר גבוהה,אבל דבר אחד היא הייתה חייבת לעשות לפני שהיא ממשיכה הלאה-לוודא שאהבה שלהם עדיין לא חסרת סיכוי לגמרי.

בתקווה שהלב שלו עדיין שייך לה.

בפחד להתמודד אחר כך עם האכזבה והכאב.

היא לוקחת את הסיכון ומחייגת בידיים רועדות את המספר שחקוק בזיכרונה היטב.

"הלו?" שמעה את קולו מעבר לטלפון. געגועים הציפו אותה וליבה החסיר פעימה. ההתרגשות לשמוע את קולו הגברי והנעים העלו לעיניה דמעות שאיימו להתפרץ. הפרפרים חגגו בבטנה.

"תומר,התעוררת?" שמעה את קולה של לי ברקע "להכין לך קפה?"

שום מילה לא תצליח לבטא את האכזבה והכאב שמילאה אותה באותם רגעים. היא יכלה להרגיש איך הכאב מתפשט בגופה כארס או את ליבה נצבט,נשרט,נשרף.

היא מנתקת את הפלאפון וזורקת אותו על הרצפה ללא היסוס,כשבדיוק אז גשם החל לרדת כאילו בוכה יחד איתה. הסערה שהתחוללה בחוץ ביטאה את רגשותיה מבפנים.

'מטומטמת' כעסה על עצמה,צעקה על עצמה עד כמה היא יכלה להיות תמימה,ולהמשיך להאמין שהוא עדיין שלה. שהוא עדיין מחכה לה.

יש גבול עד כמה שאפשר לספוג אכזבות ולהמשיך לקוות. עכשיו היא הבינה שהאכזבות שלה ממנו חצו את הגבולות שלה.

האורות האדומים התעתו לה כל הזמן,הזהירו אותה והיא בחרה להתעלם. היא הייתה תמימה. עיוורת. מהופנטת. אבל לא עוד.

'אף אחד לא יפגע בי שוב' חשבה,מושכת באפה ומוחה את הדמעות המלוחות. 'אף אחד' החליטה.

עם כל הכאב כנראה היא הייתה צריכה את זה כדי להמשיך הלאה.

היא הייתה צריכה את הכאב הזה כדי להתעורר מהאשליה,מהבועה הורודה והתמימה שיצרה לעצמה.

אילו רק הייתה יודעת שהדברים הוצגו בצורה הלא נכונה...

"משהו מטריד אותך" אמרה לי בהחלטיות לעבר תומר שבהה בכוס הקפה החם שאחז. "מה קרה?" שאלה בעדינות.

"לא יודע.." נשמע מבולבל "מישהו התקשר היום וניתק,ואני יודע שזה נשמע מטומטם אבל זה היה...שונה"

"תגדיר מה זה 'שונה'?" ביקשה.

"אני לא יודע איך להסביר את זה,אבל אני מרגיש כאילו....כאילו זאת הייתה אופל מעבר לקו" התוודה.

הוא לא ידע איך להסביר את מה שהרגיש באותם רגעים,אבל הוא ידע שהוא מכיר את הנשימות האלה מעבר לקו..את השקט הזה.

"זאת לא הייתה אופל" קולה של לי היה מלא ביטחון,כאילו ידעה זאת בוודאות בעודה טובלת את התיון בכוס המים החמים.

"מאיפה את יודעת?"

"אופל עזבה אותך בלי למצמץ,למה נראה לך שהיא תתקשר אלייך?"אמרה ללא היסוס,לא יודעת עד כמה היא מכאיבה לבן אדם היושב לצידה.

"זה לא ככה" מיהר להשיב.

"זה בדיוק ככה,אתה פשוט מסרב להכיר בעובדות" אמרה ושקט צורם ומעיק השתרר בין השניים. "מה אני בשבילך,תומר?" שברה את השתיקה.  

"מה זה קשור?" מלמל,לוקח לגימה מהקפה שהספיק כבר להתקרר מעט.

"אל תתחמק." הסתכלה בעיניו,מחכה לתשובה. "פשוט תענה על השאלה" ביקשה.

"אני...אני לא יודע" גמגם,משפיל את ראשו "אני מניח שזה היה משיכה,משהו לרגע ש..-" ניסה להסביר את ליל אמש בצורה כמה שפחות פוגעת,אבל ידע שכך או כך היא תיפגע.

"אין צורך שתמשיך להסביר,אני כבר הבנתי" קטעה אותו "לפחות לה הייתה משלה אותי שיש בנינו משהו" קולה רעד. הוא היה יכול לראות את הדמעות מבצבצות בקצה עיניה. "אני לא בובה שלך!" הרימה את קולה ודמעה זלגה מעיניה,שאותה מיהרה למחות.

"זאת לא הייתה הכוונה,אני-"

"לך תזדיין!" שוב קטעה אותו,מסרבת לשמוע את דבריו ונכנסת אל החדר,אורזת את חפציה בחופזה.

"פחד הינו תגובה טבעית להתקרבות לאמת." (- לאו-צה )

בדיוק כמו במשפט הוא הבין שהפחד שלו,נובע מהאמת,והפעם שונה מפעמיים אחרות הוא החליט שעליו להתמודד עם האמת. להתייצב מולו.

"הלו?" שמע נפתלי את קולה העדין של משי מעבר לטלפון. קולה כל-כך דמה לאמה והעלה בו זיכרונות.

"משי" התחיל "אנחנו צריכים לדבר" המשיך ישירות לנושא.

"אני...אני לא-" קולה מופתע למשמע קולו.

"בבקשה" ביקש,כמעט ומתחנן. "יש לי הרבה מה להגיד"

"אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע" קולה נהפך לקר,אך הוא ידע שזה רק הדרך שלה על מנת להגן על עצמה.

הוא היה יכול להבין את הכעס שלה,את הכאב שלה.

"משי,אני אבא שלך...את-"

"אבא שלי!?" קטעה אותה בגיחוך מזלזל ומלגלג "הדבר היחיד שמקשר בנינו כבת ואב,זה הקשר דם,לא יותר מזה"

"אני רוצה לשנות את זה" מלמל "אני רוצה להכיר אותך,אני רוצה להיות אבא שלך" התוודה.

"היה לך את ההזדמנות,ואתה פספסת אותה" השיבה "אתה וויתרת עליי! יש לך מושג כמה זה כואב לדעת שוויתרו עלייך?!" הרימה את קולה,מטיחה בו את כעסיה,את כאביה.

"אני...אני יכולה לתאר"

"לא אתה לא! מי שלא היה שם לא יכול להרגיש זאת עד שלא יהיה שם" קולה היה חנוק ורועד "אבל אני מניחה שלך עכשיו תהיה הזדמנות להרגיש את הכאב,כי אני מוותרת עלייך." זה היה המשפט שהצליח לצבוט את ליבו,להפיל אותו.

"משי-" הרגיש אלפי סכינים ננעצות בו. 

"אל תתקשר לפה שוב" קטעה אותו ובלי להוסיף מילה ניתקה.

היא צדקה. אף אחד לא יוכל להרגיש את הכאב עד שהוא לא שם. ועכשיו,שהוא כבר שם הוא מרגיש את הכאב במלוא העוצמה יחד עם הריקניות והפספוס הנורא מכל.

"מייקל,מה אתה עושה פה?" הופתעה אופל לראותו בפתח הדלת.

"אנחנו חייבים לדבר" קולו היה רציני ופניו חתומים,מה שכלל לא היה אופייני לו.

"משהו רע קרה?" דאגה נשמעה בקולה.

"משהו רע עלול לקרות אם לא תחזרי לארץ" החזיר,נכנס אל דירתה "אני יודע על הנבואה"

"יוני שלח אותך?" נרתעה ובהלה ניכרה בפנייה.

"לא" השיב "אני לצידך" מיהר להרגיעה.

"אז..איך אתה יודע?" שאלה,מרגישה את הדם אוזל מפנייה שנהפכו אט-אט לחיוורים.

"את תדעי הכול בבוא הזמן" אמר "בינתיים את צריכה לדעת למה את מסוגלת"

"אני...אני לא מבינה אותך" התיישבה לצידו,מנסה להבין לאן הוא חותר בשיחה.

"אופל את מסוגלת לעשות דברים שאף אחד אחר לא מסוגל לעשות בעזרת כוח המחשבה" הסביר

"למה אתה מתכוון?" לא הבינה.

"בעזרת כוח המחשבה את יכולה להזיז דברים, לשנות את מחשבותיהם של אנשים ואפילו לגרום להם לעשות דברים כפי שאת רוצה." אמר "במילים אחרות,כל מחשבה שלך יכולה להפוך למציאות"

"זה לא יכול להיות" הנידה את ראשה,מסרבת להאמין לדבריו. "אף פעם לא הצלחתי לעשות אחד מהדברים שאמרת בעזרת כוח המחשבה." קמה,מפנה אליו את גבה.

"זה כי את לא היית מודעת ליכולות שלך עד עכשיו" אחז בידה,לא נותן לה להתחמק.

"אתה מדבר שטויות,מייקל." מלמלה "זה מגוחך..דברים כאלה לא קורים במציאות" התקשתה להאמין לדבריו, למרות הבעת פניו הרציניים.

"תנסי" אמר בעודו מרים את כוס הזכוכית שהייתה מונחת בקצה שולחן העץ ומניח אותה מולה.

"מ-מה?"

"תתרכזי טוב ותנסי להזיז את כוס הזכוכית בעזרת כוח המחשבה" ביקש.

"אתה לא רציני,נכון?" גיחכה בהרמת גבה,אבל פניו נשארו אותם פנים בעלות הבעה רצינית שלא השאירו לה הרבה מקום לסרב.

היא בהתה בכוס הזכוכית הריקה,ודמיינה בראשה איך הכוס זזה. למרבה הפתעתה לאחר כמה שניות של שקט וריכוז הכוס באמת הצליחה לזוז באיטיות.

"כל הכבוד" סינן מייקל בחיוך.  "עכשיו תנסי להרים את הכוס" הוסיף והיא כמהופנטת מיכולותיה ניסתה לעשות כדבריו.

בדיוק כמו שניסתה להזיז את הכוס,היא ניסתה לדמיין את הכוס מתרוממת,אך הכוס לא התרוממה והחלה לרעוד בעוצמה עד שהתנפצה לרסיסים,גורם לה להירתע לאחור בבהלה ופחד.

"זה בסדר" אמר "אני אלמד אותך להשתלט על הכוחות"

היער באור הבוקר נראה שונה כל-כך מאור החושך שהשתרר בלילה. העצים הגדולים כבר לא נראו גדולים כל-כך וקול החיות ברקע לא נשמעו יותר כמאיימים או מרתיעים.

הוא שהכיר את היער כמו כף ידו,אף פעם לא הסב תשומת לב לשלושת העצים המסומנים בספרה 5 אשר יצרו משולש.

'זה חייב לסמל משהו הקשור לנבואה' חשב,מרגיש עד כמה הוא קרוב לרמז.

"מחפש משהו?" קול נשי ומוכר קטע את מחשבותיו.

"לילי" חייך בזדוניות,מזהה את קולה "נחמד לראות אותך שוב" הסתובב לאחור,רואה אותה נשענת על אחד העצים.

"הלוואי ויכולתי להגיד אותו הדבר כלפייך" סיננה.

"תמיד ידעת להחזיר אותה בעקיצה" שמר על קול רוח.

"כישרון טבעי" השיבה בהרמת גבה "אז מה אתה מחפש?" שילבה את ידיה.

"לא מתאים לך לשחק אותה ראש קטן" קולו נהפך קר וכך גם המבט שנעץ בה "את יודעת בדיוק מה אני מחפש,כי זה בדיוק מה שגם את מחפשת"

"נכון" הודתה "אין טעם להסתיר זאת" הוסיפה,מתקרבת אליו. "שנינו מחפשים אותו הדבר,אבל רק אחד מאיתנו ימצא אותו ראשון"

"בדיוק" בפעם הראשונה הסכים עם דבריה.

מצטערת על האיחור" מלמלה נוגה בעודה מתיישבת מול אמה באחד מבתי הקפה שבעיר.

"זה בסדר" השיבה בחיוך. נוגה יכלה לראות את הדאגה הניכרת בפנייה של אמה המתוחה. "נוגה,מה קרה?" שאלה.

"א-אני לא יודעת מאיפה להתחיל" מלמלה. הלחץ העיק עלייה והפחד מתגובתה של אמה השתלט עלייה.

"פשוט תוציאי את זה"

"אני בהריון" אמרה לאחר מספר שניות,לא לפני שלקחה נשימה ארוכה "ואני לא עושה הפלה" הוסיפה,מטילה עוד פצצה.

"ואיפה האבא בכל הסיפור?" קולה רעד. נוגה הניחה שזה נובע מכעס.

"הוא מחוץ לסיפור" השיבה,רואה איך אמה מחווירה מרגע לרגע.

"מה זאת אומרת?!"

"הוא נשוי" הסבירה,משפילה את ראשה.

"אלוהים ישמור!" מלמלה,טומנת את ראשה בידיה "אני לא מבינה מה לעזאזל חשבת לעצמך שנכנסת למיטה עם גבר נשוי!" הטיחה בה מילים כסכינים בלי להיות מודעת לעוצמה שלהן. 

"אני לא ידעתי שזה יסתיים ככה" מלמלה,מנסה לבלוע את אותן מילים פוגעות.

"הסוף ידוע כבר מההתחלה כשיש לך קשר עם גבר נשוי!" הרימה מעט את קולה,אבל מהר מאוד נרגעה כשכמה מבטים הופנו לכיוונה. "עשית טעות אחת,אל תעשי עוד אחת" הוסיפה ומיהרה להמשיך "תעשי הפלה"

"על גופתי המתה!" התנגדה נוגה. "את יודעת,ציפיתי ממך שתתמכי בי,כנראה שטעיתי.." ניסתה לעצור את הדמעות. היא כבר לא יכלה לספוג את העלבונות והמילים הפוגעות שהטיחה בה אמה.

"איך את יכולה לצפות ממני לתמוך בך בזמן שאת עושה את הטעות הגדולה מכל,נוגה?!" עיניה החומות אף פעם לא ננעצו בה בצורה מבוהלת שכזו. "הילד הזה יגדל כל החיים שלו כטעות!"

נוגה שכבר היה לה מספיק קשה בלי ההטפות של אמה,החליטה לקום מהשולחן ולצאת מבית הקפה בלי להעיף לעברה מבט אחרון. 'הילד הזה יגדל כל החיים שלו כטעות' המשפט שאמרה אמה הדהד בראשה והכאיב בליבה.