"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 64

עם יד על הלב,כולנו נעיד על כך ששיקרנו יותר מפעם אחת במהלך חיינו. כנראה זה טבעו של האדם. אבל מה קורה כאשר השקרים שלנו נחשפים? מה קורה כאשר האמת יוצאת לאור וסודות אשר היו שמורים בחדרי חדרים מתגלים?

מסתבר שיש לכך לפעמיים השכלות כבדות. לעיתים זה עלול לגרום לאיחוד,אושר ולהתחלה חדשה בפתח,לעיתים לכאב וצער ובמקרים נדירים זה אפילו עלול לגרום למוות.

ומה יהיו ההשלכות שלהם הפעם ?

תומר מצא את עצמו באחד מבתי החולים בעיר,מחכה בקוצר רוח לרופא,אשר יבשר על מצבה של אופל.

"יהיה בסדר" טפח ריצ'ארד על כתפו של תומר בחיוך קטנטן ומעודד.  תומר שתק,מתיישב בכבדות על הכסא וקובר את פניו בידיו.

"אני נשבע לך,שכאשר אני אמצא את מי שעשה לה את זה אני אגרום לו להרגיש כל כך הרבה כאב,שהוא יצטער על הרגע שהוציא שערה מראשה של אופל" אמר,נחוש בדעתו.

"תירגע,תומר,זה לא הדרך" התיישב ריצ'ארד לצידו.

"אז מהי כן הדרך,ריצ'ארד?" הרים את קולו,גורם למספר אנשים להפנות את מבטם לכיוון השניים.

"הכול בסדר פה?" ניגשה האחות לכיוונם.

"כן,כן" חייך ריצ'ארד חיוך מאולץ. תומר הנהן בראשו.

"תשתדלו להיות בשקט" אמרה בנוקשות והפנתה אליהם את גבה,מתרחקת.

"תומר,אנחנו לא ננהל את השיחה הזאת עכשיו" אמר ריצ'ארד בעודו מתרומם מהכיסא ומעיף מבט חטוף לעבר שעון היד שלו. "תקשיב,אני הולך להודיע לבתיה,אז אם יהיו שינויים במצבה תתקשר אליי" הוסיף.

"בסדר" השיב.

תחושת מחנק עופפה אותו. הוא כמו רבים אחרים הוא לא אהב את בתי החולים. ריח התרופות ששרר במקום,הלבן שמכסה את הקירות והרבה יותר מזה היה החלק הקטן שבגללו לא אהב את בתי החולים.

החלק הגדול היה קשור לאווירה שיש בבתי החולים,לדאגה הניכרת בפניהם של אנשים,לעצב שבעיניהם. היה קשה לו לראות את האנשים פורצים בבכי מר על אובדן יקירם או על בשורה רעה שהרופא מבשר.

כל מה שהוא רצה באותו הרגע היה לצאת מבית החולים כשהוא לצד אופל,מחבק אותה.

הוא רצה להביט בעיניה הכחולות שינצצו אליו,להניח את ידיו על מותניה ולנשק אותה עוד אחת מן הנשיקות הסוחפות.

הוא נזכר בחיוך שלה,בצחוק שלה. כאשר היא מחייכת פתאום הכול נראה לו טוב יותר...פתאום משהו אי שם מתעורר לחיים.

"אתה קרוב משפחה של אופל?" שמע לפתע קול זר. הוא התנער ממחשבותיו,מרים את מבטו ורואה את הרופא מולו בחלוק לבן.

"אני חבר" ענה,מתרומם מן הכיסא בעודו מנסה לפענח את הבעת פניו של הרופא העומד מולו.

"אתה רוצה קודם את החדשות הטובות או את הרעות?" שאל.

בתיה מצאה את עצמה אורזת את חפציה,מנסה לברוח ממנו ומכל מה שקשור אליו. היא הייתה מספר חודשים עם בן אדם,חשבה שידעה עליו הכול ומסתבר שלא ידעה עליו כלום. ההרגשה הייתה כאילו נתנו לה בעיטה ישירה ללב. העצב היה כה עמוק וחתך אותה כמו סכין אשר מושחזת היטב.

לפתע,היא שמעה את הדלת נטרקת,ואת צעדיו של ריצ'ארד מתקרבים. פעימות ליבה האיצו את מהירותן.

"בתיה,למה את אורזת?" שאל. היא שתקה,לא מעיזה להביט בו,וממשיכה להכניס את בגדיה למזוודה השחורה.

שתיקה צורמת השתררה באוויר. עוד דמעה מלוחה זלגה מעיניה,שאותה מיהרה למחות. ניתן היה לחתוך את המתח בסכין.

"בתיה,תעצרי שנייה.."התקרב אליה. היא נעצרה,מביטה בו בעיניים דומעות,מאוכזבות ובעיקר פגועות. "מה קרה?" שאל ודאגה ניכרה בפניו.

"למה לא סיפרתי לי שהיית נשוי?" שאלה,קולה חנוק מדמעות.

"איך את יודעת על זה?" החוויר. הוא לא ציפה לשאלה הזאת,אבל עוד יותר לא ציפה לתשובה שענתה.

"פגשתי את הגרושה שלך בכבודה ובעצמה" אמרה,מושכת באפה "שיקרת לי!" הרימה את קולה.

"בתיה...אני לא-"

"אתה מרגיש אליה משהו?" שאלה. הוא השפיל את ראשו,שותק. השתיקה שלו הייתה גרועה מכל דבר אחר,אפילו מהמילה שממנה הכי פחדה-כן.  "הבנתי" בלעה את רוקה,מרגישה שוב את החנק הזה בגרון שמסרב להיעלם.

"בתיה,אני מבולבל" מלמל.

"כשתחליט מה אתה רוצה מעצמך אל תטרח לידע אותי" סיננה "כי אני כבר לא אהיה שלך"

"רגע,בתיה" עצר בעדה מלהתרחק ממנו "את חייבת לדעת משהו"

"עוד שקר?" גיחכה בעוד משלבת את ידיה. 

"האמת,זה קשור לאופל" אמר,ומבט מודאג ניכר בפניו.

"קרה לה משהו?" שאלה. הרגשה רעה חלחלה בתוכה.

"היא בבית החולים" אמר. פנייה החווירו והכוס שאחזה בידיה התנפצה על הרצפה לרסיסים...ממש כמו ליבה באותו רגע.

בצד השני של העיר,הייתה מישהי שמצאה את עצמה בוהה שוב בתקרה ושקועה במחשבות. זאת הייתה משי שהייתה מאוהבת מאי פעם.

לאחר שהתכתבה שוב עם סהר או מי שהיה ידוע בכינוי "האביר על הסוס הלבן",היא העיזה לעלות את הרעיון על פגישה. הוא למרבה הפתעתה הסכים מיד,וקבע איתה להיפגש מחר באחת ממסעדות הספגטי בעיר .

המחשבה על כך מיד עוררה בה גל של התרגשות וציפיות,אך גם פחד. פחד מהאכזבה,הרי אחרי הכול היא תמיד דיברה איתו דרך העולם הווירטואלי,תמיד היה את המסך שהפריד ביניהם. מה יקרה כשסוף-סוף יפגשו בעולם האמיתי? האם זה יהיה שונה?

דפיקות בדלת נשמעו. היא התנערה ממחשבותיה ומיהרה להתקרב לעבר הדלת.

"מי זה?" שאלה.

"אחותך" קולה של לי הרועד נשמע מעבר לדלת. פעימות ליבה נעצרו. גרונה לפתע נהיה יבש.

היא בלעה את רוקה,לוקחת נשימה ארוכה ופותחת בזהירות את הדלת. כצפוי,לי עמדה בפתח הדלת. עיניה היו אדומות ועוד דמעה זלגה מעיניה.

"את יודעת?" שאלה,מעט מבולבלת אבל בעיקר מופתעת. היא רק הנהנה בראשה.

הן הביטו אחת בשנייה,מעט מובכות מכל הסיטואציה ההזויה. הקרח נשבר ברגע שמשי התקרבה אל לי,מחבקת אותה ופורצת בבכי. כך הן מצאו את עצמן,בוכות זו על כתף של זו גם בגלל הפספוס וגם בגלל ההתרגשות כי לסיפור הזה יש סוף טוב.

"אני רוצה לדעת את כל מה שפספסתי" אמרה לי,מחייכת חיוך קטנטן.

"אני לא יודעת מאיפה להתחיל" צחקקה משי.  

היא בחיים לא תסלח. בחיים. נפתלי ידע זאת. הוא הכיר אותה יותר מדיי טוב בשביל לדעת שכאשר לי מתאכזבת ממישהו ונפגעת ממנו קשות,היא מנתקת איתו את הקשר ולא משנה עד כמה הבן-אדם היה חשוב לה או עד כמה היה מרכזי בחייה.

"איבדתי אותה" מלמל,קובר את פניו בידיו.

לי הייתה כל מה שיש לו,ועכשיו כשהוא איבד אותה,הוא הרגיש שהוא איבד את חיו...שהם ריקנים ואין בהם יותר טעם.

בתנועה מהירה הוא מרים את בקבוק הוודקה ומוזג עוד מהמשקה לתוך הכוס הריקה. כבר חצי בקבוק התרוקן,אבל זה לא עניין אותו. בלגימה אחת הוא שתה הכול,מרגיש את האלכוהול צורב בגרונו ומיד עיוות את פניו.

לפתע,הוא נזכר בחפיסת הכדורים לכאבי ראש שיום קודם לכן,הכניס למגירה. הוא פתח את המגירה,מחייך כשאכן מצא את החפיסה.

בזהירות הוא מרים אותה,פותח ובולע כדור אחד. בשלב הזה הוא היה צריך להחזיר את חפיסת הכדורים חזרה למגירה,אבל הוא מצא את עצמו בולע עוד כדור ועוד כדור ועוד אחד כשמדיי פעם לגם מכוס הוודקה המונחת לצידו.

זה היה קטלני השילוב בין אלכוהול לכדורים ושלא נדבר על כמות הכדורים. זה היה ללא ספק מתכון מושלם להתאבדות.הוא ידע זאת,ורצה בכך.

הוא רצה להגיע לעולם הבא כי בעולם הזה אין לו כבר סיבה להישאר וכי יש בו תקווה שאולי..אולי לפחות בעולם הבאה הוא יזכה לראות שוב את אשתו.

ועד מהרה הוא איבד את הכרתו...הכול נהיה חשוך.

לראשונה מאז הוויכוח בינה לבין אמה ולראשונה מאז שסיפרה לאמה שהיא מצפה לילד מגבר לא נשוי,היא התקשרה אליה וביקשה שתבוא אליה.

נוגה אשר הסכימה,מצאה את עצמה בפתח ביתה של אמה,מרגישה לראשונה מעט זרה במקום בו היא אמורה להיות הכי חופשייה.

היא לוקחת נשימה ארוכה ומצלצלת בפעמון. כעבור מספר שניות אמה פותחת לה את הדלת בחיוך.

"תיכנסי,נוגה" אמרה. היא נכנסה. "הכנתי עוגיות,רוצה?" הציעה.

"לא,תודה" סירבה בעודה מתיישבת על הספה. אמה ממהרת להתיישב לידה.

"כמו שאת בטח כבר הבנת רציתי לדבר איתך בקשר לאותו יום" השפילה את ראשה. היא נראתה מתוחה.

"דברי" השיבה.

"אני מצטערת,נוגה" אמרה,מביטה בה במבט מתנצל " אני מצטערת שלא הייתי דווקא בזמנים הקשיים שהיית צריכה את התמיכה שלי יותר מכל"

"יש לך לזה הסבר ולא רק התנצלות?"

"אני בסך הכול לא רציתי שתעשי את אותה טעות שאני עשיתי" נאנחה. דמעות בצבצו בעיניה. "להיות בודדה,להיות ללא בעל וללא עזרה כלכלית...לא רציתי שתחווי את כל זה,כמו שאני חוויתי" הוסיפה.

"אז מה את אומרת בעצם? שאני טעות? שהילד שלי הוא טעות? שאני הייתי נטל?"

"לא,ממש לא" מיהרה לענות "אם הייתי חושבת שאת טעות לא היית פה עכשיו,לא?" הוסיפה "אני מאמינה

שהכול קורה לטובה,אבל מתיי שהודעת לי את הבשורה,אז הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא שלא רציתי שתחווי את מה שאני חוויתי"

"למה? כי הייתה לך צפייה שאני אתחתן עם רופא,שיהיה לי שתי ילדים,בית עם בריכה וכלב?" גיחכה בעצב.

"כי אני רציתי שתחיי את החיים,שתבלי בלי דאגות ושלא תרגישי אחרי כמה שנים שפספסת כל הזמן משהו" החזירה. הדמעות אשר איימו לפרוץ מעיניה כבר בתחילת השיחה,פרצו עכשיו.

וכל מה שנוגה עשתה אז,היה לחבק אותה את החיבוק שהייתה כ"כ צריכה אמה ובאותו הזמן גם היא.

"אני אוהבת אותך" לחשה.

"החדשות הטובות" אמר תומר.

"לאופל יש שבר דחוס,כלומר העצם השבורה נדחסה פנימה אל חלל המוח וגרמה ללחץ בתוכה" הסביר "כרגע היא בהכרה מלאה שזה דבר טוב"

"והחדשות הרעות?" שאל כמעט בלחש,בולע את הרוק ומרגיש את פעימות ליבו נעצרות למספר שניות.

"קיימת סכנה שמצבה ידרדר לתרדמת,לכן המצב הזה מחייב מעקב צמוד אחר שינויים במערכת העצבים" ענה "לפי הצילומים של סריקת CT של המוח ולפי תוצאות הבדיקה הנוירולוגית נחליט אם לנתח את העצם ולהרימה" הוסיף.

"ת-תרדמת?" מלמל.

"כן" השיב הרופא "אני מצטער" הוסיף,מעיף לעברו מבט אחרון ומתרחק.

גרונו נהיה יבש. כל הגוף כאב לו. הוא הרגיש שהוא עלול ליפול בכל רגע אם לא יאחז במשהו. הוא הרגיש הפעם יותר מתמיד,שהוא עלול לאבד אותה.

"בבקשה,אל תיקח אותה ממני.." דמעה זלגה ואחריה עוד אחת. "לא אותה" מלמל,חנוק מדמעות.

מקווה שאהבתם ושאתם מנצלים את החופש. ♥

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>