"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 55

לכל אחד יש סוד.לחלקם יש סודות גדולים יותר ולחלקם פחות,אבל תמיד הוא שם,מסתתר אי שם בחדרים הקטנים בליבך.

ישנם סודות מוסריים,ישנם סודות מביכים וישנם סודות מכאיבים,פוגעים..כאלו שעדיף להשאיר אותם בגדר סוד ולא להחשיב להם מחשבה נוספת כי אחרי הכול;מה שלא יודעים לא כואב.

"מצטערת שאיחרתי" התנצלה אופל והתיישבה מול מייקל באחד מבתי הקפה בעיר.

"נבליג" חייך "מה קורה?" שאל לשלומה.

"אתה יודע,קצת מופתעת מאתמול" ענתה "הרי אחרי הכול לא כל יום מגלים שיש לך כוחות על טבעיים"

"את תתרגלי" אמר בעודו מערבב את כוס הקפה. "אני מניח שיש לך שאלות,נכון?" שאל כאילו קרא את מחשבותיה.

"למען האמת,כן" הודתה "גם לך יש כוחות?" שאלה,סקרנית.

"לא" השיב "אבל יש עוד רק בן-אדם אחד שיש לו כוחות"

"למי?"

"אני לא יודע" ענה בעוד שהוא מוציא מכיסו את הארנק וממנו מוציא חבילת שטרות שטחב לידיה של אופל.

"מה זה?" שאלה ונעצה בו עיניים מבולבלת הדורשות הסבר.

"כסף בשביל שתחזרי חזרה לישראל" ענה בפשטות.

"זה לא יקרה בחיים" התנגדה,מחזירה לו את הכסף אך הוא סירב לקחת בחזרה.

"זה לא נתון לוויכוח" אמר באדישות שהצליחה לעצבן את אופל "את חייבת לחזור" קבע.

"אין לי בשביל מה" המשיכה לסרב בעקשנות.

"את חייבת למצוא את הבן-אדם שיש לו כוחות" הסביר

"למה דווקא אני?!" הרימה מעט את קולה.

"כי לך יש את הכוחות,ורק את יכולה למצוא אותו" אמר

"אני לא בחרתי בכוחות האלו!" הרימה את קולה בעוד שמספר מבטים הופנו לכיוונה כאילו היא משוגעת,והאמת,אפשר היה להבין למה.

"את נבחרת ויש לזה סיבה" אמר כמעט בלחש,מנסה להוריד את תשומת הלב שהפנו אליהם האנשים "תביני,הכוחות האלה שיש לך יכולים להציל עולם שלם"

"אל תגזים" גיחכה בחוסר אמון.

"אופל,את עדיין לא מודעת ליכולות שלך,אבל את צריכה להבין שהם גדולים,מספיק גדולים בשביל לרפא אנשים"

"אם אני לא מודעת ליכולות שלי,אז מאיפה אתה יודע?" שאלה,מסתכלת בעיניו ותוהה לעצמה מאיפה הוא מכיר אותה כל-כך טובה.

"הכול תדעי בזמן" אמר,לא רומז על דבר וממשיך להשאיר אותה בחוסר ידע למתרחש.

"...ולה יש סוד בעל השפעה כל-כך גדולה שיכולה לשנות את חייהם של זוג אנשים מן הקצה אל הקצה..."

"אני שונאת אותך!" שמעה נוגה קול נשי צועק בהמשך המסדרון.

"אלונה.." זיהתה את קולו של שחר ברקע. ליבה החסיר פעימה למשמע קולם של השניים,והיא הרגישה כיצד הדם אוזל מפנייה. 'האם הוא סיפר לה עליי?' תהתה לעצמה.

בזהירות ובעיקר בסקרנות היא החליטה להמשיך להתקרב במסדרון,אך לרוע מזלה השניים הבחינו בה.

"הנה הזונה!" אצבע מאשימה הופנתה לכיוון נוגה וכך גם כל המבטים. עכשיו היא כבר הייתה בטוחה;אלונה יודעת.

"מה את רוצה?" פלטה נוגה,נושכת את שפתיה ובולעת את רוקה,סופגת את אותם עלבונות.

"מה אני רוצה?" גיחכה בעצב,מוחה את דמעותיה "אני רוצה שתרגישי את הכאב שלי! אני רוצה שתרגישי נבגדת! אני רוצה שכל החיים שלך ילוו אותך ייסורי מצפון!" צעקה אלונה,מרימה את ידיה ומנחיתה סטירה על לחייה של נוגה.

הדמעות שאז איימו לפרוץ מעיניה,זלגו עכשיו במורד לחייה של נוגה זה אחר זו. זה לא היה הכאב הפיזי שהרס אותה,אלא הכאב הנפשי. המילים שהטיחה בה פגעו בה כסכינים. 

"אני...אני לא התכוונתי שזה...יסתיים ככה" קולה חנוק.  

"ברור שלא התכוונת" אמרה בזלזול "את גם לא התכוונת לשכב עם בעלי,נכון?!" צעקה. היא נראתה כאחוזת טירוף,אבל בהחלט היה אפשר להבין למה.

"תפסיקי" ביקשה נוגה בקול רועד,כמעט ומתחנן.

"על גופתי המתה!"  אמרה במבט רצחני "הילד הזה יחיה את כל החיים שלו כטעות! הוא ישנא אותך!" המשיכה להכאיב,לפגוע.

"שלא תעזי להגיד את זה!" השיבה,מרימה את קולה.

"אני יעשה-"

"אלונה,אני חושב שזה מספיק" זיהתה את קולו של שחר אשר התקרב אליה. "בואי" אחז בידיה,מושך ומרחיק אותה מהמעגל אנשים שנוצר.

"תודה" היא לחשה לו,אסירת תודה מתמיד.

"והיא יודעת סוד שהסתתר שנים רבות אשר גרם לה ולאחותה לחיות את חייהן כאילו אין בניהן קשר דם."

"שלום" אמרה "אני משי המראיינת וזה מאיר הצלם" הציגה משי את עצמה ואת הצלם שעמד לצידה ללי שעמדה מולם.  

"היי" השיבה לי בחיוך. "את מוכרת לי את יודעת? נפגשנו פעם?" שאלה לי שנעצה מבטים בוחנים במשי.

"לא נראה לי" שיקרה בחיוץ מאולץ. "שנתחיל?" שאלה בהתחמקות,מנסה להעביר נושא.

"נתחיל" אישרה לי ועד מהרה השניים עמדו זו מול זאת. מראיינת ומרואיינת. אחות לאחות.

"את דוגמנית מצליחה ונערצת,גברים אני מאמינה שלא חסר לך,אז יש משהו שכן חסר לך?" התחילה משי לראיין.

"אמא" ענתה "אימא שלי נפטרה בתאונת דרכים כשהייתי ממש קטנה...אין לי זיכרונות ממנה" הסבירה בקול מעט רועד.

משי בלעה את רוקה ועצרה את הדמעות המאיימות לפרוץ מעיניה. הסיטואציה שאחותה יושבת מולה,בלי לדעת שיש בניהן קשר דם ומספרת על אימא שלהן הרגיש לה כאילו מישהו צוחק עלייה מלמעלה.

היה בה את הרצון לספר לה את הקשר דם שיש בניהן,למלא את החור הענקי שפספסו במשך שנים,אבל באיזשהו מקום היא פחדה.

"יש לך כתם לידה" אמרה לפתע לי שניערה את מחשבותיה של משי.

"מה?" לא הבינה.

"הכתם לידה" הצביעה על זרועה של משי. "יש לי בדיוק באותו מקום כתם לידה כזה" הוסיפה מרימה את שרוולה ומראה לה בדיוק את אותו כתם לידה שהיה באותו אזור וגודל.

"צירוף מקרים" גיחכה משי בלחץ.

"אני לא מאמינה בצירופי מקרים..הכול נועד לקרות" הסתכלה בעיניה. לרגע,משי הרגישה כאילו היא מסתכלת בעיניים שלה ולא של לי. "אנחנו מכירות,נכון?" ספק שואלת ספק קובעת.

"מה קורה פה?" קול נשמע וקטע את השיחה.

"ולה יש סוד שנשבעה לא לספר לאף אחד,אך האם תפסיק לקיים זאת עכשיו?"

"בתיה" התיישב ריצ'ארד לצידה "את יודעת איפה אופל,נכון?" שאל בעדינות.

"מאיפה זה בא?"גיחכה,מסירה את מבטה מהספר שאחזה בו,והפנתה אותו לעבר ריצ'ארד.

"פשוט תעני" ביקש. "זה חשוב" הוסיף.

"למה זה חשוב?" שאלה,חושדת.

"את זה אני לא יכול לספר לך" ענה בהתחמקות. 

"אז כנראה שזה לא מספיק חשוב"

"בתיה,תסמכי עליי-זה חשוב!" התעקש. היא הביטה בעיניו הנוצצות,מרגישה כמה קשה לה להמשיך לסרב.

"ריצ'ארד,אתה מעמיד אותי במצב לא נעים" נאנחה "אני נשבעתי לבת שלי שאני לא אספר לאף אחד איפה היא נמצאת או אתן את מספר הפלאפון שלה"

"אני מבין אותך,באמת" אמר בכנות "אבל את חייבת לתת לי לפחות את מספר הפלאפון שלה. אני חייב לדבר איתה."

"בסדר" הסכימה לבסוף,מקווה שעשתה את ההחלטה הנכונה.

"אופל?" קול מוכר נשמע מעבר לפלאפון "זה ריצ'ארד"

"מ-מאיפה השגת אותי?" גמגמה וזיעה קרה כיסתה את מצחה.

"זה לא משנה עכשיו" מלמל "את חייבת לחזור לארץ" הוסיף ולפני שהספיקה להשחיל מילה ולסרב,הוא הפיל עלייה את הבשורה המרה "אימא שלך עברה תאונת דרכים קשה" ירה.

היא הרגישה כאילו כל העולם קורס עלייה,כאילו אם מישהו לא יחזיק אותה עכשיו היא תיפול.  

"מ-מה מצבה?" שאלה בעוד שהדמעות החמות מבצבצות מעיניה.

"קשה אך יציב" הודיע "חשבתי שזה מחובתי להודיע לך" הוסיף.

"זה בסדר" בלעה את רוקה "תודה שהודעת" הודתה לו,מרגישה את תחושת המחנק,המועקה ובעיקר את הדאגה מתפשט בה כארס.

"אז את תבואי,נכון?"

"כן,בטח" ענתה ללא כל היסוס "אני אעלה על הטיסה הראשונה" הוסיפה,לא יודעת שהכול היו שקרים ששיקר במטרה שתחזור בחזרה לארץ.

תומר קם לעוד בוקר. השמש בצבצה דרך התריסים הסגורים למחצה ורוח נעימה של שעות הבוקר נכנסה דרך החלון הפתוח.

בהשוואה לכל בוקר אחר,תומר,החליט להישאר עוד קצת במיטה ולהתפנק.

זה היה הזמן המושלם בו היה יכול לסדר את מחשבותיו ולהיות פחות מוטרד.

עיניו שעד עכשיו בהו בתקרה הלבנה והריקה סקרו את החדר עד שנעצרו על התיבה שנחה מעל הארון הגדול.

אף פעם הוא לא הבחין בתיבה הזאת,ובגלל שסקרנות הייתה חלק נכבד מהאופי שלו הוא מיהר לקחת כיסא ולעלות עליו כדי להוריד את התיבה.

"נו.." מלמל. אצבעותיו שהיו במרחק נגיעה מהתיבה עדיין לא הצליחו לתפוס בה. "לעזאזל" הוסיף,נאנח חלושות כשהרגיש את שריריו התפוסים.

לפתע,במפתיע לחלוטין הוא הרגיש תחושה מוזרה..משהו שאף פעם לא חווה,ועוד לפני שהספיק להבין משהו,הוא מצא את עצמו מסתכל על התיבה בגובה העיניים.

"מה לכל הרוחות והשדים..?" לחש,מסיט את מבטו אל הרצפה ורואה שרגליו לא נוגעות ברצפה או בכיסא שהיה לצידו. הוא היה באוויר. "איך זה אפשרי שאני מרחף?"

"אני ידעתי" שמע תומר את קולו של ריצ'ארד ורק עכשיו הבחין שהוא נמצא בפתח הדלת.

"ריצ'ארד,אני-" אמר ומיד נפל על הרצפה,ללא התראה מוקדמת. "לעזאזל!" סינן בכעס.

"יש לך כוחות! אני ידעתי!" התקרב אליו ריצ'ארד בהתלהבות,מושיט לו יד לעזרה.

"זה..זה לא יכול להיות" סירב תומר להאמין בעוד שהוא מתרומם מהרצפה הקרה. "אין דברים כאלה"

"עובדה שיש" חייך ריצ'ארד.  

"א-איך זה יכול להיות?" שאל,עדיין לא מצליח לעכל.

"את כל התשובות תמצא בשדה התעופה" ענה.

"מה? מה הקשר?" לא הבין.

"תיסע לשם ואתה תבין כבר הכול"    

קצת קצר מהרגיל,אבל כבר התחלתי לכתוב את הפרק הבא ככה שרוב הסיכויים שהשבוע יהיה עוד פרק או לפחות ספויילר.

ועכשיו למשהו אחר לחלוטין-

לכל תושבי הדרום-תשמרו על עצמכם,תהיו חזקים. אפילו שכאן הכול ממשיך בשגרה,אנחנו עדיין במלחמה הזו יחד אתכם,וממשיכים להתפלל שהכול ייגמר בקרוב. ♥

עריכה : אני מאוד הודה למי שתקרא את זה. זה באמת חשוב,ולוקח בדיוק דקה.