יואב מצא את עצמו עם עוד אחד מהלקוחות שלו,מקשיב לדבריו ועוזר לו למצוא את הדרך הנכונה,אלא שהפעם עם כמה שזה אירוני הלקוח שלו עזר לו למצוא את הדרך הנכונה.

"הדעה הרווחת כיום היא שכאשר אתה מתחתן,נגמרו לך החיים וגם אם תתגרש לא תמצא אותם חזרה. פעם נרתעתי מזה,בעיקר כאשר חבר שלי סיפר שהוא מרגיש כאילו חבל כרוך סביב צווארו וכל הזמן מתהדק" אמר ליאור.

"אז מה קרה ששינית את הדעה שלך?" שאל יואב,נשען על הכיסא.

 "גיליתי שמוסד הנישואין לא איבד לגמרי מערכו,שיש לו עוד צד וזהו אותם זוגות נשואים,מאושרים ומאוהבים שחיים בשיתוף,מעריכים זה את זה ודואגים. שגם כאשר יש ירידות,הם לא ממהרים לפרק את החבילה." ענה "אתה מבין,אף אחד לא אמר שנישואין זה דבר קל,אבל שווה להשקיע בו כי תמיד יהיה שם מישהו שאוהב אותך,שאכפת לו ממך,שיהיה שם בשבילך ברגעים המאושרים והעצובים ביותר"

"ואו" הופתע יואב.

"כן" חייך ליאור. "שינוי,אה?"

"מקצה לקצה" השיב. "אני חייב להודות שזה היה משכנע" הודה.

"זה היה האמת...ואחרי שהבנתי את כל זה החלטתי להציע לנעמה נישואין" סיפר בעודו מנופף בידיו,מראה את הטבעת המוזהבת. "החתונה עוד שבועיים"

יואב הופתע לראות את השינוי,ולשמוע את דבריו של ליאור. כשהגיע אליו לראשונה,הוא היה פוחד פחד מוות ממחויבות. המילה – חתונה לא דיברה אליו,וכאשר מישהו הזכיר לו אותה הוא היה נמלט על נפשו כאילו מישהו רודף אחריו. עכשיו....הוא היה שונה וגרם ליואב להבין מספר דברים.

זוהי הייתה הסיבה שמיד לאחר שתמו ארבעים וחמש דקות,הוא מיהר להרים את הטלפון,מחייג את מספרה של לילי ומחליט שהפעם עליו לקחת את זה עד הסוף.

"הלו?" נשמעה קולה המתוק מעבר לטלפון,אותו קול שהתגעגע אליו.

"היי" השיב.

"יואב" זיהתה. נשמע שהיא הייתה מעט מופתעת.

"כן" אישר. "התגעגעתי אלייך" פלט.  הוא נהיה מעט מתוח,

"גם אני" הודתה. חיוך התפרס על פניו. "מה את אומרת שנצא יחד?"

"הממ.." היססה.

"אני גם רוצה להגיד לך משהו חשוב..משהו שקשור עלינו" מיהר להוסיף.  

"אוקי" הסכימה. "איפה ומתיי?"

"עוד שעה אני אבוא לאסוף אותך." הודיע "תהיי מוכנה!"

"פספסת הרבה במספר ימים שאת פה" אמרה משי בעודה מתיישבת בכיסא לצד מיטתה "אני יצאתי לדייט עם ההוא מהאינטרנט והוא מדהים." סיפרה. חיוך התפרס על פנייה. "עם כמה שזה נדוש לומר זאת,אבל יש לי הרגשה שסוף-סוף מצאתי את הנסיך על הסוס הלבן שלי" צחקקה.

החיוך נעלם כאשר מחשבותיה נדדו אל מה היה קורה אם היא הייתה פה עכשיו. באמת פה.

משי הניחה שהיא הייתה קופצת עלייה בחיבוק,דורשת בעיניים נוצצות לעוד פרטים ושמחה בשמחתה.

ללא ספק,היא הייתה חסרה לה. אופל תמיד הייתה זאת שמנחמת,מעודדת ותומכת. היא תמיד הייתה שם במצבים הקשים והמאושרים ביותר שלה. בעליות ובמורדות. היא מזמן כבר לא רק החברה הטובה,אלא כמו אחותה.

"בכל מקרה,נראה שגם את מצאת את הנסיך על הסוס הלבן שלך" ניערה את מחשבותיה מראשה. "הוא מדהים,אופל. את לא מבינה כמה הוא אוהב ודואג לך." הוסיפה,אוחזת בידה.

"את זוכרת שתמיד אמרת שאת מוכנה להילחם על אהבה ששווה זאת? אז זה הזמן. תלחמי עלייה ועל החיים. אל תוותרי!" הוסיפה. דמעה מלוחה זלגה מעיניה.

היא הסירה את השרשרת מצווארה,משחקת מעט עם התליון ובעדינות עונדת אותו סביב צווארה של אופל.  

"נתתי לך את שרשרת המזל שלי" חייכה. "היא תגן עלייך" הוסיפה

"זה מוזר לספר לך דברים ככה" מלמלה נוגה אשר נכנסה מיד לאחר משי לחדרה של אופל. "אני רגילה לראות את עינייך הכחולות מביטות בי ואת ראשך מהנהן בהתעניינות" הוסיפה.

את הזר פרחים הצבעוני שאחזה בידה,היא הוסיפה לאגרטל אשר היה מונח על השולחן לצד מיטתה.

"בכל מקרה," התיישבה לצידה "דין הציע לי לפגוש את ההורים שלו! זה רציני,אופל! היית מאמינה?" סיפרה בהתרגשות. כאשר השתיקה השתררה בחדר,תחושת עצב והרגשה רעה השתלטה עלייה. היא רצתה לשמוע את התגובה הנלהבת שלה,שתראה את בטנה גדלה ושתחווה איתה את כל אותם רגשות,חוויות ותחושות.

ואם זה היה תלוי בה,ואם זה היה אפשר,אז היא הייתה מוכנה לשלם הרבה ולעשות הכול בשביל שתתעורר שוב. בזה היא הייתה בטוחה.

"שלום" שמע תומר קול זר מעבר לטלפון.

"שלום" השיב "מי זה?" שאל.

"מי שרוצה את מה שלא היה ולא יהיה אף-פעם שייך לך" ענה אותו קול מסתורי ועבה.

"סליחה?" לא הבין.

"טוב,אני מבין שאני צריך לגשת ישר לעניין" מלמל. "החברה שלך עומדת בתחנה האחרונה לבית הקברות,אז אם אתה לא רוצה להצטרף אליה,אני מציע לך לשלוח לי את מה שמצאתם באותו יער" איים.

"זה אתה?!" נשימותיו של תומר הפכו לכבדות והזעם זרם בעורקיו "חתיכת בן-"

"לא יפה לדבר גסויות,תומר" צחקק. "במיוחד לא כאשר החיים שלך עומדים על כף המאוזנים" הוסיף.

"אני אהרוג אותך!" הרים את קולו.

"אני אקח ממך כל מי שחשוב לך עוד לפני שתספיק אם לא תביא לי את מה שביקשתי" המשיך לאיים.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר" שיקר תומר בלי להסס.

"אל תשחק אותה ראש קטן" שמר על קור רוח.  "תיפגש איתי מחר ביער בשעה שמונה בדיוק ותביא את מה שביקשתי" הוסיף וניתק.

'לעזאזל' זרק תומר את הפלאפון על הרצפה ועבר מצד לצד בחדר כשאגרופיו קמוצים.

אם אי פעם בחייכם חוויתם שיתוק שינה,קרוב לוודאי שתזדהו עם ההרגשה. אופל הרגישה כמו אחת שחווה שיתוק שינה,אך לאורך זמן ארוך ואולי גם בלתי מוגבל.

היא לא יכלה להזיז שום איבר מגופה,אך יכלה לשמוע את כל מה שנאמר. היא הייתה ערה לחלוטין,ללא יכולת להגיב.

כאשר תומר לחש לאוזניה מילות אהבה והתוודה על אהבתו,החוסר אונים השתלט עלייה. היא ניסתה לצעוק או לפחות לתת לו סימן שהיא שומעת,אבל ללא הצלחה.

כאשר אמה חיזקה אותה,ודרשה ממנה להילחם על חייה,זה חימם את ליבה. כל הסיטואציה גרמה לה לגלות את האנשים שבאמת אכפת להם ממנה,אנשים שהיא אוהבת ומעריכה מאז ומתמיד.

מסתבר שזה לא הדבר היחיד שגילתה...סודות שהיו אמורים להגיע לקבר נחשפו בפנייה. אלו היו סודות נוראיים.

חצי שעה לפני:

משי מצאה את עצמה בבית החולים,בפתח דלת חדרו של אביה. "זה ללא ספק הולך להיות מוזר" מלמלה לעצמה,לוקחת נשימה עמוקה ונוקשת מספר דפיקות על הדלת.

"כנסי" שמעה את קולה של לי מעבר לדלת. היא פותחת את הדלת,מציצה פנימה ונכנסת. אביה פקח את עיניו,וכאשר עיניהם נפגשו היא נשכה את שפתיה,מרגישה מערבולת של פרפרים בבטן ואת הלחץ משתלט עלייה.

"לא חשבתי שבסוף תגיעי" קולו היה צרוד.

עיניו הביטו בה ברכות וחיוך נמתח בין שפתיו. היא הייתה מופתעת מכך.

"לא חשבתי שתשמח כל-כך לראות אותי" החזירה מעט בקרירות,עומדת עדיין בפתח הדלת.

הוא הסיט את מבטו ממנה אל עבר החלון ונאנח. לי התכווצה בכיסא ומשי רק רצתה לעשות סיבוב לאחור ולצאת מן החדר.

"לי,את יכולה להשאיר אותנו לבד?" שאל. היא הנהנה בראשה,זרקה חיוך מחזק לעבר משי ויצאה מן החדר.

שתיקה מתוחה השתררה באוויר,שתיקה שגרמה לה למבוכה ולתהות על כוונותיו.

"אני מצטער על הכול" אמר,מביט בה. היא ראתה בעיניו שהוא באמת התכוון לכך. הדמעות בצבצו בקצה עיניו.

"על כל השנים האלה,ובמיוחד על כך שפספסתי אותך" הודה.

"נטשת זה יהיה יותר מדויק לומר" עקצה,משלבת את ידיה. היא עדיין הייתה קרירה אליו. ולמרות שראתה בעיניו עד כמה הוא מצטער,היה לה קשה לסלוח. אי אפשר לשכוח את העבר במהירות ולפתוח דף חדש כאילו דבר לא קרה.

"את הבת שלי,בשר מבשרי-" אמר. היא גלגלה עיניים.

"אני הבת שלך,ואותה ילדה בדיוק שנטשת בפנימייה נידחת בסוף העולם שמאלה כדי שלא ידעו על קיומה,נכון?!" הרימה את קולה,קוטעת את דבריו. היא כבר לא יכלה לשמור על קור רוח. הוא נאנח,שוב.

"משי,אני אוהב אותך" אמר בקול חלוש,כמעט ומיואש. היא בלעה את רוקה,מרגישה את ליבה מחסיר פעימה. שנים היא חיכה לרגע הזה. לרגע בו אביה הביולוגי יגיד בסך הכול משפט אחד,אשר מורכב משלושה מילים שהמשמעות שלהם ענקית.

"אז מה..אתה מצפה שעכשיו נתחבק,נשאיר את העבר מאחור ונפתח דך חדש?" מלמלה,מוחה דמעה אשר זלגה במורד עיניה.

"לא" הניד את ראשו " אי אפשר לשכוח את העבר כאילו לא היה,אבל תמיד אפשר לגרום לעתיד טוב יותר,וזה מה שאני רוצה." אמר "אני רק רוצה להכיר את הבת שעזבתי באותו יום ארור."

"אתה חושב שיש לך זכות בכלל לבקש זאת אחרי כל אותם שנים?"

"יש לי את הזכות לבקש זאת,כמו שלך יש את הזכות לסרב" אמר "שמעי,משי,אני לא אשקר. זה לא יהיה תהליך קל. לא בשבילי ובטח שלא בשבילך. ואני יודע גם שיהיה הרבה עליות ומורדות,שיהיה לעיתים קשה מאוד,אבל אני חושבת שעם הזמן נוכל להכיר זה את זו ולהשלים פערים."

"אני מסכימה" אמרה בקול חלוש. העיניים הכבויות,נדלקו ולראשונה חיוך מאושר נמתח בין שפתיו. היא אף פעם לא ראתה אותו בצורה שכזו.

"תתקרבי" ביקש. היא התקרבה אליו,עומדת ממש לצד מיטתו.  

"סליחה שאף-פעם לא הייתי בחייך,ותודה על כך שעכשיו נתת לי חלק בהם,למרות שלא היה ממש מגיע לי" אמר. היא חייכה חיוך קטנטן.

האם זוהי התחלה חדשה? האם המשפחה המפורקת,בפעם הראשונה תהיה משפחה מאוחדת למרות העבר?

לי יצאה מן החדר,משאירה את משי ואביה לבד עם תקווה שאולי סוף-סוף תהיה לה משפחה. משפחה אמיתית.

המחשבה על כך העלתה חיוך לפנייה,אבל החיוך מיד נעלם כלא היה כאשר הבחינה בחדרה של אופל בסוף המסדרון.

היא בלעה את רוקה. ייסורי המצפון לא הניחו לה,הסיוטים תקפו אותה בלילות. היא הרגישה אשמה,ובצדק.

בצעדים קטנים היא מתקרבת לחדרה,אוחזת בידית ומציצה פנימה.

באותו זמן,באותו מקום אך במספר צעדים המרחיקים ביניהם תומר מצא את עצמו מתיישב בחדרו של הרופא לצד בתיה. שניהם היו מתוחים ולחוצים,אך בעיקר מלאי תקווה לקבל בשורה טובה.

שתיקה השתררה. הרופא הרכיב את משקפיו שהיו מונחים על השולחן,עבר בין מספר דפים ומדיי פעם הנהן בראשו.

"אז," הרים את מבטו. ליבו של תומר החסיר פעימה. "למרות שאופל עדיין לא מגיבה,נראה שהיא נמצאת במצב של חוסר שקט. היא מזיזה מדיי פעם את ראשה לצדדים ובעיקר מזיזה את הרגל,ואני שמח לבשר לך שמדובר בחזרה להתעוררות" חייך.

החיוך התפרס על פניו,חיוך מאושר שלא נראה מזה כבר מספר ימים. בתיה הביטה בו,עיניה נצצו.

"אני ידעתי שהיא לא תוותר!"  אמרה בהתרגשות. דמעות עמדו בעיניה,הפעם לשם שינוי אלו היו דמעות של אושר.

לאחר הבשורה הטובה,הוא מיהר לגשת לחדרה,לראות אותה שוב,אך נעצר כשלפתע ראה את לי נכנסת לחדרה.

'מוזר' מלמל לעצמו,ממשיך להתקרב אליה בלי שהבחינה בכך.   

"אני מצטערת" מלמלה בקול רועד לי בעודה נכנסת וסוגרת אחריה את הדלת בקפידה.  

"אני יודעת שזה אשמתי,וזה נכון שביקשתי ממנו שיכה אותך,אבל לא באמת התכוונתי לפגוע בך,זה היה רק מתוך רק של חולשה,כעס ורצון לנקום" אמרה,דמעות בצבצו בקצה עיניה "הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן לאחור וכל זה לא היה קורה" קולה רעד.

"לי" שמעה קול מוכר מאחוריה. היא הסתובבה במהירות לאחור,מבוהלת. כאשר היא ראתה שזהו תומר,פנייה החווירו,וליבה נדם. האם הוא שמע אותה?

השארתי אתכם במתח,אה? אני ממש אשתדל לעדכן מהר.

בכל מקרה,פתחתי בלוג חדש,הפעם הוא אישי. אתם מוזמנים להציץ ולאחל "בהצלחה!,"תתחדשי!" וכל אלה.. הכול יתקבל בברכה (: אז...מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>