בפרקים הקודמים:

"את רוצה שאני אכה את אופל?" שאל אושר,מופתע מהבקשה של לי.

"כן" ענתה באדישות "אפשר לחשוב שלא עשית את זה כבר פעם"

"תתפלאי,אבל אף פעם לא הכיתי אישה" התוודה.

"אני אוהבת אותך" היא לוחשת לאוזניו. הוא משכיב אותה על המיטה,מסתכל עלייה בעיניים נוצצות "אני אוהב אותך"

"אם אנחנו כבר פועלים,בוא ניקח את זה עד הסוף." ענה,מסתכל עליו.

"תגדיר למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'ניקח את זה עד הסוף'?" ביקש אושר.

"לילי,גירושים זה לא מילה גסה" פלט.

"היא מרתיעה ריצ'ארד,ואתה יודע את זה" השיבה "מי ירצה להיות במערכת יחסים עם גרושה? הרי היא יד שנייה,לא?" הוסיפה ומיהרה להמשיך "אבל למה שזה יעניין אותך? הרי אתה מצאת בחזרה את האושר שלך"

"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 60

יום אהבה. היום בו כולם רוצים להיות מאוהבים ונאהבים. היום בו כולם רוצים להיות תחת זרועותיו המחבקות של החבר.

היום בו העולם נחצה לשתי קבוצות שונות;

אלו אשר זכו לטעום את טעם האהבה המר-חמוץ-מתוק,ואלו אשר יכולים רק להביט על הזוגות המאוהבים, בתקווה שביום מבין הימים גם הם יזכו לכזו זוגיות נפלאה.

אופל מצאה את עצמה באחד מהמועדונים המוכרים בעיר,יושבת לצד תומר ומנצלת את יום אהבה,כמו זוגות רבים אחרים

"אני לא מאמינה שאני איתך" אמרה. עיניה נצצו כשהביטה לעברו.

"אני עוד ייעלב" החזיר כשחיוך משועשע מתנוסס על פניו. היא צחקקה.

"אתה יודע למה אני מתכוונת" השיבה בעודה אוספת את שערה.

"אל תאספי...יותר יפה לך פזור" אמר. היא הגניבה חיוך קטן לעברו,ופיזרה את שערה שוב.

ברקע התחלף השיר ל'זה הכול בשבילך'.

"איזה שיר יפה" מלמלה אופל.

"בואי" לחש לאוזניה בעודו לוקח את ידיה בעדינות. אופל התרוממה מן הכיסא ונגררה אחר תומר לרחבת הריקודים.

כך היא מצאה את עצמה רוקדת לצלילי המוזיקה העדינים כשידיו של תומר סביב מותניה,ואילו ידיה כרוכות סביב צווארו.

בעדינות היא מניחה את ראשה על חזהו,מרגישה את נשימותיו עולות ויורדות.

"אני מאושר" לחש לאוזניה כשידיו עולות וירודות במעלה גבה בעדינות. היא מחייכת.

"גם אני" הודתה "והכול בזכותך" מיהרה להוסיף.

נכון שהוא גרם לה לבכות,להתגעגע ולסערת רגשות להתחולל בה. נכון שהוא גרם לה גם לצעוק עד שלא יישאר בה קול,לנשוך את שפתיה עד דימום,לצרוח על האהבה ולזעוק למעט אושר.

אבל הוא היחיד שגרם לה להרגיש מיוחד. היחיד שנתן לה לטעום את טעם האהבה.

הוא היחיד שבחרה שימלא את ליבה. היחיד שבחרה לתת לו את כל כולה. את ליבה,נשמתה,וגופה. 

"אופל" שמעה קול גברי זר קורא בשמה. השניים נעצרו והפנו את מבטם לאותו אחד.  עוד לפני שהשניים הספיקו להבין משהו,הם הרגישו פלאשים מסנוורים את עיניהם.

כמות גדולה של צלמים היו סביבם ומראיינים זרקו שאלות לכל עבר,אבל זה לא עניין אותה. לא כל עוד היא מבחינה בזווית עינה ביוני,אשר ישב באחד השולחנות כשבידיו כוס בירה ועל פניו מתנוסס חיוך ערמומי.

לחץ ופחד השתלטו עלייה. הזיכרונות תקפו אותה ופנייה החווירו ברגע.

"תומר,בוא נלך." ביקשה בקול רועד,נלחמת בדמעות שאיימו לפרוץ מעיניה.

"מה קרה?" מבט מודאג ניכר על פניו

"אני אספר לך אחר-כך" ענתה "אבל קודם נצא מכאן" מלמלה.

צליל הודעה החדשה באיסיקיו נשמעה. הודעת המסר קפצה והבהבה לה במסך המחשב.

משי הרימה את ראשה אל מסך המחשב,ובלחיצה אחת קצרה על העכבר היא פתחה את ההודעה.

'שובר הלבבות' זה הכינוי שאותו אחד שלח לה את ההודעה.

'היי'

משי: 'היי...אני מכירה אותך?'

שובר הלבבות: 'לא...'

משי: 'אז...ככה סתם הוספת אותי?'

שובר הלבבות: 'לא בדיוק.זה מורכב ומסובך מדיי...לא נראה לי שזה יעניין אותך במיוחד'

משי: 'נסה אותי'

שובר הלבבות: 'הוספתי את כל מי שקוראים לה משי'

משי: 'למה?' המשיכה לחקור,סקרנית מעט.

שובר הלבבות:'כי ככה קוראים לאקסית השרמוטולוגית'

משי: 'שרמוטולוגית?'

שובר הלבבות: 'בגדה בי'

משי:'זה מסביר הרבה..' כתבה 'אבל לא עונה לשאלה שלי'

שובר הלבבות: 'חשבתי שאולי אני אכיר מישהי שתזכיר לי אותה,ותשכיח ממני את הכאב'

משי:'אני לא חושבת שבחרת בדרך הנכונה'

שובר הלבבות: 'תני לי לנחש,בגלל שזה קצת אובססיבי ולא הדרך הנכונה שבאמת תשכיח ממני את הכאב?"

משי: 'גם וגם בגלל שהכינוי שלך-שובר הלבבות. אתה לא חושב שזה קצת מרתיע לכבוש את ליבה של מישהי עם כינוי שכזה?' כתבה ובלחיצת כפתור קצרה ההודעה נשלחה. לאחר כמה שניות הוא הגיב,שולח לה פרצוף קורץ,וגורם לה לצחקק מעבר למסך.

שובר הלבבות:"לא חשבתי על זה קודם! את צודקת!...יש לך כינוי בשבילי?"

משי:"לא כרגע..כשאני אמצא,אני אכתוב לך"

שובר הלבבות:"אין בעיה. אז...למה את ביום אהבה מול המחשב ממקום לצאת ולבלות?"

משי:"בדיוק כמוך"

שובר הלבבות:"בגדו בך?"

משי:"לא. פשוט...עדיין לא מצאתי את האחד"

שובר הלבבות:"אולי עכשיו מצאת"

משי:"אתה רומז לי משהו בין השורות?"

שובר הלבבות:"יכול להיות" הגיב לאחר מספר שניות,וצירף פרצוף קורץ.

יום אהבה הגיע. בדרך כלל באותו יום,כמו בכל שנה אחרת נוגה הייתה מוצאת את עצמה באחד מהמועדונים המוכרים בעיר במטרה לתפוס לה גבר נחמד שיעביר איתה את הלילה.

אבל עכשיו,היא מצאה את עצמה בבית,מכורבלת תחת שמיכת הפוך,וצופה בסרט קיטשי במיוחד.

הבדידות,התסכול והמירמור חלחלו בה מחדש. היא שוב הרגישה כמו ציפור עזובה,כמו ציפור כלואה בכלוב של זהב.

היא הניחה את ידה על בטנה. המחשבה שחיים שלמים גדלים בבטנה עודדה אותה,וגרמה לחיוך לעלות על פנייה.

דפיקות בדלת נשמעו. נוגה התרוממה מהספה והתקרבה לדלת.

"מי זה?" שאלה בעודה מסתכלת בעינית,אך החושך ששרר במסדרון הקשה על ראייתה.

"זה אני,ג'ון" השיב. ליבה הלם בחוזקה למשמע קולו בעודה ממהרת לפתוח את הדלת,מופתעת במקצת.

"היי,..מה אתה עושה פה?" שאלה.

"מארח לך חברה" ענה בפשטות.

"זה יום אהבה,ג'ון." מלמלה "אתה לא אמור לצאת באיזה פאב ולמצוא איזה בלונדינית לבלות איתה?"

"אני חושב שפה אני אוכל לבלות את יום אהבה בצורה הכי טובה" קרץ לה. היא חייכה,מרגישה את לחייה מאדימות במקצת.

לילי מצאה את עצמה באחד מהפאבים בעיר כשהיא אוחזת בכוס יין אדום בידיה,ולוגמת ממנו לגימות קטנות.

במבט קצר לאחור היא רואה שכל השולחנות הריקים התמלאו בזוגות מאוהבים,אשר יושבים להנאתם ומבלים את יום אהבה.

ליבה נצבט כשזיכרונות עלו בראשה והזכירו לה שגם היא הייתה פעם כמו הזוגות האלה. שגם היא פעם בילתה ביום אהבה לצד מי שעד לפני מספר חודשים היה בעלה,וכיום נחשב כגרוש שלה.

היא תהתה לעצמה מה עושה ריצ'ארד עכשיו. האם הוא חושב עלייה? האם זיכרונות העבר גם עוברים בראשו?

היא הניחה שלא. הרי אחרי הכול יש לו חברה עכשיו. הוא התקדם הלאה,והשאיר אותה מאחור. בשבילו היא עבר שלעולם לא יחזור להיות עתיד.

המחשבות הללו אכלו אותה מבפנים,ונקטעו כשקול זר פנה אליה. היא יישרה את מבטה לאותו קול,מבחינה במלצר.

"הגבר מאחורייך ביקש ממני לתת לך את זה" אמר בעודו מושיט לה חתיכת נייר קרועה ומקופלת. היא תלתה בו מבט מבולבל,אך סקרן ולקחה מידיו את הנייר.

"תודה" הודתה בחיוך וכעבור שניות המלצר נעלם מזווית עיניה. בעדינות היא פתחה את הנייר.

'גם אני לבד. מה את אומרת שנארח אחד לשני חברה?' זה מה שהיה כתוב בפתק.

היא חייכה,מסתובבת לאחור ומגלה גבר נאה בסביבות גיל הארבעים לחיו. הוא אשר כנראה הבחין במבטיה הסתובב לאחור,ומבטיהם הצטלבו.

בעדינות היא מתרוממת מהכיסא,מיישרת את שמלתה,ומניפה את שערה לאחור בעודה מתקרבת אליו.

"לילי" הושיטה את ידה,וחייכה במתיקות.

"יואב" לחץ את ידה והחזיר חיוך שחשף שורת שיניים לבנות.

...האם זו התחלה של משהו חדש?...

לעומת זאת,בצד השני של העיר ריצ'ארד מצא את עצמו לצד בתיה בארוחה רומנטית קלילה בביתם,אשר תעביר את יום אהבה.

מדיי פעם הוא מצא את עצמו מסתכל עלייה ומחייך. הוא זכה באישה שהשלימה את כל הרסיסים השבורים מהגירושים עם לילי,והצליחה ללמד אותו שוב לאהוב.

"זה היום שלנו" חייכה בתיה. הוא החזיר חיוך והניח את ידיו על ידיה,נוגע ומלטף בעדינות.

"בהחלט" הסכים. זיכרונות עלו לראשו. הוא נזכר שאותו משפט בדיוק אמרה לילי באותו יום בשנה שעברה.

לפעמיים הוא באמת מצא נקודות דמיון בין בתיה ללילי. זה גרם לו לתהות האם בלי לשים לב הוא חיפש מישהי שדומה ללילי כדי שתוכל להשלים את החסר.

המחשבות התנערו מראשו כשבתיה קראה בשמו.

"מה?" שאל

 "אתה בסדר?" שאלה ומבט מודאג ניכר על פניה "אני מרגישה שאתה קצת לא איתי.." מלמלה.

"אני איתך..פשוט אני עייף קצת" מלמל

"זה לא רק היום שזה קורה...כבר הרבה זמן יש לי הרגשה שאתה לא איתי." אמרה "שאתה מסתיר ממני משהו" הוסיפה,מסתכלת בעיניו.

"זה באמת כלום,בתיה" הרגיע אותה בעודו מתרומם מהכיסא ומתקרב אליה,מחבק אותה מאחור. "אני אוהב רק אותך" הוסיף מנשק אותה נשיקות חטופות לאורך הצוואר.

"גם אני אותך" הסתובבה אליו. הוא הסתכל בעיניה הנוצצות וסחף אותה לנשיקה עדינה ומתוקה.

באותו זמן,אבל במקום אחר הייתה אחת שלא זכתה לבלות ביום אהבה. זאת הייתה לי שמצאה את עצמה בביתה לצד חברתה עדן.

"אני והוא היינו אמורים לבלות את יום אהבה יחד" מלמלה לי בעודה לוקחת עוד קוביית שוקולד. "אם רק המפגרת הזאת לא הייתה חוזרת לארץ" הוסיפה.

"לי,יש דברים ש-"

"הנקמה הזאת תהיה שווה הכול" קטעה את דבריה של עדן.

"נקמה? באמת,לי,זו לא הדרך." השיבה עדן,נאנחת אנחה חלושה.

"כל אחד והדרך שלו,וזו הדרך שלי" החזירה לי "אף אחד לא ישבור אותי,ומי שכן יצליח לשבור,הוא ישלם על זה" הוסיפה בביטחון.

היא הייתה כל-כך נחושה להתנקם כי רק בנקמה היא מוצאת משהו מנחם,משהו שיעלה את הכבוד שלה מהקרשים.

"נו,איך הולך?" שאל אושר את יוני מיד לאחר שנכנס לבית.

"היא ראתה אותי וישר החווירה" צחקק. "אתה הייתה חייב לראות את זה." הוסיף,מתיישב בכבדות על הספה לצד יוני.

"אחרי שהיא ראתה אותך והחווירה,מה היא עשתה?" המשיך לשאול,סקרן.

"ברחה עם תומר" החזיר בחיוך משועשע.

"היא פוחדת ממך פחד מוות"

"ואני מרוצה מזה" השיב,מניח את רגליו על השולחן. "חבל שבקרוב אני לא אזכה לתענוג הזה,אחרי שהיא תאבד את הזיכרון" צחק.

"אז אני מבין שאתה הולך על זה..."

"הולך? אני רץ!" אמר "זה הפיתרון היחיד שלנו,ואני לא מתכוון לתת לזה לחמוק לנו מבין הידיים"

עד לפעם הבאה,♥

מקווה שאהבתם,

אוהבת מלא,

שושה 33>