"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 58

אופל מצאה את עצמה הולכת לאורך הטיילת כשלצידה תומר. שתיקה נעימה השתררה באוויר ומשב קריר מעט נשב והעיף את שערה לאחור. היא הידקה את הסוודר האפור לגופה ומשכה את שרוולי חולצתה.

"קר לך?" שאל תומר. היא הרגישה את עיניו ננעצות בה,בוחנות אותה ומנסות לאתר שינויים שהתרחשו בה מאז הפעם האחרונה שראה אותה. המבטים שלו  לא גרמו לה להיות נבוכה,להפך,היא אהבה את זה.

"לא" הנידה את ראשה לשלילה,משקרת.

"שקרנית" השיב בחיוך "שכחת כבר עם מי את מדברת? אני יודע לקרוא אותך" קרץ לה בעודו פושט את הז'קט שמעליו,ומניח אותו על כתפייה של אופל.

"תודה" חייכה,מכניסה את ידיה לשרוולי הז'קט המחמם ומסניפה את ריח הבושם שעלה ממנו.

"תספרי לי כל מה שעבר עלייך" ביקש תומר . היא הסיטה את מבטה בתנועה חדה לעבר הים השקט,מרגישה את ליבה הפועם בחוזקה,מגיב למצב הפאניקה בו היא נמצאה.

"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו" מלמלה בקול רועד. שתיקה השתררה באוויר. זוהי הייתה שתיקה של מחשבות,זיכרונות ותהיות של שני הצדדים.

"זה בסדר" שבר את השתיקה,מבין את המסר ומושך אותה אליו לחצי חיבוק "אני לא אלחץ עלייך לספר" לחש לאוזנייה.

"תודה" לחשה,מניחה את ראשה על כתפיו.

אין ספק,היה בו כל מה שהיא יכלה לבקש,כל מה שהיא אי פעם חלמה עליו.

הוא לימד אותה מה זה אהבה,געגוע כאב. הוא היחיד שידע מה עובר עלייה ללא צורך במילים.

הוא זה שהיא נתנה לו את הדבר היקר ביותר-הלב שלה,הנשמה שלה.

מהצד זה נשמע מוגזם,מופרך ולא ריאלי,אבל כשאתם שם,טועמים את טעם האהבה אתם מזדהים עם כל מילה.

כי רק אז אתם מבינים את המשמעות של המילה-'אהבה'. רק אז אתם לומדים להעריך אותה,ומבינים עד כמה היא באמת חזקה.

השעה הייתה כבר אחרי חצות. הרחובות היו ריקים מאדם,ואור הירח האיר מעל השניים. ברקע נשמעו הגלים המתנפצים על החוף ומדיי פעם היה ניתן להבחין בספינה חולפת.

"על מה אתה חושב?" היא הרימה את מבטה אליו.

"על איך שהדברים הקטנים יכולים לעשות אותך מאושר כל-כך" אמר,משתף אותה במחשבותיו. "הרבה זמן לא הייתי מאושר כל-כך" הסתכל עלייה. ידיו אחזו בידיה.

"גם אני" הודתה "וזה מפחיד" המשיכה. "אפילו כשאתה מאושר יש בך צד שמפחד. מפחד שהאושר יחמוק לך מבין הידיים

"זה לא יקרה" אמר בביטחון.

"מאיפה כל הביטחון?"

"כי אני לא אעזוב אותך בחיים" ענה. ריגש אותה לשמוע את זה,להסתכל על עיניו ולדעת שכל מילה הייתה בשיא הכנות,אבל המציאות העגומה לא יכלה להסתתר מפני השטח והניצוץ שהיה עד לפני רגע בעיניה נכבה.

"לפעמיים זאת לא הבעיה,אלא האנשים מסביב" השיבה אופל. "בכל מקרה" הוסיפה,ממהרת להעביר נושא "אני חייבת ללכת...יש מצב שאת מקפיץ אותי לבית החולים?"

"לבית החולים? למה?!"

"אימא שלי עברה תאונת דרכים" השפילה את ראשה.

"מי סיפר לך את השטויות האלה? אני היום ראיתי אותה שלמה ובריאה,אפילו בלי שריטה" אמר כמעט ומגחך. היא הרימה את מבטה אליו,מופתעת מדבריו. "אתה רציני?! ריצ'ארד הזעיק אותי לחזור לארץ בגלל זה"  

"מוזר...זה לא מתאים לו לעשות את זה,אפילו אם היה כ"כ רוצה שתחזרי לארץ" מלמל תומר.

"נכון" הסכימה. "יש כאן משהו מסריח" חשדה.

"אני חושב שאני יודע למה זה קשור" אמר לפתע תומר,ונראה שנזכר במספר דברים. "אולי זה ישמע לך מוזר,אבל אחרי ש..."

"אחרי שמה? האיצה בו לדבר,סקרנית.

"אחרי שריחפתי באוויר,ריצ'ארד ראה אותי. אני זוכרת ששמעתי אותו מלמל 'אני ידעתי' ומיד אחרי זה אמר לי להגיע לשדה התעופה" הסביר "הוא לא אמר למה ואת מי אני אפגוש שם..הוא רק אמר שאני אלך לשם וכבר אבין הכול"

"א-אתה...ריחפת באוויר?" בלעה את רוקה.

"כ-כן...אני יודע שזה נשמע כאילו אני משוגע,ו-"

"האמת שאני מבינה אותך" קטעה אותו "גם לי יש כוחות" הוסיפה.

בצד השני של העיר הייתה מישהי שלא שמחה מהזוג החדש. זוהי הייתה כמובן לי שמצאה את עצמה מכורבלת תחת שמיכת פוך ולצד חבילת טישו.

"קראתי" שמעה לי את קולה של עדי,חברתה מעבר לטלפון.

"אני מניחה שגם ראית את התמונות"

"כן" ענתה.

"אני לא יודעת מה יותר פתטי." גיחכה לי בעצב "זה שאני עדיין אוהבת אותו או זה שעדיין אני מקווה שנוכל להיות ביחד"

"אני חושבת שאת צריכה לעבור הלאה,לי." אמרה עדי בעדינות "אל תאכלי את עצמך בגללו"

"אני אעבור,אבל לפני זה אני רוצה נקמה" השיבה בקל רועד "אני רוצה להכאיב לו,שירגיש מה שאני מרגישה"

"את סתם אומרת את זה עכשיו מתוך כעס" אמרה עדי "את לא רצינית"

"אני רצינית מאוד" אמרה לי ברצינות בעודה מקשקשת על התמונה של השניים מחובקים.

"מ-מה את מתכוונת לעשות?"

"לפגוע בה" ענתה בביטחון,ללא כל היסוס.

"בה?" לא הבינה. "זה לא אמור להיות בו?" שאלה.

"בשביל להכאיב לו באמת,אני צריכה לפגוע בדבר הכי חשוב לו" הסבירה לי.

"וזאת אופל" השלימה עדי את משפטה.

"בדיוק" סיננה.

"לי,אני לא חושבת שאת צריכה לעשות את זה..זה-"

"אני לא שאלתי מה את חושבת" אמרה בתוקפנות "אני עושה את זה ושום דבר לא יעצור בעדי" 

היא הרגישה נבגדת,מושפלת. הכבוד שלה היה זרוק על הרצפה לצד הלב המדמם.

היא ניסתה לאסוף את השברים,לעודד את עצמה שעם הזמן זה יעבור. אבל כל הניסיונות נכשלו.

זה כאב,שרף,צרב ושום דבר לא יצליח להעלים את הכאב. הזיכרונות עולים לראשה. שקר ועוד שקר מתגלים זה אחר זה.

היא משחזרת את כל אותם הרגעים שהיה איתה,ומבינה שאולי הוא היה איתה,אבל לא הלב. "מה לא בסדר איתי?" היא צועקת,מנסה להבין למה הוא מעדיף אותה על פנייה. מה יש לה שאין בה?

כנראה שלשאלה הזאת אף פעם לא תהיה תשובה. לא ממנו ולא מאף אחד אחר כי הדרכים והסיבות לאהבה הם נסתרות,לא ברורות...לא הגיוניות.  

את הלילה בבית החולים העבירה נוגה בהתהפכויות במיטה מצד לצד. הראש כאב. המחשבות סירבו לתת לה מנוחה וייסורי מצפון תקפו אותה.

את הזמן היא העבירה בכתיבה. משום מה כשפרקה את כל תחושותיה ורגשותיה בכתיבה על דף זה נתן לה תחושת הקלה.

"איך את מרגישה?" שמעה את קולו של ג'ון מעבר לטלפון בבוקר שאחרי. עשה לה טוב לשמוע אותו,לדעת שיש אי שם מישהו שחושב עלייה ודואג.

"בסדר" מלמלה.

"מה אוכל אותך,נוגה?" שאל. זה מדהים איך הוא יודע מה עובר עלייה. איך ידע את להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

"אני מרגישה חרא" שיתפה אותו ברגשותיה. "אני לקחתי למישהו את אהבה,האושר...אני פשוט זבל של בן-אדם."

"את לא לקחת שום דבר,נוגה" השיב "הקשר של שחר ואלונה היה רקוב מההתחלה,ובאיזשהו שלב אלונה הייתה נפגעת בין אם היית מעורבת בזה או לא"

"אני רוצה לכתוב לה מכתב" אמרה לפתע.

"את לא רצינית,נכון?" אמר,אך השתיקה של נוגה הסגירה שכוונותיה הם אכן רציניים. "מה את כבר תכתבי לה?"

"האמת שאני כבר כתבתי" ענתה "להקריא לך?"  

"בטח" השיב והיא החלה להקריא.

"הפרי האסור היה במרחק נגיעה ממני. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להושיט את היד ולקטוף אותו. היסוסים קלים עברו בראשי,אך לבסוף קטפתי אותו,נוגסת בו וטועמת את טעמו,את טעם האהבה המתוק-חמוץ.

אני בכלל לא יודעת למה התחלתי את הקשר הזה מההתחלה,הרי אחרי הכול סופו של קשר עם גבר נשוי ידוע מראש.

אבל כנראה אני אוהבת להכניס ראש בריא למיטה חולה. כנראה הייתי יותר מדיי מסנוורת מהאהבה.

כנראה רציתי ריגושים שישברו את השגרה. כנראה שהיה לי קל,הרי אישה שיש לה קשר עם גבר נשוי לא צריכה לדאוג לניקיון,לכביסה,למטלות,לכיליים או לחובות.

אבל תאמיני או לא, הסוף שהיה ידוע עוד מההתחלה הגיע והשאיר גם אותי כואבת,פגועה ושבורה.

כואב לי שגנבתי לך את רגעי האהבה מבעלך,את האושר,העתיד והחלומות. באמת שכואב לי,ואני יודעת שזה לא כאב שיחלוף לו. זה כאב שילווה אותי כל החיים.

אני מניחה שמנקודת המבט שלך אני נראית לך כפתטית,עלובה. שכל מה שבא לך לעשות זה לתקוע לי סכין בלב,לסובב אותו,להוציא ואז לחזור על הסדר שוב ושוב. שמתחשק לך להתנקם בי,להכאיב לי שגם לי יכאב כמו שלך כואב.

אני מניחה שכל אותם רגשות הם לגיטימיים,אבל אם רק לרגע אחד תעמידי אותך במקומי היית רואה שנקלעתי למקום הזה ללא יכולת לצאת. אני לכודה בתוך כלוב מוזהב. אני ציפור ללא חופש. 

אני לא מנסה לבקש סליחה כי אני יודעת שזה יהיה לשווא. רק היה חשוב לי להבהיר שכל זה ממש לא היה מתוך כוונת תחילה,שלא רציתי להרוס,לחבל או לקלקל. שאני בסך הכול בן אדם רגיל שמצא את עצמו במצב בלתי רגיל."

"שמעת שאופל חזרה לארץ?" שאל יוני,מתיישב על הספה כשהוא אוחז בסיגריה בין אצבעותיו.

"כן" השיב אושר "איך אפשר שלא? זה נמצא בכל מקום"

"אנחנו צריכים למהר" השיב יוני,נושף ושואף את עשן הסיגריה.

"אתה אמרת את זה כבר כל-כך פעמיים,שאני כבר לא לוקח את זה ברצינות" גיחך אושר.

"הפעם אני באמת רציני" אמר "דיר בעלק,אושר! אם היא תמצא את זה לפנינו,אנחנו מתים!

"תירגע כבר" אמר באדישות "יש לנו רמז,משמע יש לנו יתרון" הוסיף

"אם אנחנו לא נפענח את הרמז,לא ייקח הרבה זמן עד שהיתרון יהפוך לחיסרון" השיב קם מהספה ומתהלך בחדר מצד לצד.

"אתה עושה לי סחרחורת" סינן אושר כשלפתע צלצול הטלפון צלצל וקטע את מחשבותיהם של השניים.

"אתה לא תאמין מי זה" מלמל אושר שהופתע לגלות את השם שהופיע על הצג.

"נסה אותי" אמר באדישות,לא מעיף מבט לכיוונו.

"לי" אמר. יוני הפנה בתנועה חדה את מבטו לעבר אושר.

"מה היא רוצה?!" שאל.

"עכשיו נגלה" השיב,עונה לשיחה.

"שלום הציד" שמע את קולה של לי.

"אני רואה שמאוד אהבת את הכינוי" גיחך.

"מאוד" השיבה בקול מתוק

"מאיפה יש לך את המספר פלאפון שלי?" שאל.

"בפעם האחרונה שהתקשרת שכחת להתקשר ממספר חסוי" הסבירה.

"זה מסביר את הכול" מלמל.

"כן" הסכימה "אני צריכה טובה"

"לא חשבתי אחרת" השיב,לא מופתע מהבקשה "מה קרה?"

"אז ככה...." התחילה להסביר,משאירה אותו עם פה פעור,מופתע.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>