"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 62

אושר בעולם זה, כשהוא בא, הוא בא במקרה.

אם נעשה את האושר מושא למרדף, הוא ייקח אותנו למרדף שווא, ולעולם לא נצליח לאחוז בו.

אם נמצא לנו מטרה אחרת לחזר אחריה, סביר מאוד שנגלה כי לכדנו אושר בלי כוונה.

- נתניאל הות'ורן

{ מתוך הקובץ "המחברות האמריקאיות" }

ביום למחרת מצאו את עצמם אופל ותומר ישנים זה לצד זה,מחובקים וצמודים במיטה הזוגית כשרק סדין לבן מכסה את השניים.

"בוקר טוב,בייבי" תומר לחש לאוזניה,ונשק לה נשיקה חטופה בפה לאחר שפקחה את עיניה,מסונוורת מעט מהשמש.

"בוקר" מלמלת בקול צרוד של שינה בעודה משפשפת את עיניה. רוח נעימה נכנסה דרך החלון הפתוח למחצה.

זה היה בוקר מושלם מבחינת אופל,והניחה שכך גם לתומר.

"מה השעה?" שאל. היא הסיטה את מבטה לעבר השעון המעורר שהונח בשידה לצידה. המחוגים הצביעו על השעה שמונה וחצי בדיוק.

"שמונה וחצי" ענתה,מרגישה את אצבעותיו משחקות בקצוות שערה.

"יופי,יש לנו עוד זמן" השיב בעודה מניחה את ראשה על חזהו,מרגישה את פעימות ליבו עולות ויורדות.

"למה? תכננת משהו?" שאלה.

"האמת שזה קשור לשנינו" מלמל. היא הרימה אליו מבט מבולבל. "וגם לנבואה" הוסיף.

"מה זאת אומרת?"

"דיברתי אתמול עם ריצ'ארד" הסביר "הוא רוצה שניפגש איתו ביער ויראה לנו רמז שקשור לנבואה"

"אני לא רוצה למצוא את הנבואה" סירבה בכל תוקף בעודה מתרוממת מן המיטה,ואוספת את שערה לקוקו מרושל.

"מה זאת אומרת?"

"זה הביא לי מספיק צרות." אמרה "זה גרם לי לאבד כל-כך הרבה דברים...זה גרם לי לאבד אותך" הוסיפה,נזכרת בכל אותם זיכרונות שלא רצתה לחוות שוב.

"את לא תאבדי אותי,אופל" אמר מסתכל בעיניה "אני תמיד יהיה פה" הבטיח,מושך אותה אליו.

אצבעותיו שירטטו את פנייה בעדינות ונעצרו על שפתיה. הוא התקרב אליה נושק לה נשיקה עדינה שהפכה לארוכה ומלאת תשוקה.

עכשיו כשהיא סוף כל סוף הייתה מאושרת עמדה בפנייה דילמה. האם לסכן את האושר שלה בשביל למצוא את הנבואה?

בפעם האחרונה היא שילמה מחיר יקר על כך. המחיר גבה ממנה את האושר שלה. את האהבה שלה. ומה היא תעשה עכשיו?

לילי מצאה את עצמה באמצע ניקיונות הבית לקראת פסח. למרבה הפתעתה הניקיונות לא היו כה מפרכים ונסבלים עבורה,כפי שהיו שנה שעברה.

יותר מזה,הניקיונות שימשו לה דרך לסדר מחשבות. מאז הדייט האחרון שלה עם יואב,המחשבות המטרידות לא מניחות לה לרגע.

הפריע לה שהוא לא מאמין בנישואין ומתקשה לעמוד במחויבות. אומנם הקשר שלהם עדיין בתחילת הדרך. אין לה יותר מידיי ציפיות,אבל כשהיא חושבת על זה שוב,היא מבינה שהצפייה הכי גדולה שאי פעם תהיה לה בקשר הזה הוא זוגיות ומערכת יחסים טובה. היא רצתה הרבה מעבר לזה. היא רצתה להקים משפחה ומחויבות,דבר שגרם לה לחשוב פעמיים אם ללכת על זה או לוותר מראש.

צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה. היא נאנחה,מרימה את השפופרת ומתיישבת על הכיסא.

"לילי,זה אני ריצ'ארד" שמעה את קולו.

"אני יודעת.." אמרה "שכחת שאני שמעתי אותך כל יום במשך יותר מעשר שנים?" צחקקה. היא יכלה להרגיש איך החיוך עולה על פניו מעבר לטלפון.

"צודקת" השיב,מצחקק. "תקשיבי,דיברתי עם תומר והוא ישכנע את אופל לבוא איתו ליער ושם אני אפגש איתם"

"הו,סוף-סוף יש התקדמות..הגיע הזמן" אמרה,נשענת על הכיסא ומניחה את הסמרטוט על השולחן.

"כן" החזיר "את גם תבואי,נכון?" שאל. היא יכלה להבחין בזיק של תקווה בנימת קולו.

"כן,בטח" השיבה ללא כל היסוס. שוב שתיקה מעיקה הייתה בין השניים. היא אשר הכירה את השתיקות האלו היטב,ידעה שיש לו משהו לומר וחיכתה לכך בסבלנות וסקרנות.

"אז..." מלמל "איך היה הדייט?" שאל,מתעניין.

"בסדר" ענתה,מחייכת.

"איך קוראים לו?"

"יואב"

"בן כמה הוא?" המשיך לשאול. "הוא גרוש? רווק? אלמן?" זרק שאלות לכל עבר.

"מה זה השאלות האלה,ריצ'ארד?" שאלה,מרגישה כאילו היא נמצאת בחקירה אצל השב"כ.

"סתם...סקרן,מה אסור?" מלמל מעט מגמגם.

פרץ קנאה בלתי נשלט עופף את ריצ'ארד. 'למה?' תהה לעצמו,שוב.

"האם הוא עדיין מרגיש אליה משהו?" שאלה עלתה בראשו,אך הוא מיד ניער מחשבה זו מראשו.  אין ספק,הוא היה מבולבל.

לרגע אחד לילי הייתה עבר שלא ניתן לגעת בו,וברגע הבא מסתבר שאיכשהו היא עדיין שייכת להווה.

לפתע,הוא שמע את נעלי העקב של בתיה נוקשים ברצפת הפרקט. בכל רגע ורגע צעדיה נשמעו קרובים יותר.

"אני אדבר איתך אחר-כך" אמר במהירות,מנתק את השיחה וממהר להניח את הפלאפון על השידה.

לרוע מזלו,בתיה עמדה בפתח הדלת,והבחינה בפזיזות שבה ניסה להרחיק את הפלאפון מידיו,דבר שללא ספק

העלה בה חשד.

"מי זה היה?" שאלה. הבעת פנים רצינית וקשוחה התנוססה על פנייה.

"סתם.." מלמל "מישהו מהעבודה" שיקר.

"מישהו או מישהי?" עקצה,משלבת את ידיה.  

"מישהו" שוב שיקר "בתיה,מערכת יחסים בריאה אמורה להיות נטולת חשדות חסרי שחר למיניהן" הוסיף,מניסיון להתחמק מהסיטואציה המביכה.

"אז כנראה המערכת יחסים שלנו קצת חולה" השיבה "הרי אם אני מגיעה למצב שבו אני חושדת שיש לך רומן מהצד או שאתה מסתיר משהו,אז כנראה שיש לזה סיבה,אתה לא חושב?" הוסיפה,עצבנית. הוא נאנח,מעביר את ידיו בין שערותיו.

"אין לך מה להגיד פתאום,אה?" הרימה את קולה לאחר שתיקה קצרה ומעיקה.

"אני הולך שנייה לשירותים ונמשיך את השיחה אחר-כך" אמר,יוצא מהחדר אפילו בלי להעיף לעברה מבט.

בתיה אשר נשארה בחדר, התיישבה על המיטה בעלת הסדינים הכחולים. מבטה היה נעוץ בפלאפון שהונח לצידה והיה בהישג מרחק נגיעה ממנה.

כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות הוא להושיט את ידיה,ולהיכנס לשיחות האחרונות כדי לראות האם הוא דבר אמת,אבל היא היססה,תוהה לעצמה האם זה חוצה את הגבולות האדומים.

לבסוף,לאחר מספר היסוסים ומחשבות,היא אחזה בפלאפון, ממהרת להיכנס לשיחות האחרונות.

'לילי' זהו היה שמה של אותה אישה אשר ניהלה את השיחה האחרונה עם ריצ'ארד.

"הוא שיקר לי" מלמלה. הדמעות שאיימו לפרוץ חנקו את גרונה. היא הרגישה נבגדת,פגועה. 'אם הוא שיקר יש לזה סיבה' חשבה,והפעם ללא כל היסוס היא כתבה במהירות הודעת טקסט לאותה אחת.

'תפגשי אותי בקקאו שליד הקניון בעוד שעה' זה ההודעה ששלחה.

לאחר מספר שניות נשלח SMS מאותה אחת. 'נתראה' זה מה שהיא כתבה.

"בהחלט נתראה" מלמלה,לוקחת נשימה ארוכה ומנסה להיראות רגועה,למרות שידעה שזה כמעט ובלתי אפשרי כאשר עיניה מביעות את סערת הרגשות המתחוללת בה.

משי מצאה את עצמה בוהה במסך המחשב. הפעם זה לא היה בגלל שהייתה צריכה למלא דף שלם ולא צץ שום רעיון בראשה,אלא בגלל שחיכתה להודעה ממנו,מזה שמכנה את עצמו כ"האביר על הסוס הלבן" ומנהל איתה שיחות במשך שבוע שלם מאור הבוקר ולפעמיים עד השעות הקטנות של הלילה.

'מה אני חושבת שאני עושה לעזאזל?' חשבה לעצמה,נאנחת וקוברת את פנייה בידיה.

היא הרגישה שהיא מתחילה לפתח רגשות אליו,שהיא מתמכרת למילים שלו ונשאבת למסך המחשב.

היא מצאה את עצמה קוראת את התגובות שלו בשקיקה. לפעמיים צחקה,ולפעמיים ליבה פעם בחוזקה.

אם מישהו היה אומר לה שהיא תפתח רגשות למישהו מהעולם הווירטואלי סביר להניח שהיא הייתה צוחקת.

הרי אף פעם היא לא האמינה בעולם הזה. למעשה,בשבילה זה היה בקטגוריה של רשימת הדברים שלא יקרו לה בחיים.

ובדיוק כאשר היא כבר התייאשה והחליטה לכבות את המחשב,מנגינת האיסיקיו נשמעה ברקע,מבשרת על הודעה חדשה.

בתקווה שזה הוא,היא פתחה את חלון ההודעות החדש וכשהבחינה שזה אכן מי שקיוותה שזה,חיוך עלה על פנייה.

האביר על הסוס הלבן: החלפת כינוי..

נסיכה: כן. הגעתי למסקנה שגם אני יכולה לייצור אגדה משלי ויכולה להיות נסיכה.

האביר על הסוס הלבן: זה אומר גם שאת מחכה ל"נסיך על הסוס הלבן"?

נסיכה: אני מניחה. כתבה ושלחה לו פרצוף קורץ. הוא החזיר בפרצוף מחייך.

האביר על הסוס הלבן: קראתי היום את הטור שלך.

נסיכה: ואהבת?

האביר על הסוס הלבן: מאוד.במיוחד בגלל שגם לי יש חלק בזה.

נסיכה: זה בגלל שהבאת לי השראה. אתה יודע,עדיין לא סיפרת לי במה אתה עובד..

האביר על הסוס הלבן: אני רופא.

נסיכה:למה?

האביר על הסוס הלבן: ללב.

נסיכה: פשש...יפה-יפה. אתה יודע לאחות לב שבור? הייתה לי תאונת פגע וברח.

האביר על הסוס הלבן : אומרים שהתרופה הטובה ביותר ללב שבור זה אהבה חדשה.

נסיכה: ומה אתה אומר?

האביר על הסוס הלבן: אני מסכים.

נסיכה: אז איפה אפשר לקנות את התרופה הזו?

האביר על הסוס הלבן: לא קל למצוא תרופה כזאת...יש אותה למספר אנשים מועט שרק הלב שלך יכול לדעת מי הם.

בצד השני של העיר ישבה מישהי בביתה לצד חבילת טישו גדולה וספל תה חם מונח לצידה,בזמן שהיא אוחזת בתמונות שהעלו בה זיכרונות מהעבר. זוהי הייתה כמובן אלונה שהחליטה לסגור מעגל,להסתכל על התמונות האלו ולהשאיר אותם כעבר שלעולם לא ישוב להיות הווה.

זאת תהיה תקופה לא קלה. היא ידעה זאת. הרבה כאב ודמעות. הרבה נפילות ואכזבות. אבל היא ידעה שתקופות עוברות ושימים טובים יגיעו. ללא ספק,עדיין נשאר בה אופטימיות.

צלצול הפלאפון צלצל,היא התרוממה מהמיטה כמעט ומתגלגלת לרצפה בדרכה להרים את השפופרת.

"כן?"

"מה שלומך?" זיהתה אלונה את קולה העדין של מיכל,חברתה הטובה.

"לא יכול להיות יותר טוב מזה" סיננה בציניות ומרירות.

"את רוצה שאני אבוא אלייך?" הציעה כפי שכל חברה טובה הייתה צריכה לעשות בסיטואציה שכזו.

"אני רוצה להיות קצת לבד" מלמלה.

"אוקי" השיבה "רק תזכרי שאני תמיד פה...את לא חייבת לעבור את זה לבד"

"אני מעריכה את זה,מיכלי" השיבה "תודה"

חיוך קטנטן עלה על פנייה. ברגעים הקשים מגלים את החברים הטובים מחדש,ולומדים להעריך אותם יותר.

"תתכונן ליום הגדול" אמר יוני וחיוך ערמומי נמתח בין שפתיו.

"איזה יום?" לא הבין אושר,אשר הסיט את מבטו מהעיתון והפנה אותו לכיוון יוני.

"תגיד,איפה הראש שלך?"

"בין הכתפיים" השיב באדישות וציניות.

"אולי יותר בכיוון של התחת" עקץ.

"טוב,אתה מתכוון לענות לי על השאלה?" התעצבן,מגיב בקוצר רוח.

"מחר אנחנו הולכים לתת בראש לאופל" השיב בקצרה.

"אז אני מבין שאתה רציני בעניין הזה" מלמל ולא נראה מרוצה מעניין.

"מה חשבת שאני צוחק?" גיחך "אנחנו חייבים לעשות את זה" הוסיף,הפעם בהשראת פנים רצינית.

"אפשר לעשות את זה בדרך אחרת" נאנח אנחה חירשית.

"שום דרך אחרת לא תהיה מספיק טוב כמו זו" הוציא סיגריה מכיסו והדליק אותה בעזרת המצית. "נראה לי ששכחת באיזה צד אתה"

"אני לא,פשוט..."

"פשוט מה?" האיץ בו.

"כלום" מלמל וחזר לקרוא את העיתון שהניח על השולחן קודם לכן.

לי מצאה את עצמה בסוכנות "אודם",אוחזת במספר שקיות המכילות את הבגדים החדשים שקנתה.

"דורית,אבא שלי במשרד?" שאלה,פונה למזכירה בעודה מסירה את משקפי השמש.

"כן" השיבה "הוא לא יוצא משם כל היום ולא מסכים להיפגש עם אף אחד"

"את יודעת למה?" שאלה.

"לא" ענתה קצרות "אבל הוא נראה לחוץ מאוד" הרימה גבה וחזרה להסב את תשומת ליבה לדפים שהונחו בשולחנה.

"טוב,תודה" סיננה בעודה מתקרבת אל המשרד,דופקת מספר דפיקות על הדלת ונכנסת.

"מה קורה,מתוקה?"

"הכול בסדר,אבא" אמרה מתיישבת לצידו "אתה נראה לחוץ..זה קשור למה שאתה עומד לספר לי?"

"כן" ענה. חששות הציפו אותה. תחושת בטן רעה ומועקה אופפה אותה. "מה קרה?" מלמלה.

"את היית מאוד קטנה כשאמך מתה. אני הייתי שבור. כל דבר קטן הזכיר לי אותה,אבל הייתה מישהי שהזכירה לי אותה במיוחד ולא יכולתי להתמודד עם זה."

"מישהי?" לא הבינה לאן הוא חותר.

"כן" השפיל את ראשו "זאת מישהי שמצד אחד מאוד קרובה אלייך ומצד שני כל-כך רחוקה"

"מי זאת?"

"אחותך" אמר,מפיל את הפצצה,מגלה את הסוד שהסתיר במשך שנים. הוא השפיל את ראשו,אך מהר מאוד מחזיר את מבטו לעבר לי,חושש במיוחד לגלות את התגובה שלה.

היא שתקה,בולעת את רוקה,מסרבת לעכל את הבשורה. פעימות ליבה עצרו מלכת. ידיה רעדו וזיעה קרה נחה על מצחה.

"א-אחותי...?" גמגמה.

לא מתה על הפרק הזה,אבל לא רציתי לייבש אתכם שוב,כי מספיק ייבשתי אתכם בזמן האחרון.

ובכל זאת,מקווה שאהבתם,,♥

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>