"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 65

ישנם אנשים אשר טוענים שהתקווה היא הכוח המניע של העולם. הציפייה והרצון לעתיד טוב יותר,זוהי הסיבה שבגללה אנשים קמים בבוקר וממשיכים בחייהם.

בזכות התקווה ישנם אנשים ששורדים את המצבים הקשיים ביותר,ועוד עושים זאת עם חיוך כי הם מאמינים שבסופו של דבר יהיה טוב.

אצל תומר התקווה היא הייתה הדבר היחיד שעוד היה יכול להיאחז בו,לפני שהוא נופל לבור עמוק וחשוך. זוהי הייתה תקווה שאופל תהיה בסדר...שהכול יחזור להיות כמו פעם.

כך או כך הוא מצא את עצמו מול דלת חדרו של הרופא,דופק דפיקות קלות. "כנס" נשמע מתוך החדר קולו העייף של הרופא.

הוא פתח את הדלת,נכנס באיטיות.  

"תומר,נכון?" היסס הרופא,בעודו מרים את ראשו. תומר הנהן. "תשב" הציע בעודו מסיר את המשקפיים.

"אין צורך" סירב תומר "רק רציתי לשאול אותך שאלה קטנה" אמר. "אפשר להיכנס לראות אותה עכשיו?"

"כמובן" הסכים בחיוך קטנטן. "זה הכול?" שאל.

"כן" השיב "תודה" הוסיף תומר. הרופא חייך שוב,וחזר להביט במסך המחשב. תומר הפנה אליו את גבו,יוצא מהחדר ומתקרב לחדרה של אופל.

הוא היה יכול להרגיש את ההתרגשות,את פעימות ליבו ואיך ששוב משהו שם מתעורר לחיים.

בעדינות הוא פתח את הדלת,רואה אותה שוכבת על המיטה בעלת הסדינים הלבנים וישנה. היא הייתה חיוורת ונראתה כה חסרת אונים ועם זאת נשארה כה שלווה...כמו מלאך.

בעדינות הוא מלטף את פנייה,מסיט את קצוות שערה אל מאחורי אוזניה ומנשק נשיקה חטופה על שפתיה.

הוא שילב את ידיו בידה "אני לא יודע מה אני אעשה אם אני אאבד אותך" אמר,למרות שידע שהיא איננה שומעת.

"אני אוהב אותך" לחש לאוזניה את שלושת המילים שכל אחת רוצה לשמוע מהחבר במערכת יחסים.

לפתע,הוא הרגיש את אחיזתה מתהדקת.  

"אני אוהבת אותך" החזירה בקול חלוש,מסתכלת בעיניו. הוא חייך.

זה היה הרגע שאותו לא ישכח בחיים. לא את המשפט שרצה לשמוע כל-כך. לא את העיניים הכחולות והנוצצות מביטות בו ואפילו לא את החיוך הקטנטן שנמתח בין שפתיה,למרות הכאב וכל מה שעבר עלייה.

"תומר" פנתה אליו. "אתה יכול להביא לי מים?" שאלה. גרונה היה יבש.

"כן" ענה "את בסדר?" שאל. מבט מודאג ניכר בפניו. היא נראתה חלשה יותר עם כל שנייה שעוברת.

"כן" מלמלה,אבל כעבור מספר דקות,כאשר הוא חזר לחדרה הוא גילה משהו אחר. מספר אחיות ורופאים נכחו בחדר. אופל הייתה חסרת הכרה.

"מה קרה?" שאל,פעימות ליבו הלמו. הכוס המלאה במים נשמטה מידיו.

"תומר,היא איבדה את ההכרה" אמר "אנו חוששים שיש לה דימום תוך מוחי. אנחנו חייבים להכניס אותה לחדר הניתוח מיד" הודיע הרופא,מאיץ בו לעזוב את החדר ולהמתין במסדרון הצר של בית החולים.

מכירים את ההרגשה שהגוש עולה במעלה הגרון,מסרב לעזוב ולא נותן לכם להוציא מילה?

מכירים את ההרגשה שאתם לא יכולים להרפות? שאתם אוהבים מדיי בשביל לעזוב? שאתם מפחדים שזה הסוף?

כי הוא מכיר את אותם תחושות. הוא מפחד לאבד אותה,הפעם יותר מתמיד.  

ושוב,הוא מצא את עצמו מתיישב על הכיסא,קובר את ידיו בפניו ובוכה עד שעיניו שורפות כי יכול להיות שחצי הלב שלו לא יחזור אליו.

בתיה וריצ'ארד מצאו את עצמם יושבים זה לצד זה במכונית,בדרכם לבית החולים. שתיקה צורמת ומתוחה השתררה באוויר.

מדיי פעם ריצ'ארד הסיט את מבטו מהכביש והגניב לעברה מבטים,רואה את הדאגה בעיניה לגבי בתה,אופל. הוא ידע שאם היה מתבונן קצת יותר עמוק בעיניה,היה יכול לראות את הכאב שגרם לה ועד כמה שפגע בה.

"יהיה בסדר,בתיה" נגע בידיה,מנסה לחזק אותה,לעודד אותה,אבל היא בחרה להתרחק ולהתעלם. הוא נאנח.

"למה לא סיפרתי לי את זה עד עכשיו?" שאלה לפתע,מחטיפה לעברו מבט קצר ואז חוזרת להסתכל בחלון.

"פחדתי" ענה בכנות. "כי ידעתי שזה יפגע או לפחות ירתיע אותך"

"זה לא היה פוגע בי אם הייתה מספר לי מההתחלה" אמרה.

"אני יודע שמה שאני עומד לספר לך עכשיו לא בדיוק יגרום לך לסלוח לי מהר יותר,אבל אני חייב לספר לך את זה" אמר,משפיל את ראשו. בתיה הביטה בו,בולעת את רוקה ויודעת שמה שזה לא יהיה,זה לא יהיה טוב.

 "אני יצאתי איתך עוד כשהייתי נשוי,וללא שום הליכי גירושין למיניהם" ירה.

וכאילו זה לא היה מספיק,הוא נתן לה את המכה האחרונה שהצליחה לשבור את ליבה לחלוטין.

"הבנתי" מלמלה. הגוש המוכר התחיל לעלות במעלה גרונה."אתה התכוונת בכלל לספר לי על זה מתישהו?" שאלה בקול רועד. הוא עצר את הרכב מול בית החולים,והביט בה.

"אני אכלתי את עצמי מבפנים,בתיה" ניסה להסביר את הצד שלו "כל יום בבוקר הייתה לי את המחשבה לספר לך,אבל תמיד בכל סוף יום התחרטתי"

"וחזרת לישון במיטה לצידי כאילו כלום לא קרה,נכון?" צעקה. דמעות שטפו את פנייה.

"בתיה,אני.." אמר,אך היא פתחה את הדלת,יוצאת מהרכב בלי לתת לו הזדמנות להסביר את עצמו או בלי להעיף מבט אחרון לעברו.

"לעזאזל" מלמל,נאנח.

היא הייתה בחושך הרבה זמן. תמיד נקודת האור נראתה לה רחוק כל-כך,אבל היא אף פעם לא התייאשה ותמיד ניסתה להתקרב אליה עד כמה שאפשר. זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותה. זה היה התקווה שלה לצאת מהחושך.

עכשיו,כאשר נקודת האור נראית קרובה מתמיד. כאשר היא ממש במרחק נגיעה ממנה,היא מרגישה שאין מאושרת ממנה.

הרבה דברים נפתרו אצל נוגה במהלך מספר החודשים האחרונים. הרבה דברים גרמו לה להתבגר,להיות אחראית ולהכין אותה לחיים האמיתיים.

היא נפלה הרבה פעמיים,אבל ידעה שגם הנפילות הכי כואבות והתקופות העצובות ביותר,הן תקופות מלמדות.

אומנם הן מחשלות אבל באיזשהו מקום מחזקות.

אין בה שום צער על שום דבר.היא שלמה עם עצמה ועם כל החלטה שאי פעם עשתה,ויותר מכל...היא גאה בעצמה.

"טעמתי מהפרי האסור. נמשכתי אליו כמו פרפר לאש,ובסופו של דבר נענשתי. זה מגיע לי,אני יודעת.

אף פעם לא הכחשתי. הודתי בטעויות,לקחתי חלק באשמה והתנצלתי.

תוצאות ההרס הן עגומות:מערכת יחסים של זוג אנשים נהרסה,לבבות נשברו והתנפצו לאלפי רסיסים,אבל אני יודעת שזה לא רק אשמתי.

אני רק חלק מזערי באשמה. המערכת יחסים הייתה סדוקה הרבה לפני. אני רק זאת שנתנה את המכה האחרונה.

זה לא פותר אותי מהאשמה,אבל זה מקל הרבה יותר.

למדתי כ"כ הרבה דברים מהתקופה הזו,בין אם זה כאב ובין זה אהבה. התקופה הזאת אומנם דיי מאחורי,אבל אני אף פעם לא אשכח אותה." כתבה נוגה על יומנה האישי,וכשסיימה סגרה את היומן וחייכה. הנה תקופה טובה בפתח.

דורית,המזכירה של נפתלי מצאה את עצמה דופקת על דלת משרדו של נפתלי כבר זמן מה,ללא מענה.

"נפתלי,הכול בסדר?" שאלה,אך גם הפעם נפתלי לא השיב. היא נאנחה. 'יכול להיות שקרה לו משהו?' חשדה.

מחשבות החלו להתרוצץ בראשה. דאגה ניכרה בפנייה.

"הכול בסדר,דורית?" קול נשי קטע את מחשבותיה. זאת הייתה מיכל,אחת מהעובדות. כולם הכירו את מיכל בכינוי "הרכלנית". היא הייתה יודעת הכול על כולם והכול לפני כולם.

"כן,כן" חייכה חיוך מאולץ "תגידי,ראית את נפתלי היום?" שאלה.

"לא ראיתי אותו,אבל ראיתי את לי יוצאת מהמשרד שלו בבכי..." אמרה בעודה מעיפה את שערה לאחור "נראה שזה היה וויכוח ממש רציני ביניהם" הוסיפה בהרמת גבה.

"אה.." מלמלה דורית.

"למה,קרה משהו?" שאלה,סקרנית.

"לא" השיבה,מנידה את ראשה.

"טוב,אני חייבת ללכת" מלמלה,לאחר שהעיפה מבט חטוף לעבר שעון היד "נתראה" הוסיפה,זרקה חיוך קטנטן והתרחקה.

לאחר עוד מספר דפיקות בדלת ללא כל מענה,היא החליטה לבדוק מה קרה.

כך היא מצאה את עצמה פותחת בזהירות ובאיטיות את הדלת,מציצה פנימה. כאשר היא הבחינה בנפתלי מוטל על הרצפה,פעימות ליבה נעצרו מלכת. היא התקרבה אליו במהירות.

"נפתלי?!" צעקה,מנסה להעיר אותו אבל מהר מאוד הבינה שאין בכך כל טעם. הוא איבד את הכרתו. בזריזות היא הרימה את הטלפון מהשולחן,כשלפתע עיניה ננעצו בכדורים המפוזרים על השולחן. רק אז היא הבינה שהוא ניסה להתאבד.

בידיים רועדות היא חייגה לאמבולנס בתקווה שעוד לא מאוחר מדיי להצילו. שיש עוד סיכוי.

"למה עשית את זה,נפתלי?" קולה רעד. דמעות מילאו את עיניה.

כבר חצי שעה שמשי מצאה את עצמה עומדת מול הארון,בניסיון למצוא את הבגד המושלם ולעשות רושם טוב על הדייט שלה מהעולם הווירטואלי.

היא מדדה עוד חולצה ולבשה עוד מכנס,ממהרת לבחון את עצמה שוב במראה.  

"זה משמין" מלמלה,נאנחת. הביטחון העצמי שלה היה על הרצפה. היא התיישבה על המיטה בכבדות. מחשבות החלו להתרוצץ בראשה. מה יקרה אם הוא יתאכזב כשיגלה איך אני נראית?

"הוא לא" עמדה לי בפתח חדרה,נשענת על השקוף.

"אמרתי את זה בקול?" החזירה משי. לי הנהנה בראשה עם חיוך קטנטן.

"הוא התאהב באופי שלך,משי. את גנבת את ליבו בזכות מילים שהועברו אליו אל מאחורי המסך. הפגישה שלכם היא לא נועדה רק בשביל לראות אחד את השני. היא נועדה בשביל שהפעם הכול יהיה מוחשי והמילים האלה יאמרו ולא יוכתבו." אמרה בעודה מתקרבת אליה ומתיישבת לצידה.

"חוץ מזה,אין לו גם ככה ממה להתאכזב כשיראה אותך. את יפיפייה,הרי את אחותי התאומה,אז איך לא?" הוסיפה,מצחקקת. משי צחקה גם היא.

"את צודקת" חייכה "תודה" הוסיפה,מחבקת אותה. זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה באותם רגעים. את מילות העידוד ואת החיזוק,אשר יעלו את הביטחון שלה.

מאוחר יותר,משי מצאה את עצמה מחוץ למסעדה בו הם אמורים להיפגש,כאשר היא לבושה בג'ינס כהה וחולצה אלגנטית אשר החמיאה לה והדגישה את עיניה הכחולות.

רוח קרירה נשבה,מעיפה את שערותיה לאחור ואז בצורה מושלמת נחו על כתפיה. כל גבר שעבר לידה ברחוב גרם לליבה לפעום מהמחשבה שזה יכול להיות הוא,הבן אדם שגרם לה להתאהב בו במקום שכלל לא האמינה שתתאהב- העולם הווירטואלי.

במבט חטוף לעבר השעון היא מגלה שכבר עברו עשר דקות. הוא מאחר. האם יש לה סיבה לדאוג?

את המחשבה הזאת,היא מיהרה לנער מראשה. המתח גבר משנייה לשנייה והחוסר סבלנות בהחלט לא תרם.

"סליחה?" גבר זר פנה אליה בעודו מתקרב אליה. 'האם זה הוא?' תהתה לעצמה. 'האם זה הרגע לו יחלה?'

"כן?" אמרה במתיקות,מחייכת חיוך שובה לב.  

"את יודעת איפה זה רחוב יהלום?" שאל. גל של אכזבה הציף אותה.

"לא" ענתה,נאנחת.

"טוב,תודה בכל מקרה" מלמל והתרחק.

עוד חמש דקות עברו. הדבר הנורא מכל שיכלה לצפות לו,יכול היה להתגשם בכל רגע. הסיכויים שיבוא היו קלושים. הלב רצה להמשיך לחכות,להאמין שהוא עוד יבוא,אבל הראש פעל בהיגיון,צועק לה שאין עוד טעם. שהוא לא יבוא.

ובדיוק כשהחליטה להתרחק ולוותר,ובדיוק ברגע שהתקווה ירדה לטמיון,היא הסתובבה לאחור ושם הוא נעמד מולה. האביר על הסוס הלבן.

"משי? זאת את,נכון?"

הדוגמנית,אופל נתקפה אתמול בשירותים באחד מאירועי ההשקה. עדיין לא פורסם על מצבה,ועד עכשיו לא נמצאו חשודים במקרה. המשטרה ממשיכה לחקור את הנסיבות לתקיפה. ולעניין אחר.."

"שמעת את זה?!" צעק אושר על יוני בעודו סוגר את הרדיו.

"כן" ענה יוני באדישות,ולגם שוב מכוס השמפניה.

"הולכים לעלות עלינו...הפעם,זה רציני" אמר בלחץ. הוא נע במהירות מצד לצד בחדר,מסתובב במעגלים ומעביר את ידיו בשערו.

"אל תשכח לנשום עם כל הלחץ הזה" צחקק יוני,אשר הביט בו מהצד ונראה משועשע.

"אני אשתדל לזכור את זה" הגיב אושר בציניות. "ואני שמח שזה משעשע אותך כל הסיטואציה הזאת"

"שמח בשמחתך" החזיר בעודו לוגם מכוס השמפניה.

"עכשיו ברצינות" אמר אושר,מתיישב לצידו  "מה אנחנו הולכים לעשות?"

"ניתן כמה ימים לדברים לשקוע ולהירגע קצת,ואז...נחזור למצוא את הנבואה" השיב יוני.

מקווה שאהבתם,♥

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>