"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 54

"לפעמים צריך לדעת לוותר על אנשים..לא בגלל שאתה כבר לא אוהב אותם,אלא בגלל שהם כבר מזמן ויתרו עלייך"

נמאס להם להמשיך לקוות,להמשיך להיפגע.

הם מחליטים לוותר על הכאב. לוותר על האהבה. להרים ידיים ולהודות שאין להם יותר על מה להמשיך להילחם. הרי אם הוא כבר מזמן וויתר,אז על מה יש לה להמשיך להילחם?

כל מה שנותר עכשיו זה אהבה נכזבת,צלקת וזיכרון מהעבר.

אופל מצאה את עצמה נכנסת לאחד מהמסעדות היוקרתיות בניו-יורק כשעיניה מתרוצצות לכל עבר בחיפוש אחר דמותו של הנרי עד שעיניה פגשו את שלו.

בהנפת שיער לאחור ובחיוך ממיס לבבות היא מתקרבת אליו,מרגישה את מבטיו הנעוצים בוחנים אותה אחר כל צעד שלה.

"שלום מדהימה" הוא פולט,מנשק בעדינות את לחייה ומושך אותה לחיבוק חמים "מה קורה?" שאל לשלומה בעודם מתנתקים מהחיבוק ומתיישבים זה מול זה.

"הכול דבש" צחקקה,מעט נבוכה ממבטיו הבוחנים.

"בוס" ניגש בחור צעיר לעברם הלבוש בחולצה שחורה עם כיתוב לבן בצד שככל הנראה של שם המסעדה. "להביא לך משהו?" הציע בחיוך קל שחשף שתי גומות חן.

"אני אשמח לעוגת השוקולד עם הקצפת מעל ו-2 אספרסו קצר" ביקש הנרי. הנער הנהן בראשו בתגובה והתרחק מהשניים.

"בוס?"מבט משועשע התנוסס על פנייה של אופל.

"מתברר" השיב בגאווה "מה את אומרת על המקום?" שאל בחיוך.

היא התבוננה סביבה לרגע,והתרשמה מעיצוב המסעדה ומהמבנה הרחב. הצבעים החמים שעוצבו השרו תחושה של רוגע ושלווה,ועם זאת היו אופנתיים ועכשווים. 

האווירה הייתה חמימה ורומנטית ואין ספק שהוסיפה המון. 'אין פלא שהמסעדה מצליחה כל-כך' חשבה.

"מרשים" ענתה בכנות,מחמיאה ובדרך מנפחת לו גם את האגו.

"הנה העוגה והאספרסו,כפי שביקשתם" חזר המלצר,מניח את המגש על השולחן ועוזב מיד.

המשך הדייט שלהם עבר בשיחה על הא ודא,ובעיקר בניסיונה של אופל להרשים את הנרי.

הוא סיפר על החיים בניו-יורק ועל איך שהיה צריך להיכנס לנעליו הגדולות של אביו,ולקחת על כתפיו את ניהול המסעדה לאחר מותו המפתיע.

היא מצידה סיפרה לו על חייה בישראל,אבל התחמקה בכל פעם ששאל אותה מה הסיבה שעזבה.

משום מה היא הרגישה חסומה. קפואה. לכודה. ולמרות שהיא ידעה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להיות שבויה בעבר,היא לא הצליחה להשתחרר ולהיפתח בפניו.

כך או כך היא מצאה את עצמה לבסוף לצד הנרי,מתבוננת בים ובגלים שבאים ונסוגים,מתנפצים אל הסלעים.

השתיקה שהשתררה בין השניים הייתה נעימה,ואפשרה להם להישאב למחשבות ולהרהורים בלתי פוסקים.

משהו בים נתן לה תחושה טובה יותר,פחות מאולצת ופחות תחושה של ראיון עבודה. כנראה הים זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה בשביל לשבור את המחסומים.

"אז אופל" שבר הנרי את השתיקה "יש הרבה דגים בים, אבל איך תמצאי את הדג שלצידו תרצי לשחות בזרם החיים?" הוסיף בעוד שהוא מסיר מעליו את הז'קט ומניח אותו על כתפייה של אופל.

"זה לא יהיה קל" אמרה,פולטת צחקוק קטן "אבל אני חושבת שאני אסתדר" הסתכלה בעיניו שנצצו בחושך הכבד שהשתרר באותם שעות.

"האם אני יכול לעזור לך?" קרץ לה.

"אולי" חייכה חיוך שובב,מכניסה את ידיה לתוך שרוולי הז'קט כשרוח קרירה נשבה והעיפה את שערה לאחור.

"את מתגעגעת לישראל?" שאל לפתע.

"אתה לא יודע עד כמה" השיבה נאנחת חלושות. "קשה לתאר עד כמה קשה זה שכל האהובים עלייך רחוקים ממך כל-כך...זה גורם לך להרגיש בודד" הוסיפה.

"את תמיד מוזמנת להתקשר אליי בזמנים כאלה" הציע לה "חוץ מזה,תמיד יש אי שם מישהו שחושב עלייך ומתגעגע,אני בטוח שזה מעודד ומחמם את הלב רק מהחשבה הזאת"

"זה נכון" הסכימה עם דבריו "תודה" הודתה לו על ההצעה.

"אין בעד מה" אמר. היא יכלה להרגיש את עיניו ממשיכות לבחון אותה,וכשהיא הפנתה אליו את מבטה עיניהם הצטלבו. "אני ממש רוצה לעשות משהו" לחש

"אז מה עוצר מבעדך לעשות אותו?"  

"סטירה על הלחי שתשתק לי חצי מהפרצוף,וסיכוי קלוש לשמוע ממך שוב" ענה בחיוך קטנטן. 

"אני חושבת שכדאי שתיקח את הסיכון," הציעה בחיוך שובב "הרי אם לא מנסים לא יודעים,לא ככה?"

"את צודקת" מלמל,מעביר את שערה אל מאחוריי אוזניה. היא הרגישה את נשימותיו ואת ידיו מצמידות אותו אליו,עולות ויורדות במעלה גבה. "אני אקח סיכון" הוסיף,לוחש לאוזניה ולאט-לאט יכלה להרגיש את שפתיו מוצמדות אל שפתיה,מנשקות בעדינות.

אז אומנם קצב ליבה לא האיץ או החסיר פעימה וההתרגשות לא כל-כך חלחלה בה,אבל היא רצתה לתת לזה עוד הזדמנות ולקוות שעם הזמן אפשר להתאהב.

באותו זמן אך במקום אחר,(ליתר דיוק בצד השני של העולם) תומר מצא את עצמו נשען על המשקוף של הדלת,מתבונן בלי אורזת את חפציה בחופזה.

הוא ידע שלי לא נותנת לאף אחד לראות אותה נשברת,ועכשיו כשהיא עמדה מולו עם עיניים דומעות הוא הבין עד כמה פגע בה.

"לי..." מלמל "אני לא רוצה שזה יסתיים ככה"

"רצון זה דבר טוב" סיננה,לא מעיפה לעברו אף לא מבט אחד. "מה חשבת שתדפוק ותזרוק והכול יחזור להיות כקדמותו?"

"זה היה..-"

"רק ללילה אחד" קטעה אותו בלגלוג. "ואני כמו מטומטמת האמנתי שיש בנינו משהו מעבר לזה"

"אל תשחקי אותה תמימה" פלט תומר בנימה של כעס "את זאת שבאת אליי והצמדת אותי לקיר,אז למה ציפית?!"

"שתהיה שלי" פלטה בקול רועד וחנוק "אני רציתי להיות נאהבת,להרגיש שאתה מתמסר ונוגע בי בלי לחשוב על אף אחת אחרת,אבל כנראה זה בקשה גדולה מדיי.." משכה באפה.

"יכול להיות שעם הזמן זה לא תהיה בקשה גדולה מדיי" פלט לאחר מספר שניות של שתיקה צורמת,מרגיש זוג עיניים גדולות נעוצות בו בתקווה. "אני רוצה לנסות" הוסיף מעט בחוסר ביטחון.

"אתה חושב שעם הזמן אפשר להתאהב?" שאלה.

"אני חושב שתמיד אפשר לנסות" השיב "השאלה היא האם את מוכנה לקחת סיכון" הסתכל בעיניה. לרגע הוא כבר לא היה בטוח אם עשה את הדבר הנכון,אבל ברגע השני הוא התעשת ונזכר שעליו להמשיך הלאה,וזאת בהחלט הזדמנות טובה.

"אני ל-" אמרה אך צלצול הפלאפון קטע את דבריה.

"חכי שנייה,לי" ביקש בעודו מרים את הפלאפון שהונח על השולחן לצידו ועונה.

"תומר?" זיהה את קולו של ריצ'ארד.

"ריצ'ארד,קרה משהו?" הבחין בקולו הלחוץ.

"למען האמת כן" ענה "אתה חייב לבוא אליי"

"אני לא יכול" סירב.

"זה חשוב" קולו נשמע רציני "אני מחכה לך" אמר ובלי להוסיף מילה ניתק,לא נותן לו הרבה אפשרויות.

"אז מה את מתכננת בשבילי,לילי?" שאל יוני,יודע שזה רק עניין של זמן עד שתשיב מלחמה.

"זה הפתעה" חייכה חיוך זדוני.

"אני לא אוהב הפתעות" השיב בקרירות.

"חבל." סיננה,אך שום נימה מצערת נשמעה בקולה "אתה תצטרך להתמודד עם זה."

"את לא תשיגי את זה בחיים" התקרב אליה,מרגיש את הכעס גואה בו,למרות ניסיונותיו לשמור על קור רוח.

"אני לא רוצה בזה. למען האמת,אני אף פעם לא רציתי בזה" הרימה גבה ושילווה את ידיה.

"אז מה כן את רוצה?!" הרים מעט את קולו.

"שזה יגיע לידיים טובות" ענתה ברוגע שהצליח להרגיז אף יותר את יוני.  

"הידיים שלי לא מספיק טובות?" צחקק בלגלוג. 

"מתברר שלא" אמרה "אתה מפחד,נכון?" מבט משועשע התנוסס על פניה.

"ממה יש לי לפחד? ממך?" גיחך בבוז.

"לא ממני,אלא ממנה" החזירה "אתה יודע שבמאוחר או במוקדם היא תגלה שיש לה כוחות שיכולים לשים אותך בכיס הקטן,ורועדות לך הרגליים רק מלחשוב על היום הזה שיגיע"

"אם את מתכוונת לאופל,אז היא הרחק מאוד מכאן ותאמיני לי היא לא תעז לחזור לפה,לפחות לא בזמן הקרוב כך שאני כלל לא מודאג"

"אל תהיה כל-כך בטוח בזה" אמרה "אני מציעה לך להתכונן לקרב קשה"

"תודה על האזהרה,אבל לא נראה לי שאני אזדקק לזה" ניסה לגייס נימת ביטחון.

"אתה לא יודע מה מצפה לך" הסתכלה עליו במבט אחרון וחודר לפני שהפנתה אליו את גבה והתרחקה.

הוא התבונן בה מתרחקת,מרשה לעצמו להוריד את המגנים ולהשמיט את המסכה שהסתירה את הדאגה והוחסר ביטחון לנוכח דבריה. 'האם יש הגיון בדבריה?' תהה לעצמו.

"אתה מוכן לספר לי מה קרה?" ביקש תומר בקוצר רוח.

"זה קשור לנבואה" הסביר "אני חושב שיש לי רמז" הוסיף בהתרגשות.

"ריצ'ארד,אני בכנות לא חושב שיש טעם למצוא את הנבואה,זה חסר תועלת ו-"

"תקשיב עד הסוף" קטע את דבריו "אתה זוכר את המשפט שלא הצלחנו לפענח: 'עמוק בשורשים העבר מביט בעיניי ההווה,וכמו שהאופל צריך להתאחד עם האור ככה הגשם העדין צריך להתאחד עם השמש הגלויה כדי שתופיע קשת בענן אשר תביא אתכם לרמז מהנבואה.'?"

"כן" ענה,לא מבין לאן השיחה מובילה.

"אני חושב שזה קשור אלייך ואל אופל" המשיך להסביר "שמה של אופל מופיע בנבואה וגם שם המשפחה שלך!"

"אני עדיין לא מבין" אמר בחוסר סבלנות.

"מה יש להבין? אתה ואופל קשורים יחד לנבואה! אין לי מושג איך לא שמתי לב לזה קודם,אבל זה כל-כך ברור שאתם אלו שתמצאו את הנבואה רק אם תאחדו כוחות"

"תגיד,ריצ'ארד,אתה שומע את עצמך!? על איזה כוחות אתה מדבר?" הרים תומר מעט את קולו "זה נשמע בולשיט אחד גדול" הוסיף.

"נשאר לנו עוד לגלות כמה דברים,אבל מה שהעיקר פה זה אתה ואופל!"  

"בוא נהיה מציאותיים לרגע ונחזיר לך את הרגליים לקרקע" אמר תומר "אופל לא פה. היא ברחה,עזבה או איך שלא תרצה לקרוא כי זה לא משנה,יש לזה אותה משמעות-היא לא פה."

"את פסימי" הטיח בו.

"אני ריאלי" השיב בהתנגדות "אני ואופל כרגע כמו שני עולמות שונים,שני קווים מקבילים שכנראה לעולם לא ייפגשו יותר. הסיכוי שנאחד שנינו כוחות או מה שזה לא יהיה חסר סיכוי. אני מציע לך לפרוש כי אני כבר מזמן פרשתי"

"אני לא מאמינה שגררת אותי לספריה" המשיכה משי להתלונן.

"את תחיי עם זה" סיננה נוגה

"כן,עם טראומות" מלמלה בעוד שהיא מסתכלת על האישה שאחזה בספר וצחקה בקולניות. "בכל מקרה,ממתי את קוראת ספרים?" שאלה,נשענת על מדף הספרים.

"מאז שאני מצפה לילד ולא יודעת אפילו איך מחתלים" אמרה "לעזאזל!" רטנה.

"מה קרה?" שאלה

"יש פה 3 מדפים שלמים של ספרי הריון ולידה!" נאנחה חלושות.

"נראה שיש לך הרבה עבודה" גיחכה משי,משועשעת למראה נוגה המבוהלת.

"תודה" חייכה בציניות "זה ממש מעודד" המשיכה,מוציאה אחד מהספרים וקוראת ברפרוף את התקציר.

"מי היה מאמין שאני אמצא בספרייה חתיכים.." אמרה משי בהרמת גבה.

"מי היה מאמין שאני אמצא את עצמי בספריה מחפשת ספרי הריון ולידה...מסתבר שהחיים מפתיעים" מלמלה "תגידי,מה עם דין?" הפנתה אליה את מבטה.

"היסטוריה" ענתה בקלילות. "למה הוא לא מסתכל לכיוון הזה?!"

"מתוקה,את נמצאת סביב שלושה מדפים של ספרי הריון..אף גבר שפוי לא יעיף מבט לכיוון הזה" החזירה נוגה במרירות.

"חרא" סיננה

"תגידי תודה שאת צריכה רק להיות ליד החרא,אני צריכה גם לאכול אותו"

עדיין לא יצא לי ההזדמנות לאחל לכם חג שמח!,אז זאת הזדמנות מצוינת!  ♥

בקשר לפרק,אני יודעת שהוא היה מעט מסובך ולא מובן,אבל הכול יתבהר בהמשך ויתחבר. הפרקים הבאים יהיו הרבה יותר מעניינים.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>