"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 56

תמיד יש את אלה שיצטטו לך איזה משפט מוכר ונדוש לאחר פרידה קשה.

בדרך כלל המשפטים ישמעו לך כמו התחלה של בדיחה גרועה או יגרמו לך להרים גבה ולגחך בעצב,הרי את יודעת שהמשפט "עם הזמן הכול עובר" לא ישנה את העובדה שהוא כבר לא שלך או ירפא מהכאב.

גם לה המשפטים נראו לה מגוחכים אז היא המשיכה לשקוע בדכדוך העמוק,מסרבת להרים את הראש ולראות שהחיים ממשיכים והציפורים עדיין מצייצים כל בוקר.

אז נכון שהוא כבר לא איתה,אבל זה לא אומר שלא יבוא אחד אחר,הרי אחרי הכול תמיד צריך לעבור הרבה אפסים בשביל להגיע לאחד. 

ונכון,אהבה זה גם כאב,אבל היא שווה את זה בכל מובן המילה.

אופל מצאה את עצמה בשדה התעופה,מסתכלת על העוברים והשבים שזה עתה ירדו מטיסתם עם עגולות עמוסות מטען והתקרבו אל קרוביהם שחיכו להם.

סערת רגשות היה בה; הפחד היה ספוג  בגעגועים. התקווה התנגשה באכזבה. והעבר תמיד היה שם,מזכיר לה שהוא חלק מחייה בין אם תרצה או לא.

"היא תהיה בסדר" הניח מייקל את אחת מידיו על כתפייה של אופל.

"זה לא רק זה" אמרה כמעט בלחש בעודה מסתובבת אליו. "זה הכול יחד" השפילה את ראשה,מחניקה את הכאב ואת הרחמיים העצמיים שהשתלטו עלייה.  

"את חייבת להפסיק להיות שקועה בעבר,אופל. את חייבת להניח לזה כבר" החזיר " את לא היחידה שחווה אהבה נכזבת,את יודעת." הוסיף,נאנח חלושות.

"אתה לא מבין" סיננה באדישות.

"תצאי מהבועה הזאת כבר,אופל!" השיב מרים מעט את קולו,מצליח להרתיע את אופל מעט ולנער אותה מהאדישות. "תפסיקי לרחם על עצמך,תפסיקי לשקר לעצמך שיש סיכוי או שיש תקווה לאהבה!"

ושוב,היא מוצאת את עצמה בולעת את רוקה,מרגישה את הגוש הגדול נתקע בגרונה ושותקת את אותה שתיקה מוכרת הממשיכה להתכחש לאמת.

ושוב,היא בוחרת להסתנוור מהאהבה,להתעלם מהאורות שהתעתו לה על סכנה מתקרבת ולברוח מעצמה.

הריקנות והמועקה עדיין היו שם לצד הרחמיים העצמיים והלב המדמם.

לפעמיים היא רצתה לזעוק לאהבה שתציל אותה,שתראה לה את האור בקצה המנהרה. שתיתן לה תקווה.

לפעמיים היא רצתה לצעוק על עצמה שהיא תמימה,טיפשה ובעיקר מאוהבת.

"אני הולך לרגע,אל תזוזי לשום מקום" אמר לאחר שתיקה מעט צורמת,והתרחק משאיר אותה לבדה.

כמו תמיד המחשבות נדדו להם,והיא מצאה את עצמה מסתכלת על העוברים והשבים. חלקם אחזו בזר פרחים צבעוניים ונופפו לשלום לחבריהם שזה עתה ירדו מטיסתם,וחלקם האחר היו עולים חדשים או תיירים למיניהם.

בין כל האנשים היא יכלה לראות מרחוק מישהו מוכר. ההליכה שלו והאופן בו העביר את ידיו על שערו,נותן לו מראה פרוע הזכיר לה כל-כך אותו.

"אולי....אולי זה באמת הוא?" לחשה. לראשונה נדלק ניצוץ של תקווה בעיניה החשוכות. היא עקבה אחר כל צעד שלו,והרגישה איך ליבה מגביר את קצב פעימותיו בכל צעד.

נדמה ששדה התעופה כבר לא נשמע כל-כך רועש ומלא בהמולה,ולכן לא לקח הרבה זמן עד שעיניה העוקבות של אופל אחר אותו גבר מוכר הצטלבו בשלו,ואז רק אז יכלה לומר בוודאות שזה אכן הוא. זה תומר.

לרגע אחד היא חשבה שהיא מדמיינת ומצאה את עצמה עוצמת את עיניה בחוזקה,ואז פוקחת אותם שוב רק בשביל לוודא שזה אכן הוא מולה.

"זה הוא" לחשה בקול רועד. ההתרגשות חלחלה בה והפרפרים בבטן מזמן התרוצצו בבטנה. אותו הרגשה מוכרת מהעבר חזרה אליה שוב.

היא כל-כך התגעגעה למבט הזה,לעיניים האלו שהפנטו אותה כל פעם מחדש. היא כל-כך התגעגעה אליו.

השנאה עדיין הייתה מהולה באהבה. היא רצתה לנשק אותו,אבל בו בזמן לתת לו סטירה,להרביץ לו שגם לו יכאב. האם זה הגיוני? כנראה שכן,הרי אחרי הכול ממתי יש משהו הגיוני באהבה?

עיניו הצטלבו באותם עיניים מוכרות,באותה אחת שלימדה אותו מה זה אהבה ומה זה כאב.

פעימות ליבו עצרו מלכת. נראה שזה רק הם שם,עומדים זה מול זה,בוחנים אחד את השני ולא מנסים להסתיר את ההתרגשות,אך גם לא את הכאב.

משהו בו גרם לו לתהות האם אולי יש משהו שעדיין אפשר להחיות,אולי בכל זאת זה עדיין לא נגמר בניהם?

רגליו לקחו אותו אליה ללא שום התנגדות. הלב לראשונה מזה הרבה זמן החסיר פעימה וההתרגשות לא נתנה לו מנוחה אף לא לרגע אחד.

"את כבר לא ג'ינג'ית" פלט,שובר את השתיקה ואף את המתח המעיק שהשתרר באוויר.

"מסתבר" צחקקה במתיקות.

"התגעגעתי" הוסיף כמעט בלחש,אבל בכנות.

"גם אני" הודתה. העיניים שלה שידרו אהבה,אבל בו בזמן אכזבה וכאב. הם שוב גרמו לו להתבלבל. הם שוב הפנטו אותו,ריתקו אותו וגרמו לו להיטבע בים של מחשבות.

לפתע ללא התראה מוקדמת הוא הרגיש את זרועותיה של אופל  כרוכות סביב צווארו ואת גופה צמוד אליו עד שיכל שוב להריח את ריח שערה ולהרגיש את חום גופה.

המגע שלה גרם לו להצטמרר ולתת הרגשה כאילו העולם באותם רגעים הפסיק להתקיים,לתת הרגשה ששוב זכה לטעום את טעם האהבה.

"את בסדר?" שאל שחר בעוד שנוגה מתיישבת על הספסל.

"כן" שיקרה,הרי הכול היא הייתה רחוקה מלהיות 'בסדר' והדמעות,הדמעות עדיין זלגו במורד לחייה.

"א-אני מצטער על זה,באמת" התיישב לצידה. היא הרגישה את עיניו נעוצים בבליטה הקטנה שגדלה בבטנה ואת ידיו מתקרבות לידיה,נוגעות ומלטפות.

"שחר" מלמלה,מנתקת את מגע ידיו מידיה ומתרחקת. "מה אתה רוצה?" שאלה מעט בחוסר סבלנות.

"שננסה להקים משפחה ביחד" השיב גורם לנוגה לפלוט גיחוך קטנטן.

"עכשיו נזכרת?!"

"אף פעם לא מאוחר מדיי" ציטט את אותו משפט מוכר.

"לא במקרה הזה" החזירה בעקיצה "אני לא מוכנה להיות אפשרות ב' או ברירית מחדל שלך ,שחר"

"למה את חושבת ככה?"

"אוי נו באמת,שחר,לא עשו אותי באצבע" אמרה "אתה לא רוצה אותי ככה סתם פתאום. אתה רוצה אותי כי אשתך עזבה אותך ואתה לא רוצה להישאר לבד"

"נוגה.."

"אל תטרח לנסות לשכנע אותי שאני טועה כי שנינו יודעים שזה יהיה שקר" החזירה "הכי טובה שתחזור לחיים שלך,חזור לאשתך"

"כאילו היא תרצה לחזור אליי" גלגל עיניים וגיחך בעצב.

"יהיה בסדר" אמרה כי לא מצאה משהו אחר לומר ולנחם.

"אני מניח שאני אלך" מלמל בעודו מתרומם מהספסל "ושוב,אני מצטער...את יודעת כבר על מה" הבעת חרטה התנוססה על פניו.

"זה בסדר" אמרה,מושכת את שרוולי החולצה "נתראה?"

"נתראה" אישר בחיוך קטנטן והפנה אליה את גבו,מתרחק.

דקות ספורות לאחר מכן,מצאה את עצמה נוגה מתניעה את המכונית ונוסעת בכביש שמשמום מה היה הרבה פחות מלא מבדרך-כלל. הגשם אשר החל לרדת לפני מספר דקות התחזק עכשיו ושטף את הרחובות הריקים.

נראה שנוגה הייתה יותר שקועה במחשבות מאשר בנסיעה. הדמעות אשר עדיין המשיכו לזלוג מעיניה הבהירות טשטשו את ראייתה,ובכל זאת היא לא טרחה למחות אותם כי ידעה שיבוא אחרות.

"למה הכול חייך להיות כל-כך מסובך?!" צעקה במרמור,בקול חנוק מדמעות.

לפתע,היא איבדה שליטה על ההגה והמכונית סטתה לנתיב הנגדי. בידיים רועדות היא ניסתה להשתלט על המצב ולנסות לבלום,אך ללא הצלחה. הכול קרה כל-כך מהר ולפני שהספיקה לקלוט משהו היא התנגשה במכונית ואיבדה את ההכרה.

"היי,אבא!" נשקה לי לאביה נשיקה חטופה בלחי. "תכיר אבא זאת-משי המראיינת,משי תכירי זה אבא שלי-נפתלי" הכירה בין השניים,ללא ידיעה שאין בזה צורך.

"נעים מאוד להכיר" חייך נפתלי חיוך מאולץ והושיט את ידיו.

"בהחלט נעים מאוד להכיר" בלעה את רוקה משי,ולחצה את ידיו כשהיא מנסה לעלות על פנייה לפחות חיוך מאולץ.

"אבא,אתה לא יודע איזה מקרה נדיר קרה פה" הסבירה לי בהתלהבות לנפתלי החיוור.

"אוי,לי..זה סתם שטויות" מלמלה משי בתקווה שלא תספר אך לא נראה שהערה הזאת הזיזה ללי אשר המשיכה להסביר בהתרגשות לנפתלי על נקודת החן ועל כך שמשום מה היא מוכרת לה מאוד.

"אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים" מלמל נפתלי.

"גם משי טענה ככה,אבל אני לא מאמינה בצירופי מקרים" השיבה "הכול צריך לקרות"

"האמת שגם אני חושב ככה" התערב מאיר הצלם שעד עכשיו ישב בצד החדר בשתיקה "דרך אגב,אתן יודעות שאתן ממש דומות?" שאל.

"אל תדבר שטויות,מאיר" גיחכה משי,ממהרת לשלול כל אפשרות בעוד שהיא מרגישה את מבטיו הלחוצים של נפתלי נעוצים בה.  

"לי,יש לך צילומים" הזכיר לה נפתלי שניכר לראות שניסה להעביר נושא. "את צריכה לסיים"

"אבא,הצילומים עוד שלוש שעות,מה הלחץ?" לא הבינה.

"אין שום לחץ,פשוט ש-"

"האמת שסיימנו פה אז אין צורך להתווכח" קטעה משי את דבריו "היה נחמד להכיר אותך,לי" חייכה משי.

"גם אותך" הודתה "אני עוד אפענח מאיפה את מוכרת לי" הוסיפה בקריצה,גורמת למשי לצחקק מעט ורק אז לצאת מהחדר.

"איפה אתה?" קולה הנשי של לילי נשמע מעבר לטלפון.

"בדיוק עכשיו נחתנו בשדה התעופה" ענה מייקל בעודו מתקרב לאופל ומבחין בה מחבקת מישהו שאותו לא הצליח לזהות,אך היה בטוח שזהו גבר. "יש חדש?" שאל,מסיט את מבטו מהשניים.

"לא" ענתה באנחה חלושה. "אני עדיין מנסה לפענח את המשפט,אבל זה לא מספיק. אנחנו חייבים להתחיל לפעול בשביל להשלים את הפער שנוצר בנינו לבין נפתלי כי הוא ביתרון משמעותי עלינו"

"צודקת" הסכים איתה. "שאני אביא אותה אלייך עוד היום?"

"לא" ענתה "ניתן לה היום לנוח עם בתיה והחברים שלה ומחר כבר נדבר על זה"

"אם כבר מעלים את שמה של בתיה" אמר ומיהר להמשיך "בתיה יודעת שאת אשתו לשעבר של ריצ'ארד?"

"לא יודעת" אמרה ביובש "וזה גם לא העניינים שלי" הוסיפה באדישות "מה שכן,אני מקווה מאוד שהיא לא טיפוס קנאי במיוחד"

"למה?"

"קרוב לוודאי שאני וריצ'ארד נבלה לא מעט יחד בשביל מציאת הנבואה,וכמו שכל אחד יודע מוח של אישה לא נשאר שלוו בסיטואציה שכזאת" ענתה.

"ותזכרי מה שאמרתי לך,הוא לא שווה אותך!" דיברה בתיה בטלפון עם אחת מחברותיה,שלי.

"תודה,בתיה,אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" הודתה שלי.

"שטויות,זה מה שעושות חברות ואני בטוחה שאת היית עושה אותו הדבר גם בשבילי" חייכה בתיה. "אז נדבר,כן?"

"ברור" השיבה "ביי" נפרדה לשלום לפני שבתיה ניתקה את הטלפון.

"מי זה?" שאל ריצ'ארד שהתקרב אליה וחיבק אותה מאחור, מנשק אותה מספר נשיקות חטופות לאורך צווארה.

"שלי..היא נפרדה מחבר שלה" הוסיפה נאנחת חלושות.

"הזוג של השנתיים נפרד?" הופתע מדבריה בעוד שהיא מסתובבת

"כן..מי היה מאמין,הא?" השיבה.

"באמת מי היה מאמין? הם נראו מאושרים כל-כך!" אמר "למה הם נפרדו?" שאל.

"הוא שיקר והסתיר דברים מפנייה כשלבסוף טען שהוא חשב שזה היה מיותר לספר לה אותם..כן,בטח." הסבירה בנימה מעט זועמת.

לרגע אחד רגשות אשם חלחלו בריצ'ארד. הוא הסתיר ממנה את העובדה שהוא גרוש ,ולמרות שידע שעליו לספר הוא הרגיש כמו אילם. בכל פעם שהבטיח לעצמו שהפעם יספר לה זה לא קרה מחשש לתגובתה,דבר שהוביל אותו לסיבוך גרוע מכך עכשיו.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>