"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 63

מאז ומתמיד אהבה הייתה בגבול. הגבול שבין הגיהינום לבין גן עדן. הגבול שבין שנאה לאהבה.

כל מי שהכיר את אהבה ידע שיש בה צד של אושר,אבל צד אחר שמהול בכאב בלתי נסבל.

"למה נתת לבני האדם אהבה,אדוני?" ניגשו המלאך והשטן לאלוהים. "בשביל אושר או כאב?"

"אהבה היא מהות החיים." ענה "בני האדם רודפים שנים רבות אחר האושר המדובר,ומוצאים אותו רק לאחר שמצאו אהבה"

"אז למה יש באהבה כאב אם היא נועדה להיות אושר?"

"הכאב מלמד את בני האדם להעריך את אהבה. בלי הכאב אהבה הייתה הופכת לחסרת ערך וחסרת חשיבות"

שתיקה. עכשיו הכול היה ברור יותר.

זה היה יום חורפי. עננים אפורים כיסו את השמיים,רומזים שגשם עלול לרדת בכל רגע. רוח קרירה נשבה. היא אשר מצאה את עצמה ביער,משכה את שרוולי החולצה וצעדה אל לב היער בקצב אחיד לצד תומר.

"אני שונאת את המקום הזה" התלוננה אופל,בעודה דורכת על כל מה שנקרה בדרכה.

"אני יודע,ילדונת" השיב תומר,משלב את ידיו בידה ומנשק לה נשיקה חטופה שהעלתה לה חיוך על הפנים. "זה יסתיים בקרוב" עודד אותה. היא נאנחה.

היא רצתה להגיד לו שיש לה הרגשה רעה לגבי כל זה. שבכל פעם שמעלים את עניין הנבואה תוקפת אותה מועקה נוראה.

רצון עז לעצור השתלט עלייה. גם קולה הפנימי הביע דעה דומה,וזעק לה לעצור כי הסכנה קרובה. אבל היא המשיכה,יודעת שלמרות אותות האזהרה היא חייבת לשים לסיפור הזה סוף.

"הי,אני פה!" שמעו השניים את קולו של ריצ'ארד ויכלו להבחין בו באופק. "בואו לפה!" האיץ בהם. הם הגבירו את צעדיהם לכיוונו.

היא חיזקה את אחיזתה בתומר. פעימות ליבה האיצו את מהירותן."יהיה בסדר,אופל,את תראי" אמר לה ברוגע. אבל היא לא נרגעה. האורות האדומים הבהבו-סכנה.

"מה קורה,ילדים?" אמר ריצ'ארד בעודו מתקרב אל תומר,ונותן לו חצי חיבוק,על הצד,עם עוד אזה חצי חיוך וקריצה.

"הכול בסדר" השיב תומר. אופל חייכה חיוך מאולץ.

במהרה ריצ'ארד החל להסביר לשניים על שלושת העצים שיוצרים משולש וקשורים בצורה כלהשית לנבואה. הוא טען שבגלל שיש להם כוח,מספיק שיעמדו באמצע המשולש שיוצרים העצים ויחשבו על המשפט.

הם החליטו לנסות,ומצאו את עצמם עומדים זה מול זה.

"את חיוורת" הסתכל תומר בעיניה של אופל והסיט את קצוות שערה אל מאחורה אוזניה.  

"אני בסדר" אמרה בנימה הכי משכנעת שיכלה לגייס.

"בטוחה?" שאל,ומבט מודאג ניכר בפניו. היא הנהנה בראשה.

"בוא נעשה את זה" החליטה. הם אחזו ידיים,עוצמים עיניים ומרגישים את טיפות הגשם מטפטפות מעליהם.

זרם מוזר עבר בה. זה לא היה הצמרמורת או ההתרגשות הקסומה שהייתה בכל פעם שמגע ידיהם נפגש או מתחכך,זה היה משהו אחר...משהו הרבה יותר משמעותי.

" עמוק בשורשים העבר מביט בעיניי ההווה,וכמו שהאופל צריך להתאחד עם האור ככה הגשם העדין צריך להתאחד עם השמש הגלויה כדי שתופיע קשת בענן אשר תביא אתכם לרמז מהנבואה." שיננה את המשפט בראשה שוב ושוב כמו תסריט נע.

הגשם החל להתחזק. היה קשה לה להתרכז והקור אשר חדר לעצמותיה לא תרם לכך.

לפתע,ברק פגע במכוון בשלושת העצים סביב אופל ותומר. העצים נפלו. אופל ותומר פקחו את עיניהם,מבוהלים.

היא יכלה להבחין בזווית עיניה בריצ'ארד שהיה לא פחות מבוהל.

"מה זה אמור להיות?" שאל תומר,אבל לאף אחד לא הייתה תשובה. שתיקה מתוחה השתררה באוויר.

הגשם הפסיק. העננים האפורים התבהרו. השמש החלה לצוץ ואופל יכלה להבחין בקשת בענן.

"בדיוק כמו בנבואה" לחשה אופל,מתנתקת מאחיזת ידיו של תומר ומתקרבת אל אחד העצים.

"אופל,מה את עושה?" שאל,מתקרב אליה.

"בוא תראה" השיבה.

במקום בו העץ היה,נפער בור ושם היה טמון אבן גדולה ומוזהבת. כך היה גם בעוד שני העצים הנותרים.

"אנחנו קרובים לנבואה יותר מאי פעם" קבע תומר. ריצ'ארד הנהן בראשו לאות הסכמה ואופל הייתה שקועה במחשבות.

שתיקה השתררה בחדר. שני הצדדים ידעו שזוהי הייתה השתיקה שלפני הסערה. נפתלי הרגיש אבן גדולה יורדת לו מהלב,ובאותה עת מועקה משתלטת עליו. הוא רק חיכה למילים הקשות אשר לי עלולה להטיח בו בכל רגע ללא שום התחשבות. אלו יהיו מילים כסכינים. הוא היה בטוח בכך.

היא,לעומת זאת עדין ניסתה לעכל את הבשורה – יש לה אחות. כל מה שהיא הכירה עד עכשיו השתנה ברגע אחד.

"מי זאת?" שאלה,כמעט בלחש.

"משי" השפיל את ראשו. הוא לא היה יכול להסתכל בעיניי ביתו הזועמות והפגועות.

"הכתבת?" שאלה. הוא הנהן בראשו. "רגע,היא...יודעת על זה?" גמגמה.

"כן" השיב,בולע את רוקו "אבל אני הכרחתי אותה לא לספר"

"איך יכולת לחיות עם עצמך כל השנים האלו?" צעקה,בעודה מתרוממת מהכיסא במהירות.

"לי,תנסי להבין אותי" אמר,כמעט ומתחנן.

"לא!" השיבה,מוחה את הדמעה שזלגה הישר במורד לחייה.

היא לא יכלה להבין אותו והניחה שגם אף פעם לא תוכל. המשפט "יש לך אחות" ירדוף אותה. היא לעולם לא תשכח את המשפט הזה,אתה המילים אשר ננעצו,חדרו,כמו סכין בליבה.

גרונה היה יבש,ידיה רעדו ופעימות ליבה האיצו את מהירותן. היה לה כל כך הרבה מה להגיד אבל היא שתקה. לא מסוגלת לפצות את פייה.

זה היה גרוע מכל דבר אחר. לזה היא ללא ספק לא ציפתה. בגדו בה. שיקרו לה. עכשיו היא מרגישה שהיא לא יכולה לסמוך או להאמין לאף אחד,אפילו לא כבר למשפחתה.

"אתה...אתה לא אבא שלי" הפנתה לכיוונו אצבע מאשימה.

"לי,אני מצט-"

 "אל תנסה לבקש סליחה.. " קטעה אותו,חנוקה מדמעות "כי אני לא אמצא אותה בשבילך,אני לעולם לא אסלח לך!" הוסיפה,מעיפה לעברו מבט אחרון ויוצאת ממשרדו בטריקת דלת ובסערת רגשות.

משי מצאה את עצמה שוב נשאבת לתוך העולם הווירטואלי,קוראת בשקיקה את תגובותיו ונמסה בכל פעם ששולח לה קריצה או נשיקה וחיבוק ווירטואלי.

הם השלימו זה את זה בהרבה מובנים. היא הרגישה שהוא היחיד שמבין אותה טוב יותר מכולם,היחיד שתוכל לסמוך עליו והיחיד שתוכל להתוודות בפניו על פחדים וזיכרונות שלא העיזה לספר לאף אחד.

האביר על הסוס הלבן: מה הדבר שהכי מפחיד אותך?

נסיכה: בדידות. אהבה נכזבת. שפתאום מישהו שנתת לו את הלב שלך,שהרשת לעצמך לתת לו להוביל אותך בעיניים עצומות ישבור את ליבך ויפיל אותך לתוך בור חשוך.

זה כבר קרה לי,ומפחדת שיקרה לי שוב. שאני אפול שוב לתוך בור שחור,שאני לא אוכל להביט קדימה,למרות שאני יודעת שיש שם אור אבל אין לי את הכוח ללכת עד אליו.  

האביר על הסוס הלבן: נשמע לי מוכר. אני מזדהה עם התחושה ומאמין שרבים אחרים גם.

נסיכה: ממה אתה מפחד?

האביר על הסוס הלבן:מהלב. וכן,אני יודע שזה קצת אירוני מאחר ואני רופא לב. 

היא צחקק מעבר למסך ומיהרה להקליד ולהשיב תשובה.

נסיכה: אכן אירוני. למה לך לפחד מהלב?

האביר על הסוס הלבן: כי הלב הוא שולט עלייך..הוא לא צפוי ושום דבר,אפילו לא המוח יכול לגבור עליו.

נסיכה:מוזר..נשמע לי מוכר גם.

אחרי חצי שעה,היא נפרדה ממנו לשלום וכיבתה את המחשב,מוצאת את עצמה נשכבת על המיטה במהרה ובוהה בתקרה,מנסה לדמיין איך הוא נראה מעבר למסך. חיוך מאושר נמתח בין שפתיה רק מהמחשבה על כך.

ללא ספק, היא מאוהבת.

הלב פועם במהירות בכל פעם שמחשבה עליו עולה בראשה,ועיניה נוצצות בכל פעם שמנגינת האיסקיו מבשרת על הודעה חדשה.

'אני חייבת לפגוש אותו מאחורי המסך' חשבה והחליטה שבפעם הבאה שהם מדברים,היא הולכת להציע זאת בתקווה גדולה שהוא יסכים לכך.

בקצה השני של תל אביב היה מי שתקף אותה הגשם המפתיע והסוער. זאת הייתה נוגה.  

"לא,זה לא קורה לי!" רטנה. היא הגבירה את צעדיה,מנסה למצוא מקום מחסה מן טיפות הגשם,אשר הצליחו להרטיב אותה.

"צריכה עזרה?" שמעה את קולו של ג'ון. היא הסתובבה לאחור,מבחינה בו צועד לכיוונה כשבידיו הוא אוחז במטריה. עיניה נפגשו עם עיניו,וכמו מתוך רפלקס חיוך נמתח בין שפתיה.

"תודה" מלמלה,מתכסה תחת המטריה לצד ג'ון. הוא תמיד היה שם כשהייתה צריכה אותו..ממש כמו מלאך המגן עלייה.

"שטויות" אמר. "מה את עושה פה?" התעניין.

"סתם...סיבוב קצר לסדר מחשבות" השיבה בעודה לוקחת שאיפה ארוכה,מריחה את ריח הגשם שכה אהבה.

"אז את לא ממהרת לשום מקום,נכון?"

"למה אתה מתכנן עליי משהו?" חייכה בעוד שהוא מפשיל את המעיל שעליו,ומניח אותו על כתפייה של נוגה ממש כמו ג'נטלמן אמיתי.

"האמת שכן" החזיר חיוך וקרץ לעברה. "מה דעתך על אוכל סיני?"

"נשמע טוב"  הסכימה,מעט מופתעת מהצעד שעשה.

כך היא מצאה את עצמה יושבת מול ג'ון באחת מהמסעדות בעיר. הם דיברו על הא ודא ומדיי פעם צחקו.

היה לה נעים בחברתו. השיחות זרמו,והיא הרגישה מאוהבת. מרחפת. מהופנטת.

"יש לי ווידוי" אמר לפתע בעודם מתיישבים על אחד הספסלים שהיו מחוץ למסעדה. היא הביטה בו,עיניהם נפגשו. "את הבחורה היחידה שמצליחה לגרום לי לצחוק ולדבר בחופשיות ככה" התוודה.

היא חייכה והסמיקה קלות.

"מזדהה עם התחושה" התוודה הפעם היא. "אתה יודע,אף פעם לא הייתי בחורה של בחור אחד...אהבתי את החופש ולא רציתי מחויבות,אבל עכשיו....הכול שונה" הוסיפה מסתכלת על הכוכבים ואז מחזירה לעברו מבט "הכול התשנה כי אתה נכנסת לי לחיים ולימדת אותי לאהוב"

הוא לא ענה. רק חייך והתקרב אליה. היא הרגישה את נשימותיו,את אפו מתחכך בשלה ואת שפתיו נצמדות לשפתיה,מנשקות וטועמות את טעם אהבה.

היא לא יכלה לבקש משהו טוב יותר מזה. זאת הייתה נשיקה חלומית.

"אתה מבין,אחי?! היא רוצה להתגרש ממני!" הסביר שחר בעודו לוגם ממשקה האלכוהול שאחז בידו ומעוות את פניו.

"ובצדק" השיב חברו הטוב,נתן.

"אני לא נותן לה גט!" המשיך בנחישות. "היא לא יכולה לוותר עלינו ככה" הוסיף. נתן נחר בבוז.

"להזכירך,אתה וויתרת עלייה. אתה בגדת בה." אמר בעוד ששחר מסמן לברמן להביא עוד 2 משקאות אלכוהוליים.

"תגיד,נתן,אתה חבר שלי או לא?"  הפנה שחר את מבטו אל נתן. 

"אני חבר שלך" ענה ללא היסוס.

"אז למה יש לי הרגשה שאתה נגדי בכל הסיפור הזה?"

"אני בסך הכול מנסה למנוע ממך לעשות עוד טעות"

"להילחם על אהבה שלי זה נקרא טעות?!" הרים את קולו,גורם למספר מבטים להפנות את מבטם אל השניים.

"לבגוד ואז לומר שאתה רוצה להילחם על אהבה שלך,שאז לא ראית ממטר זה בולשיט.לא לתת לאשתך גט כאילו היא לא נפגעה מספיק ממך זה פשוט רוע"

"אל תשפוט אותי" סינן בכעס. נתן נאנח.

"פגעת באשתך,בגדת בה..אני בטוח שקשה לה,אז אל תעשה לה את זה יותר קשה ממה שזה" אמר "אל תקצוץ לה את הכנפיים. תיתן לה להשתחרר מהכלוב שכלאת אותה בה,ותן לה לעוף כי איתך היא לא תוכל עוד לעוף" הוסיף.

שחר שמע את נתן. הוא ידע שזה נכון,אבל רצה להאמין שזה לא. כנראה שהמשפט "רק אחרי שמאבדים משהו מבינים כמה הוא היה חשוב" נכון.

עכשיו הוא מבין שאלונה הייתה יותר חשובה לו ממה שחשב...

בתיה מצאה את עצמה נכנסת למסעדה בה קבעה להיפגע עם אותה אחת שניהלה את השיחה האחרונה עם ריצ'ארד,בזמן שאותה אחת בטוחה שהיא הולכת להיפגש עם ריצ'ארד.

כאשר בתיה נכנסה למסעדה,היא בחנה את האזור. שתי נשים ישבו לבדן. לאחת מהן הייתה טבעת נישואין על היד ולשנייה לא. היא הניחה שזאת בלי הטבעת נישואין זוהי לילי.

"זאת חייבת להיות היא" חשבה.בעודה מתקרבת אליה.

"שלום" ניגשה בתיה אל אותה אחת. "לילי,נכון?" שאלה בהיסוס.

"כן" ענתה. "אני מכירה אותך?" שאלה,מעט מבולבלת.

"לא" חייכה בתיה בעודה מתיישבת מולה,מניחה את תיק היד הקטן על שולחנה וממשיכה "אבל אני מניחה שאת ריצ'ארד את מכירה,נכון?"

"מי את?" שאלה.

"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך" השיבה בקרירות " הרי זו את שמנהלת שיחות עם חבר שלי שמשום מה גורמות לו לשקר שהוא מדבר עם מישהו מהעבודה"

"אז את חברה שלו" אמרה,מחווירה מעט.

"טוב לשמוע שאת מודעת לכך שיש לו חברה.." הרימה גבה ושילבה את ידיה.

"את יכולה להסיר כל דאגה מליבך" אמרה לילי "אין לי שום קשר רומנטי עם ריצ'ארד." הוסיפה.

"היה לך?" שאלה.

"כן" השפילה את ראשה לרגע,וברגע הבאה חזרה להביט בה "ולא סתם קשר רומנטי..הייתי נשואה לו"

"את גרושתו?" מלמלה בקול רועד. "ריצ'ארד אף פעם לא סיפר לי שהיה נשוי והתגרש" הוסיפה. כאב חד פילח את ליבה למשמע הבשורה . דמעות עלו לעיניה.

"אני מצטערת" אמרה. בתיה התרוממת במהירות מן הכיסא.

"זה לא אשמתך" סיננה בקול רועד והתרחקה,יוצאת מהמסעדה ופורצת בבכי מר. שאלות ותהיות רבות עלו בראשה. למה ריצ'ארד שיקר לה? האם הוא עדיין מרגיש משהו ללילי?

בשעות הערב המאוחרת מצאה את עצמה אופל באחד מאירועי ההשקה,בשמלת ערב שחורה וחגיגית שקנתה כמה ימים לפני עם נוגה ומשי.  

"את מהממת" לחש תומר לאוזניה. היא הרגישה את לחייה מאדימות,וחייכה במתיקות.

"אתה גם לא נראה רע" הסתובבה אליו,מניחה את זרועותיה סביב צווארו ומנשקת אותו. הוא הניח את ידיו על מותניה,מקרב אותה אליו.

היא יכלה להרגיש את הפלאשים של המצלמות מצלמות את השניים מתנשקים.

"אני הולכת שנייה לשירותים" אמרה,נושקת לו נשיקה חטופה אחרונה,מחייכת חיוך קטנטן ומפנה אליו את גבה.

כשנכנסה לשירותים,היא הביטה על עצמה במראה ונאנחה. ההרגשה הרעה סירבה לרדת מליבה.

"זה סתם הרגשה" ניסתה לשכנע את עצמה. היא הסתכלה על השתקפותה במראה,מניפה את שערה לאחור,פותחת את תיק היד הקטן ומוציאה אודם אדום.

בקפדנות היא מרחה את האודם על שפתיה. לפתע היא הבחינה בעוד דמות עומדת מאחוריה,אשר השתקפה בהמראה.

פעימות ליבה נעצרו כשזיהתה את אותה דמות. האודם שאחזה בידה נפל ועיניה נפערו. זה היה יוני.

"הפתעה!" צחק ברשעות ועוד לפני שהספיקה להבין משהו או לצעוק לעזרה,הרגישה כאב חד מפלח את ראשה.

היא נפלה על הרצפה הקרה. הכול היה מעורפל,מסך שחור ירד בעיניה, ומהר מאוד היא איבדה את ההכרה לחלוטין.

הופתעתי לגלות שאהבתם דווקא את הפרק שבו עבדתי עליכם שהכול היה חלום,וחשבתם שזה יכול להיות תפנית מעניינת לעלילה.

האמת ייצא לי לחשוב על זה קצת יותר,וחשבתי שזה באמת יכול להיות נחמד אם אני אסיים את הסיפור (בפרק 70 גג 75 ) ואעשה לזה עונה 2 שהכול היה בעצם חלום.

במידה ותהיה עונה 2 זה יהיה סיפור בפני עצמו שהקשר היחיד שלו לעונה ה-1 הוא רק החלום. כמובן שבסיפור אופל ותומר יהיו צעירים ויתווספו עוד דמויות לעלילה.

אז...מה אתם אומרים? אני אשמח לשמוע את הדעה שלכם.

בכל מקרה,פרק הבא הולך להיות מעניין. אל תפספסו.

מקווה שאהבתם,♥

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>