"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 67

באגדה "שלגייה ושבעת הגמדים" שלגיה לא עמדה בפיתוי ואכלה מן התפוח המורעל. משאכלה,נשימתה נעתקת,דמה קופא והיא נופלת על הרצפה. מתה.

הגמדים אשר לא היו מסוגלים לקבור אותה,הכינו לה ארון זכוכית. כעבור שנה הנסיך מגיע. הוא מנשק את שפתיה,ולאחר מספר שניות היא פוקחת את עיניה. מאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

תגידו שזה צפוי,תגידו שזה נדוש,אבל לא ניתן להתכחש לקסם המיוחד שיש בו.

אף פעם הוא לא האמין באגדות,אבל פעם אחת בכל חיו הוא רצה להאמין. אז הוא נישק את שפתיה,לחש לאוזניה מילות אהבה,אחז בידה עם המון תקווה שתפקח את עיניה ותשוב להיות שלו.

"אני אוהב אותך" הוא אמר,מעביר את שערה אל מאחורי אוזניה. היא לא השיבה,עדיין שקועה בשינה עמוקה.

אז הוא חוזר להביט בה בשקט,משרטט את פניה וחושב עד כמה הגורל אכזרי כלפיהם,עד כמה זה לא מגיע להם,עד כמה זה לא מגיע לה.

ואם היה מישהו שיכל לעזור זה רק זה שלמעלה,שמביט ואולי גם בוחן,אולי הוא מעמיד עוד מכשול שעליהם לעבור ולהוכיח.

וכשהוא חושב על מי שעולל לה את זה,הוא מרגיש את הזעם זורם בעורקיו,את ידיו נהפכות לאגרופים קפוצים ואת הרצון להחזיר כי לאף אחד אין את הזכות לקחת אותה ממנו,לקחת אותה ממה שאנחנו קוראים לו – החיים.

"תומר,מה אתה אומר על לחזור הביתה,להתקלח ולהתאוורר קצת?" ניגש אליו ריצ'ארד,מושיט לו את כוס הקפה שאחז בידיו.

"לא,לא" מיהר לשלול כל אפשרות "אני בסדר"  הוסיף,מעוות את פניו כשנשרף מעט בקצה לשונו מהקפה החם.

"אתה נראה נורא..." השיב. הוא השפיל את ראשו.

"ככה זה כאשר כה קרובים לאבד מישהו" החזיר "אתה רוצה לנצל כל הזדמנות להיות איתו,כי אתה לא יודע מה יקרה מחר"

"היא תהיה בסדר" עודד וטפח בגבו.

"אתה יודע כמה פעמיים שמעתי את זה?" גיחך בעצב. "תגיד,מה עם בתיה?" הוסיף,שאל.

"לא פחות ולא יותר גרוע ממך" נאנח. שתיקה השתררה באוויר.

"אני רוצה למצוא את מי שעשה לה את זה,ריצ'ארד" שבר את השתיקה. הטון הנחוש והשארת הפנים הרצינית,אמרה הכול. הוא רוצה נקמה.

"המשטרה מטפלת בזה" סינן. תומר נחר בבוז.

"למשטרה אין אפילו חשודים,אין לה קצה חוט." אמר "אנחנו יודעים מה המניע,אנחנו יודעים מי זה"

"זה לא בטוח הם"

"נו,באמת," הוא ניסה להישמע רגוע ,אך עצבנותו גברה "מי זה כבר יכול להיות אם לא הם?"

"אין לדעת,ועד אז...אנחנו לא עושים כלום" תומר שתק,מסיט את מבטו מריצ'ארד ולא מוכן להבטיח דבר. "תומר,תבטיח לי" ביקש. "תבטיח לי" חזר על דבריו. הוא שלח לעברו מבט יורק אש,אבל לבסוף נאלץ להסכים.

"אני מבטיח" אמר במרירות,התרומם מן הכיסא והתרחק בלי להוסיף מילה נוספת.

הוא יצא מבית החולים,מתקדם אל הגינה הקרובה ומתיישב על הספסל. הוא היה חייב להתאוורר,לסדר מחשבות ולהירגע.

עוברים ושבים חלפו על פניו. הוא הביט בהם. אחד מדבר בטלפון ומצחקק,השני רוכב על אופניים וזוג מתחת לעץ האלון אחזו ידיים. הכול נראה בשגרה הרגילה. בשגרה שגם הוא עד לפני מספר ימים חי בה.

ולמרות שגם עכשיו הציפורים ממשיכים לצייץ והשמש שולחת קרניים מבין העננים וקודרת בראשו,שום דבר לא אותו הדבר מבחינתו.

החיים ממשיכים. אי אפשר לעשות עליהם stop,ולא משנה עד כמה קשה ועצוב.

כל מה שפעם נהג לראות בצבעים צבעונים אבדו ונהפכו לשחור ולגוונים אפורים,והוא ידע שהיחידה שתוכל להחזיר את הגוונים הצבעונים לחיו זאת רק היא. 

לי מצאה את עצמה נכנסת לחדרו של אביה. הוא שכב במיטה בעלת המצעים הלבנים של בית החולים,ישן ונראה חסר אונים מתמיד. דורית אשר ישבה לצידו מיד התרוממה מן הכיסא והתקדמה לעברה.

"אני שמחה שבאת" חייכה חיוך קטנטן.

"תודה לך שנשארת עד עכשיו" הודתה לי.

"שטויות" סיננה "אני לא אפריע,ואשאיר אתכם לבד" הוסיפה,ממהרת לצאת מן החדר.

היא מניחה את התיק על השולחן,מסירה את משקפי השמש וחושפת עיניים אדומות מבכי בעודה מתקרבת אליו.

"אבא" לחשה לאוזניו בקול רועד. הוא לא הגיב. דמעה זלגה במורד עיניה. ליבה התכווץ.

"אני מצטערת." אחזה בידיו ופרצה בבכי מר. "אני כל-כך מצטערת" מלמלה.

היא פחדה לאבד אותו,היא פחדה שלא תספיק להגיד לו שהיא אוהבת אותו,שהיא מעריכה אותו על כל השנים שנתן לה את כל מה שרצתה,שמילא תפקיד של אמא ואבא

היא פחדה של תספיק להגיד לו את מה שאף פעם לא אמרה.

צלצול הפלאפון נשמע. היא פותחת את התיק,מוציאה את הפלאפון ורואה את שמה של משי מופיע על צג המסך.

"את לא מבינה" שמעה את קולה הנרגש של משי מעבר לטלפון "היה מדהים! הוא מנשק מעולה!" הוסיפה בהתלהבות.

"ואו,משי,אני שמחה בשבילך" אמרה. היא באמת שמחה בשבילה,אבל באותו הרגע היה לה קשה לבטא את זה.

"קרה משהו?" שאלה. "את נשמעת קצת נסערת" הוסיפה.

"אבא בבית החולים,הוא ניסה להתאבד עם כדורים" הודיעה. שתיקה השתררה למספר שניות. "את בסדר?"

"כן,פשוט...לא חשבתי שזה עלול להיגרר למצב כזה" מלמלה.

"תאמיני לי,אף-אחד לא חשב" נאנחה "את רוצה לבוא?" שאלה.

"אני לא חושבת שהוא ישמח לראות אותי שם" השיבה "לא נראה לי שבכלל הוא ירצה לדבר איתי"

"אם כבר היא זאת שלא צריכה לדבר איתי" שמעה את קולו של אביה. בתנועה חדה לי הסתובבה,מפנה את מבטה אליו. "תגידי לה שאני מצטער ואוהב אותה,ו..שאני אשמח שתבוא" הוסיף בקול צרוד והשתעל מעט.

לי חייכה,ממהרת להודיע את ההודעה למשי ולחבק את אביה.

יוני ואושר מצאו את עצמם ביער,מתקדמים לעבר אותו מקום שעליו מרמז הנבואה. כשהם הגיעו,הם הופתעו לראות את שלושת העצים הכרותים ובור נפער במקום שבו היו.

"לעזאזל!" צעק יוני,בועט בעץ. "הם היו פה ומצאו משהו. אני בטוח בזה!" הוסיף. אושר אשר עמד לצידו נאנח אנחת ייאוש ותסכול.

"נמאס לי מהחרא הזה כבר,יוני" התלונן אושר,אשר הביט ביוני הולך מצד לצד ומצית את הסיגריה שאחז בידיו.

"לא רק לך" הזדהה יוני עם הרגשה.

"בוא נרד מהעניין הזה" הציע.

"לא!" מיהר יוני לסרב "אנחנו חייבים להמשיך לחפש את זה!"

"תגיד,יוני,מה יש בנבואה הזו שאתה כל-כך להוט למצוא אותה? מה מיוחד בה שאתה רודף אחריה שנים?!" שאל.

"את לא מבין,אושר" מלמל,מניד את ראשו "הנבואה הזו תעניק לך את האושר,העושר וכל מה שתחפוץ בו יהיה שלך" הסתכל בעיניו. "היא החלום של כל אחד,ואני רוצה להיות זה שיזכה בה" ניצוץ נדלק בעיניו כשאמר זאת.

בתיה הסתכלה על אופל והדמעות זלגו מעיניה ללא שליטה. היא הרגישה שמשהו נלקח ממנה. פתאום הכול נראה בעיניה ריקני. העיניים היו כבוית ושמחת החיים אבדה כאילו לא הייתה לעולם.

היא לא הייתה רגילה לשתיקה שהשתררה בחדר בנוכחותה . מאז שהיא הייתה ילדה קטנה,היא הייתה היפר-אקטיבית שכזו,אחת שעושה רעש ומביאה שמחת חיים ואור.

"ילדה שלי,אופל,תתעוררי מתוקה" ליטפה את שערה ונשקה למצחה. "אמא פה" לחשה בקול חנוק,אוחזת בידה.

"אם את שומעת אותי,תתני לי סימן" ביקשה. מספר שניות חלפו ושום סימן לא נראה,עד שהרגישה את אצבעותיה מתהדקות מעט,אוחזות בעדינות שבקושי ניתן להרגיש. חיוך התפרס על פנייה.

"תומר צדק כשאמר שאת ילדה עקשנית. שאת לא תוותרי. תלחמי,ילדה שלי" דמעות זלגו זו אחר זו מעיניה,אבל הפעם אלו היו דמעות של התרגשות. היא שומעת אותה.

"תלחמי על החיים,על האהבה ועל התקווה" הוסיפה,מכסה אותה בשמיכה נוספת. "אני אוהבת אותך" הוסיפה. 

כאשר יצאה אופל מחדרה של אופל,היא מיהרה לעדכן את תומר בהתרחשות,וכמובן את הרופא אשר העניק להם תשובות.

"יכול להיות שמדובר בתנועות רפלקטוריות, המתרחשות כתגובה לגירויים כמו כאב,ויכול להיות שמדובר בחזרה להתעוררות" הסביר "בכל מקרה,אנחנו נבדוק את זה" חייך. "אל תאבדו תקווה" הוסיף והתרחק מן השניים.

תומר הרגיש שאחרי הרבה זמן משהו מתחיל להתרפא,להתאחה. זה היה הלב המדמם שסירב לצאת ממקום האסון,שהתקווה עדיין הייתה פה למרות הכול.

בתיה יכלה להזדהות עם ההרגשה. סוף-סוף אחרי החושך והערפל הכבד,ניתן להבחין באור בקצה המנהרה. יהיה טוב,עכשיו היא בטוחה.

היא הייתה מאושרת. היה ניתן להבחין בניצוץ אשר נדלקו בעיניה,בצחוק התגלגל והחיוך שלא ירד מפנייה.

אין לתאר את ההרגשה המדהימה,את ההרגשה שכל אחד מאחל לעצמו להרגיש כפי שנוגה חוותה באותם ימים.

ההשלמה בינה לבין אמה,מערכת היחסים מלאת אהבה והבנה בינה לבין ג'ון,הדברים שהסתדרו והדברים שהבינה ולמדה על עצמה הם הגורמים לאושר שלה.

אך לפעמיים היא הייתה יושבת במיטה,מניחה את ידה על בטנה שהספיקה לגדול ובוהה בתקרה,תוהה לעצמה מתיי יגיע הרגע שבו האושר יפסק,שבו יהיה משבר ומכשול.

"תקופות עוברות" את המשפט הזה היא נהגה לשמוע בתקופות עצובות כדי להתעודד,אבל מה עכשיו? מה עכשיו כשהיא נמצאת בתקופת של אושר ופריחה? האם גם התקופה הזו תחלוף?

זאת הסיבה שבגללה היא מנצלת כל יום,כל רגע בו האושר עדיין מרחף מעלייה.

"היי לך" חיבק ג'ון את נוגה מאחור. היא התענגה על מגע ידיו הלם והסניפה את ריח הבושם.

"היי גם לך" חייכה,נושקת נשיקה חטופה לשפתיו.

"ביום חמישי יש לך תוכניות?" שאל.

"לא" הנידה את ראשה.

"יופי!" השיב "ההורים שלי באים ביום חמישי לבקר,וחשבתי אולי....כדאי שתפגשי אותם." הציע. "מה את אומרת?" שאל.

"ואו" חיוכה התרחב. "אני אשמח!" הסכימה. היא הניחה את ידיה סביב כתפיו,מחבקות. הוא מניח את ידיו סביב מותניה,מחבק גם הוא.

"אין מאושרת יותר ממני" לחשה לאוזניו. 

היא לא ידעה שבעקבות מפגש זה עם ההורים של ג'ון,תקופת האושר שלה תסתיים.