"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 61

 אהבה היא יכולת לתת ולקבל, רצון לוותר. אהבה זה כשכואבת הבטן ואין תאבון, כשרוצים שלמישהו אחר יהיה יותר טוב מאשר לעצמנו. אהבה זה כשנעים, בעיקר.

- מיכל ינאי

אופל,נוגה ומשי מצאו את עצמן מטיילות בתל-אביב,מסתכלות בחלון הראווה של אחת מן החנויות,ומחליטות להיכנס.

"מה היית חושבת על בחור שאומר לך שביום אהבה הוא רוצה להיות איתך?" העלתה נוגה שאלה.

"שהוא לא מפחד לשלוח לך רמזים עבים,ושהוא חזק בעניין שלך השיבה אופל "למה?" שאלה,מוציאה את אחת השמלות מהקולב,ומתקרבת אל תא ההלבשה הקרוב.

"ג'ון אמר לי את זה. הוא שולח לי רמזים,מגניב לי מבטים,נוגע ובקיצור מפלרטט"

"אז...מה הבעיה?" לא הבינה,מעיפה לעברה מבט לפני שהיא נכנסת אל התא.

"שיום למחרת הוא מתנהג כמו דוס ששומר מרחק נגיעה" אמרה "אני לא מבינה את זה" מלמלה.

"אל תנסי להבין." התערבה משי,נאנחת. "זה גברים" סיננה.

"למה שלא תדברי איתו על זה?" יצאה אופל מתא ההלבשה עם שמלה שחורה קלאסית,ובחנה את עצמה במראה.

"לא נראה לי שממנו אני אקבל תשובה"

"אם לא ממנו אז ממי?" צחקקה אופל.

"לא יודעת...נראה לי שהוא בעצמו מבולבל" אמרה,אוספת את שערה לקוקו מרושל.

"זה לא סיבה לבלבל אותך גם" השיבה.

"העיקר גברים תמיד נהנים לספר עד כמה קשה להבין ראש של אישה,כמה שהיא קריזיונרית לפעמיים ובלתי צפויה" אמרה משי,אשר יצאה מתא ההלבשה לבושה בג'ינס בהיר שהתאים לגזרה הדקיקה שלה.

"צודקת" הסכימה אופל עם דבריה של משי,ואילו נוגה פלטה אנחה.

משי מצאה את עצמה בוהה במסך המחשב,בדף החלק שהייתה צריכה למלא אותו ולהגיש אותו כבר מחר בבוקר למערכת העיתון.

שום רעיון לכתיבת הטור לא עלה בראשה. 'לעזאזל' מלמלה,נאנחת ולוקחת לגימה מספל התה שאחזה.

הודעה קפצה לה בחלון חדש וצליל האיסקיו נשמע.

האביר על הסוס הלבן:היי לך!

משי:היי לך בחזרה. אני רואה שהחלפתה כינוי.

האביר על הסוס הלבן:כן,החלפתי. מוצא חן בעיניך?

משי:מאוד.

האביר על הסוס הלבן:לא חשבתי אחרת,הרי זה מה שבנות אוהבת,לא? 

משי:אל תכליל. אני בזה לאנשים שמאמינים באגדות,ומקווים שהאביר על הסוס הלבן מחכה להם בצד המדרכה. אין משהו יותר פתטי להאמין באגדות ועוד להאמין שהן מתגשמות.

האביר על הסוס הלבן:נראה שמישהי חוותה את זה על בשרה...

משי:אתה צודק. פעם האמנתי באגדות.הייתי מוכנה לקחת סיכונים וללכת כנגד כל הסיכויים. הייתי תמימה.

האביר על הסוס הלבן:אז...מה גרם לך לשנות את הדעה?

משי:האמנתי שהאביר שלי יחצה את היבשה בשבילי,וטעיתי. הוא לא חזר לארץ בשבילי,ובאגדות מספרים שאהבות הם חוצי גבולות,יבשות וימים,שהם מתמודדים על הבדלי מוצא ודת,וזה לא מה שקרה.

מאז אני בחורה עם ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע,יודעת שאגדות קיימות רק בסיפורים.

האביר על הסוס הלבן: את צודקת. זו לא אגדה. אם הבחור היה רוצה אותך,הוא היה חוזר לארץ בשבילך,אבל מה שאת מסרבת להבין שהבעיה לא באגדות או בחלומות שלך,אלא אך ורק בו ובמה שהוא לא מצא בך.

משי: למה הכוונה?

האביר על הסוס הלבן: הוא כנראה לך מצא בך את החצי השני שלו,ובאגדות צריכים שני אנשים שישלימו זה את זה.

משי: אתה מאמין באגדות?

האביר על הסוס הלבן: אני מאמין שלפעמיים אגדות מתגשמות כי אנחנו הופכים אותן לריאליות יותר. לפעמיים כשיש שני אנשים שמשלימים זה את זה,אפשר לקחת את המצב הדיי רגיל הזה,ולצבוע אותו בצבעי אגדה.

משי הסתכלה על מסך המחשב,קוראת את התגובה שלו ומחייכת. 'הוא צודק' חשבה.

ותוך חצי שעה הדף הריק הפך למלא כשהכותרת של הטור היא "האם אגדות קיימות?"

לילי מצאה את עצמה לצד יואב,אותו אחד שהכירה בליל אמש.

היה לו שיער שחור פרוע ועיניים חומות בהירות. אומנם לא היה לו יופי אלוהי,אבל עדיין הוא כבש אותה בדרכו המיוחדת.

הוא סיפר לה על מקצועו כפסיכולוג,והיא כמו כל אישה אחרת התרשמה ממנו ומיכולות ההקשבה שלו.

בנוסף,היה לו חוש הומור שגרם לה להתפרץ בצחוק מתגלגל,ועיניים שהביעו נאמנות.

כבר בפגישה הראשונה שלהם היא הבחינה שהו ג'נטלמן אמיתי,מה שהעלה לו עוד מספר נקודות לטובתו.

לראשונה מאז הגירושים היא הרגישה שהיא באמת מתחילה את פרק ב' בחיים,שהיא מתחילה לעבור הלאה בלי להביט אחורה לעבר.

"אז...למה התגרשת?" שאל לפתע. היא בלעה את רוקה. הנה מגיע השאלה השנואה עלייה.

"מערכת היחסים שלנו הייתה רקובה מבפנים" ענתה "בעלי לשעבר טוען שלא נותר עוד על מה להילחם"

"ואת הסכמת איתו?" שאל בעודו מתיישב על החול. היא התיישבה לצידו,מנסה להשתלט על שערה הפרוע שעף לכל עבר.

"לא. אני דווקא חשבתי שיש על מה להילחם,אבל כשהבנתי שהוא לא מוכן להילחם עליי,עלינו אז וויתרתי גם

אני." אמרה. "ואיך זה שגבר נאה כמוך עדיין לא נשוי או יש לו חברה?" שאלה הפעם היא.

"אני לא מאמין בנישואים,מה שגם עדיין לא מצאתי את האחת" ענה.

כשהוא אמר שהוא לא מאמין בנישואים,היא נרתעה וישר שאלה את השאלה המתבקשת-למה?

"כי אהבה היא דבר שמשתנה. היא צומחת,מתבגרת. זה לאו דווקא דבר רע,אבל עדיין...אני לא רואה את עצמי מאושר עם מישהו במשך 50 שנה"

"אז אתה מפחד ממחויבות?"

"אולי" אמר "חוץ מזה,אני לא מבין מה יש בנישואים שכולם חולמים על הרגע הזה...זה רק טבעת ומסמך. יותר מזה, כ-50% מהאנשים מתגרשים בסופו של דבר ככה שמבחינה סטטיסטית נישואים זה לא דבר מצליח במיוחד."

"אבל מה עם ה-50% הנותרים שחיים באושר?" מחתה "נישואים מקריבים את החופש שלך בשביל אדם שאתה אוהב. הטבעת על האצבע מזכירה לך בכל פעם מחדש שתעמוד מול אפשרות בחירה,בין אהבה שלך לבין סיפוק יצרים,ותמיד תבחר באהבה שלך,או לפחות ככה אני מקווה" הוסיפה. "זה הדבר שגורם לאנשים לחלום על הרגע הזה. להינשא פירושו לא רק טבעת ומסמך,אלא גם חיזוק הזוגיות ובניית משפחה"

"יש בזה משהו,אב-" אמר,אך צלצול הפלאפון שלה קטע את דבריו.

"שנייה" מלמלה,מפשפשת בתיק אחר חיפוש הפלאפון שלה,וכשמצאה היא הופתעה לגלות שעל הצג מופיע שמו של ריצ'ארד.

"היי ריצ'ארד" ענתה.

"היי" שמעה את קולו הצרוד מעט מעבר לפלאפון "את יכולה לבוא אליי? " שאל "זה קשור לנבואה"

"אני לא יכולה" סירבה

"זה דחוף"

"אני בטוחה שזה יכול לחכות קצת" החזירה

"למה איפה את?" שאל,מתעניין.

"בדייט"  ענתה. שתיקה צורמת ומתוחה השתחררה למספר שניות בין השניים.

"אה...אז..." מלמל "ת-תיהני" גמגם.

"תודה" השיבה "ביי" נפרדה לשלום וניתקה את השיחה.

ריצ'ארד החזיר את הפלאפון חזרה אל הכיס שבמכנסי הג'ינס הכהים שלו. הוא הרגיש תחושת החמצה. פספוס.

משהו אי שם בליבו נצבט כשלילי אמרה שהיא בדייט. הוא הניח שמקורה של הסיבה קשורה לכך שעדיין היא הייתה פעם האישה שלו. האישה שחייה איתו יותר מעשור,האישה שנישא לה ונתן לה את ליבו. הוא קיווה שאין דבר חריג ברגשותיו לאותה סיטואציה שאליה נקלע.

"נו,אז היא באה?" קולו של תומר,אשר התיישב לצידו ניער אותו ממחשבותיו.

"לא..היא לא יכולה" ענה "נתחיל רק שנינו."

"אוקי" הסכים "אז..מה הקטע עם הנבואה?"

"אתה זוכר את המשפט?"

"תרענן את זיכרוני" ביקש

"עמוק בשורשים העבר מביט בעיניי ההווה,וכמו שהאופל צריך להתאחד עם האור ככה הגשם העדין צריך להתאחד עם השמש הגלויה כדי שתופיע קשת בענן אשר תביא אתכם לרמז מהנבואה."

"אני לא מבין כלום" נאנח בעודו מתיישב בכבדות על הספה ואוחז בראשו.

"זה עוד לא הכול" אמר ריצ'ארד "מצאנו עוד רמז לנבואה. זה מקום ביער שיש בו שלושה עצים...לדעתי,הוא מתקשר למשפט הזה"

"איך בדיוק?" לא הבין

"מחר תבוא עם אופל ליער ואני כבר אראה לך איך"

אלונה ישבה בספה בביתה כשהיא אוחזת במכתב ששלחה לה נוגה. דמעות הציפו את עיניה וזלגו במורד לחייה,לאחר שסיימה לקרוא את המכתב.

היא הייתה פגועה. שבורה. נבגדת. עד עכשיו היא הייתה עסוקה בלחפש איפה היא לא הייתה בסדר במערכת יחסים הזו. היא ניסתה להבין מה הוא מצא בה שאין לה.

עכשיו היא כבר לא מנסה להבין. היא פשוט רוצה ללכת הלאה בלי להביט אחורה...היא רוצה להפסיק לחפש את הכתמים השחורים ולחזור לאהוב בלי לפחד.לחזור להיות נאהבת ללא חששות.

המכתב שכתבה נוגה הצליח לשנות לה את כל קו המחשבה והסטיגמות שחשבה.  היא הסיקה מסקנה אחת ברורה-למאהבות יש חלק באשמה,אבל זהו חלק מזערי וקטנטן. מי שצריך לקחת עליו את האשמה זה הוא ברגע ששמט את הטבעת מאצבעותיו ובדרך זו גם את הנישואים. 

דפיקות בדלת נשמעו. אלונה התקרבה אל הדלת והתבוננה דרך העינית,מגלה שמעבר לדלת עומד לא אחר מאשר שחר.

"לך מפה" אמרה בתקופנות.

"אלונה,תפתחי את הדלת ונדבר כמו בני אדם" אמר "בבקשה" ביקש.

"אין לי על מה לדבר איתך או להקשיב לך" השיבה,מנסה לגייס את הביטחון בקולה "זה נגמר..אנחנו מתגרשים"

"אלונה,את עושה טעות." סינן

"הטעות היחידה שמישהו עשה פה זה אתה." אמרה,מטיחה בו מילים כסכינים " ואם לדעתך זה טעות שאנחנו הולכים להתגרש,אז בשבילי זאת טעות ששווה לטעות" הוסיפה.

"שנינו יודעים שעדיין קיימת אהבה,וגם אם היא קטנה עדיין היא שם..אל תוותרי עלינו."

"שחר,אני אף פעם לא וויתרתי עלינו." אמרה,חנוקה מדמעות "זה אתה שוויתרת עלינו"

נפתלי מצא את עצמו הולך מצד לצד במשרדו. מחשבות מטרידות עברו בראשו, אשר לא הניחו לו אף לא לרגע.

דפיקה בדלת נשמעה ומיד לאחר מכן נפתחה כשראשה של סיגל,המזכירה מציץ מתוכה.

"נפתלי,"פנתה אליו "דורית מחכה לך בקו" הודיעה.

"סיגל,אני אמרתי לך לא להעביר לי שיחות" השיב בנימה עצבנית וזועפת "תגידי לה שאני אדבר איתה מאוחר יותר" ביקש.

"מצטערת" מלמלה ומיהרה לסגור את הדלת.

נפתלי נאנח,מתיישב על הכיסא המסתובב שבאמצע השולחן ומחליט שעם כל הקושי הוא חייב לספר לה את האמת. הוא חייב לספר לה שיש לה אחות תאומה שלא ידעה על קיומה.

בידיים רועדות הוא הרים את הטלפון וחייג את המספר שזכר בעל פה של לי,בתו.

"היי,אבא" שמע את קולה של לי וברקע מכוניות נוסעות וצופרות.

"היי,מתוקה." השיב "איפה את?"

"בשופינג" ענתה "קרה משהו? אתה נשמע קצת מוזר.." חשדה.

"לא,לא..אני פשוט צריך לדבר איתך"

"אוקי" החזירה "דבר"

"זה לא לטלפון"

"זה נשמע חשוב" אמרה בנימה מעט לחוצה.

"כן..זה דיי חשוב. מתיי תוכלי לבוא?" שאל

"אני אבוא עוד שעה-שעה וחצי" ענתה. כבר אז נפתלי החל לספור את הזמן שנותר עד שלי תבוא.

יותר מתמיד הוא הרגיש את המתח והלחץ משתלטים עליו. זיעה קרה נחה על מצחו ופעימות ליבו עלו את קצבם בכל פעם שעברה בו המחשבה שהוא הולך להודיע ללי על קיומה של אחותה.

הוא ניסה לתאר את השיחה ואיך לי תקבל את הבשורה. הוא הניח שזה לא הולך להיות קל..שזה הולך להיות תקופה קשה,אבל עודד את עצמו שזהו הדבר הנכון ביותר לעשות.

אופל אשר החליטה להפתיע את תומר,הכינה ארוחה רומנטית ומפנקת. היא פרסה מפה לבנה על שולחן העץ והניחה את הצלחות והסכו"ם.

כשסיימה היא הדליקה שתי נרות והניחה אותם במרכז השולחן. התוצאה הייתה מושלמת, ובתחושת סיפוק היא דילגה לחדר ופתחה את ארון הבגדים,מוציאה משם את השמלה השחורה החדשה, אשר קנתה היום.

ללא ספק,היא הייתה מאושרת. לא פעם ולא פעמיים עברה בה המחשבה שזה כל-כך מושלם שזה נראה כבר חשוד,שזה מושלם מדיי בשביל להיות אמיתי,אבל בכל פעם מחדש היא הסירה את המחשבה הזאת מראשה,צובטת את עצמה ומזכירה לעצמה שזה אמיתי. שהם עברו הרבה בשביל להיות ביחד וזה ללא ספק מגיע להם.

צלצול הפעמון נשמע. אופל העיפה מבט אחרון לעבר המראה,מעיפה את קצוות שערה לאחור ונעלה את נעליי העקב.

כשהיא פתחה את הדלת היא ראתה אותו. הגבר שהגשים לה את כל החלומות. פעימות ליבה האיצו מהירות.

הוא נכנס בחיוך. היא מחזירה חיוך וסוגרת אחריו את הדלת. "את האישה הכי יפה בעולם" לחש לאוזניה,מחמיא. היא מסמיקה,מתקרבת אליו עוד קצת ונושקת לו נשיקה חלומית.

...וזה היה הלילה שלא תישכח לעולם...

מקווה שאהבתם,♥

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה33>