"הדרך לאושר-במרחק נגיעה"

פרק 69

"את שותפה לזה,נכון?" אמר. קולו היה צרוד. הוא היה מופתע. הוא לא ציפה לזה.

"ת-תומר,זה לא...." בלעה את רוקה,מנסה להסביר.

"זה לא ככה?" השלים את המשפט "זה בדיוק ככה" הרים את קולו. היא התקרבה אליו עם עיניים דומעות וידיים רועדות.

"תומר,אני לא רציתי שזה יסתיים ככה" אמרה,מצביעה לכיוונה של אופל אשר שוכבת בקומה.
"מי זה?" התקרב אליה,אוחז בידה בחוזקה ומצמיד אותה אל הקיר.

"אתה מכאיב לי" מלמלה,חנוקה מדמעות.

"תגידי לי מי זה!" אמר. היא אף פעם לא ראתה את המבט הזה בעיניו. המבט הזה שאמר הכול. הוא רוצה נקמה. הוא היה צמא ורעב לזה,והוא לא ינוח עד שימצא אותם,עד שינקום את נקמתו.

"אני לא יודעת על מי אתה מדבר" אמרה. הדמעות שטפו את עיניה.

"אל תשחקי אותה ראש קטן!" צעק "ממי ביקשת ממנו לעשות את זה?" הידק את אחיזתו.

"אני לא מכירה אותו,ואף פעם לא ראיתי אותו" ענתה "הוא מדבר איתי רק דרך הטלפון"

"יש לך את המספר טלפון שלו?" שאל.

"לא" הנידה את ראשה,משקרת.

הוא שיחרר את אחיזתו,מפנה אליה את גבו וקובר את ידיו בפניו.

"אני מצטערת" מלמלה בקול חלוש,לאחר מספר שניות של שתיקה צורמת.

"אל תבקשי סליחה כי אני לא אתאמץ לחפש אותה בשבילך." אמר בקרירות "אני בחיים לא אסלח לך" הוסיף,והיא....היא האמינה לו.

תמיד יישאר לו את אותו זיכרון,את אותו צלקת שחרוטה בליבו אשר תזכיר לו בכל פעם מחדש את הסיבות שבגללה הוא בחיים לא יסלח לה. היא הפרה את האמון ביניהם ופגעה בדבר החשוב ביותר שיש לו.

המילה – "סליחה" לא תכפר על מעשיה ותשאיר אותם מאחור.

"תצאי מפה ושלא תעזי להתקרב לפה שוב" אמר בקרירות. הוא המשיך להביט אל החלון שפתאום מצא בו עניין,ולא העיז להסתובב אליה.

אז היא מפנה אליו את גבה גם,מעיפה לעברו מבט אחרון ויוצאת מן החדר כשהגוש הגדול בגרון עדיין מסרב להיעלם וההרגשה הנוראית מסרבת להתפוגג.

לי יצאה מן חדרה של אופל כשסערת רגשות משתוללת בה. היא לא הייתה הקורבן. היא הייתה האשמה,וזאת הייתה הרגשה נוראית לא פחות. ייסוריי המצפון היו הדבר הנורא ביותר שחוותה ותמיד יהדהדו בראשה ויזכירו לה את הטעות שעשתה ואת מה שעוללה. היא תצטרך לחיות עם זה.

היא ידעה שגם אם תומר ואופל היו סולחים לה,אז אומנם זה היה מקל עלייה,אבל היא לא הייתה סולחת לעצמה.

"לי,מה קרה?" שאלה משי אשר הבחינה בה במסדרונות בית החולים.

"אני בן אדם רע,משי!" פרצה בבכי מר.

היא הרגישה שאם מישהו לא יאחוז בה עכשיו,היא נופלת אל הרצפה ונשברת לרסיסים.

"אני איומה" קרסה על הרצפה,נשענת על הקיר ומחבקת את רגליה.

עוברים ושבים העיפו לעברה מבטים,אבל זה לא עניין אותה. משי התכופפה אליה ומבט מודאג ניכר על פנייה.

"לי" מלמלה "אל תדברי ככה" הוסיפה.

"את לא יודעת" השפילה את ראשה.

"אז תספרי לי" ביקשה.

"לא" לי הנידה את ראשה "אני לא מסוגלת....לא עכשיו"

"אוקי" הסכימה. היא לא רצתה ללחוץ עלייה. "רק תדעי שאני פה לכל דבר" הוסיפה מחבקת אותה.

היא הייתה זקוקה לחיבוק הזה,היא הייתה זקוקה למשי.

"הכול יהיה בסדר" לחשה לאוזניה,מנסה לעודד.

"משי,מה היית עושה אם עשית טעות נוראה,כזאת שאפילו אם תבקשי סליחה לא היה עוזר?"

"אז הייתי מוכיחה במעשים לאותו בן אדם על כמה שאני מצטערת"

היא חייכה חיוך עצוב. עכשיו היא יודעת מה לעשות. עליה לכפר על מעשיה,לנסות לתקן אותם ככל האפשר.

"תודה" לחשה "תודה על הכול"

"זה מה שאחיות עושות" השיבה.

היא מרימה את תיקה,מחטטת מספר שניות ושולפת את הפלאפון.

"אני כבר חוזרת" מלמלה,מתרחקת מעט. היא הרגישה את עיניה של משי נעוצות בה ועוקבות אחר כל צעד שלה.

היא בולעת את רוקה,מוחה את הדמעות ולוקחת נשימה ארוכה. בידיים רועדות היא מחייגת את מספרו של מי שמכונה בשבילה – "הצייד".

"היי" אמרה,מנסה לגייס מעט ביטחון בקולה ולהסתיר את הפחד.

"לי,למה את מתקשרת? אני אמרתי לך לא להתקשר אליי!" החזיר.הוא נשמע עצבני וחסר סבלנות.

"אתה אמרת שאם קרה משהו דחוף שעלייך צריך לדעת,אז להתקשר,לא?"

"מה קרה?" שאל. הפעם הוא נשמע מודאג.

"זה לא לטלפון" אמרה "אני חייבת לפגוש אותך ואת השותף שלך"

"זה לא הולך לקרות" שלל כל אפשרות. "זה מסוכן מדיי"

"מה שיהיה מסוכן מדיי זה אם לא תבוא" השיבה.

"בקשר למה זה?"

"לאופל" שיקרה "זה עניין של חיים ומוות" המשיכה.

"אוקי" הסכים.

"בשש תהיה בפארק,טוב?"

"לא..יש שם הרבה אנשים" סירב "ניפגש ברחוב יהלום בסמטה החשוכה. את יודעת על מה אני מדבר,נכון?"

"כן" אישרה. "ניפגש" הסכימה וניתקה.

כאשר היא סיימה את השיחה,היא מיהרה לגשת לחדרה של אופל,שם ידעה שתומר נמצא על מנת לבשר לו את הבשורה.

היא אוחזת בידית,פותחת את הדלת ומציצה פנימה. תומר הסתובב וכאשר הבין בה,פניו מיד נהפכו לקרירות.

"מה את עושה פה?!" התרגז.

"אתה רוצה לנקום,נכון?" אמרה ומיהרה להמשיך "אז זה הדרך שלך למצוא את הנקמה" הוסיפה.

היא הושיטה לו חתיכת נייר מקומטת אשר עלייה כתבה את מספר הרחוב. הוא לקח וקרא. לאחר מספר שניות יישר אליה את מבטו.

"אני שיקרתי להם ואמרתי שאני אפגוש אותם שם" הסבירה.

"ואיך אני אדע שזה לא מלכודת שאת והם מכינים לי?" חשד.

"אתה לא" משכה בכתפייה. היא לא ידעה איך להוכיח לו שדבריה אכן נכונים,לאחר שהפרה את האמון שהיה לו בה.

וכך היא מצאה את עצמה מפנה אליו את גבה,יוצאת מן החדר ומקווה שעשתה את המעשה הנכון. 

נוגה מצאה את עצמה לצד ג'ון ומולה זוג הוריו. היא הרגישה בחוסר נוחות,ובכל זאת היא העלתה על פניה חיוך מאולץ,התכווצה בכיסא וקיוותה שכל זה ייגמר כמה שיותר מהר.

המבטים שנעצו בה,הדרך שהסתכלו עלייה ואופן דיבורים העוקץ גרם לה להרגיש שהם לא מקבלים אותה בתור בת זוגתו של הבן שלהם.

הם נרתעו מהעניין שהיא בהריון ממישהו אחר,במישהו שהוא לא הבן שלהם.

"את בסדר,נוגה?" לחש ג'ון לאוזניה,משלב את ידיהם מתחת לשולחן. היא הנהנה בראשה,מחייכת חיוך קטנטן.

"אני הולכת להביא את הקינוח" התרוממה אימו. "ג'ון,אתה יכול לעזור לי?" שאלה. נוגה ידעה שבמילים אחרות,היא רוצה לדבר איתו והייתה בטוחה שזה עליה.

"כן,בטח" הסכים. הוא נשק לנוגה נשיקה חטופה,העיף מבט אחרון לעברה והתרחק לעבר המטבח לצד אמו.

נוגה נשארה עם אביו. שתיקה השתררה באוויר. זוהי הייתה שתיקה לא נעימה,ונוגה רק ניסתה למצוא נושא שיחה לדבר עליו.

"ואוו,זה אתה?" פלטה לאחר שעיניה נתקלו בתמונה שהייתה מונחת על השולחן ובגביעי הזהב הסובבים אותה.

"כן,בצעירותי" חייך,מרים את התמונה ומושיט לה אותה. נוגה לקחה אותה מידיו,והתבוננה בה.

בתמונה הוא היה בסביבות גיל העשרים לחיו,לבוש במדי ספורט ואוחז בגביע הזהב כשמאחורה קהל מוחא ומריע.

"הייתי אלוף המדינה בריצת הרים" הסביר.

"יפה" התרשמה.  "מהי הייתה התוצאה?" התעניינה.

"הגעתי ראשון ב59 דקות ועשרה שניות" ענה "זה היה מסלול עם מתלולים גבוהים ותנאי שטח קשים" הוסיף.

"מרשים" חייכה והניחה בחזרה את התמונה לצד הגביעים.

"אני אגש לראות אם אני אוכל לעזור במשהו" אמרה,מחייכת. הוא החזיר חיוך והיא הפנתה את גבה והתקרבה למטבח.

"אתה רוצה להגיד לי שבשבילך הילד הזה הוא יהיה כמו הילד שלך!?" שמעה את אמו של ג'ון. היא התקרבה לדלת,פותחת אותה בעדינות,נזהרת שלא להרעיש ולמשוך תשומת לב ומציצה פנימה.

"כן" ענה ג'ון בהחלטיות. חיוך נמתח בין שפתיה,אבל נעלם כאשר שמעה את המשך השיחה.

"הילד הזה לא שלך! הוא אף פעם לא יהיה שלך! הוא ממזר!" הרימה את קולה. נוגה בלעה את רוקה. "ג'ון,היא לא בשבילך!"

"אמא,אל תחליט לי עם מי להיות" החזיר. פנייה של אמו החלו להאדים.  "תשאירי לי לקבל החלטות לבד"

"לקבל החלטות לבד!?" הרימה את קולה "אתה רוצה להגיד לי שאתה רוצה להיות עם הזונה הזאת?!"

"שלא תעזי לדבר עלייה ככה!" אמר. נוגה יכלה לראות איך השיחה מחמירה עם כל רגע.

"אני לא מאמינה שאתה מגן עלייה"

"אני אוהב אותה" ענה. נוגה לא יכלה שלא להסמיק ולהגניב חיוך קטנטן או להרגיש את ליבה מאיץ את מהירותו. היא התרגשה מהפשטות שאמר את זה,מהכנות. היא סוף-סוף שמעה את המשפט שכל אחת רוצה לשמוע,המשפט שמעיד על אהבתם.

"ג'ון,זה או אני או היא" החזירה אמרו בקול נוקשה. מדהים איך האושר נכבה במהירות כי ברגע אחד שוב הדמעות נקוו בעיניה של נוגה.

"את מציבה לי אולטימאטום?" הרים גבה.

"אני הייתי מעדיפה להגדיר את זה כמשהו שאני עושה לטובתך" אמרה "אתה אולי לא יכול לראות את זה עכשיו כי האהבה מעוורת,אבל עם הזמן אתה תראה שזה הדבר הכי נכון לעשות"

ג'ון הפנה את גבו לאמו,התקרב לדלת ויוצא,שם מצא את נוגה.

"שמעת?" שאל. היא הנהנה,והשפילה את ראשה. "מצטער על זה" לחש לאוזניה,מושך אותה לחיבוק. ידיו עטפו אותה בחום.

"אני רוצה ללכת,ג'ון" לחשה. קולה רעד.

"בואי" הסכים,אוחז בידה,נפרד מאביו במהירת ויצא מן הבית.

כך הם מצאו את עצמם עומדים בפתח בניינה של נוגה,לאחר נסיעה קצרה שנמשכה מספר דקות.

"אל תהיי עצובה,נוגה"

"זה ייגמר רע,ג'ון" הביטה בו. הדמעות עמדו בעיניה. הכאב והפגיעה שבדבריה של אמו ומה שעלול זה לעשות לקשר שלהם עקצו,דקרו אותה במלוא העוצמה.

"לא,זה לא" אמר "אני אוהב אותך" הוסיף,מסתכל בעיניה ומעיף את קצוות שערה לאחור.

"גם אני" אמרה "אבל האם אהבה זה מספיק?"

"אני רוצה להאמין שכן" אמר,אבל לאף אחד מהם לא הייתה תשובה החלטית על כך.

יואב ולילי מצאו את עצמם בחוף הים,מתבוננים בגלים אשר מתנפצים על הסלעים ועל השקיעה. הייתה הרגשה רומנטית באוויר. הרגשה כמו בסרטים בו הזוג יושב על החול,השיער מתנופף ברוח הנעימה ושניהם מביטים על עבר השקיעה.

"אז,יואב,מה השתנה פתאום שבמספר ימים כל מה שאתה מאמין בו נעלם?" הביטה בו לילי,לאחר שהוא סיפרה לה שהוא מאמין במוסד הנישואין. 

"את לא תאמיני,אבל זה בזכות הלקוח שלי" צחקק. היא הרימה גבה וחיוך קטנטן נמתח בין שפתיה.

יואב החל לספר לה על הלקוח שפחד ממחויבות,ורק כאשר המילה חתונה הייתה נפלטת הוא היה מיד נרתע. הפחד אשר השתלט עליו בכל פעם מחדש גרם לו לפספס הרבה מערכות יחסים,אבל כאשר באה האחת הכול השתנה.

הוא התגבר על הפחד כי הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד אותה. רק אז כאשר מצא אותה,הוא הבין שישנו דבר כזה מחויבות ונישואין,כי בפעם הראשונה הוא הרגיש שבאמת הוא רוצה לחיות עם מישהי עד סוף חיו,והיה יכול לראות שיש להם עתיד יחד. כיום,הם מאורסים ובקרוב מתחתנים.

"ואוו" התרשמה.

"אבל זה לא הדבר היחיד שבגללו אני עכשיו מאמין במחויבות ובמוסד הנישואים" אמר. עיניו חדרו עמוק לתוך עיניה,נבלעו בהם.

"אז מה עוד?" שאלה,מהופנטת.

"הסיפור עזר לי להבין,אבל מי שגרם לי להבין שיש כזה דבר הוא את" אמר "לא יכולתי לוותר עלייך,לא יכולתי לתת לך ללכת." אמר "אני מצאתי את האישה שמיועדת לי" הוסיף. לילי יכלה לרגיש את פנייה מאדימות.

"באמת? ומיהי?" חייכה. הוא החזיר חיוך.

"אני חושבת שאת כבר יודעת" קרץ בעודו מתקרב אליה. שפתיהם היו במרחק נגיעה.

"אבל אני אשמח לשמוע את זה ממך" השיבה.

"זאת את" הודה  "אנחנו נועדו להיות ביחד" הוסיף. וזה כל מה שהוא היה צריך להבין,וזה כל מה שהיא הייתה צריכה לשמוע בשביל לתת לאהבה לפרוץ. אהבה שדעכה נדלקה שוב ועוצמתה הייתה חזקה מתמיד.

הם נסחפו לנשיקה ארוכה ומלאת תשוקה,לשונותיהם התערבבו בלהט. יואב הרגיש את ליבו פועם במהירות.

לילי הרגישה את ידיו עוטפות את עורפה ומצמידות את ראשה אליו. היא הניחה את זרועותיה על צווארו,מרגישה את שיכרון החושים ובעיקר את טעם האהבה המתוק.

אופל הרגישה חסרת אונים מתמיד. היא שמעה את כל המתרחש בין לי ותומר,את האיומים,הסליחות והתוכניות שנרקמו לנקמה שבאו בעקבות חשיפת הסוד.

היא יכלה להרגיש את סערת הרגשות,הזעם,הרצון לנקמה וכלל הרגשות שבהם תומר נתון. גם את האווירה המתוחה היה ניתן להרגיש.

היא כל-כך רצתה לתת לו סימן שהיא בסדר,היא רצתה להתעורר לטעום את שוב את שפתיו,להסתכל בעיניו ולהרגיש את אהבה בוערת וחזקה במלוא עוצמתה.

היא רצתה לשים לכל זה קץ. היא בסך הכול רצתה שחייה יחזרו להיות נורמאלים,שהיא תהיה שוב בין זרועותיו המחבקות של תומר,שחבריה וכל משפחתה יהיו סביבה.

היא כבר לא הייתה מעוניינת במציאת הנבואה. אומרים שהנבואה היא הדרך לאושר,אבל עכשיו היא הבינה שאת הדרך לאושר היא כבר מצאה.

תומר מצא את עצמו שוב בחדרה. הוא הסיט את הווילון,מרשה לקרני השמש לחדור ולהאיר. הוא השקה את הפרחים הצבעוניים שהונחו על השידה לצידה,אותם פרחים שהוא ידע שהיא אהבה.

לבסוף,הוא התיישב לצד מיטתה,מתבונן בה.

הרבה אמרו שיש לאופל מראה אצילי ומתוחכם,כזה ששובה את הלב וכובש את כולם. הוא ידע שהם צודקים.

גם עכשיו,כאשר היא נטולת איפור ונמצאת בקומה,היא לא איבדה מיופייה הטבעי.

שערותיה נחו באופן מושלם על כתפיה,עורה היה חיוור במקצת ושפתיה היו אדומות. היה לה אף סולד וקטן שמותאם בדיוק לתווי הפנים העדינים שחודרים עמוק ללב,ועיניים שטובעים בהן,אותם עיניים שמזמן לא הביט בהן.

"אני הולך לנקום בהם על כל מה שעוללו לך,אופל" אמר,אוחז בידה ומסיט את קצוות שיערה מפנייה.

"אני הולך לשים לכל זה סוף" הוסיף.

הוא נשק נשיקה חטופה על שפתיה,מסניף את ריח שערה שכה אהב.לפתע,אחיזתה באצבעותיו התהדקה. הוא הופתע וחייך.

"אופל," מלמל בהתרגשות. שפתיה נפתחו כאילו רצתה להגיד דבר מה,ועיניה לאט,לאט נפתחו גם הם.

הוא הביט בה,ליבו פעם בחוזקה,פרפרים בבטן השתוללו וריחפו לה בהתרגשות.

"ת-תומר" קולה היה חלוש,כמעט ולא נשמע.

"אני פה,אופל!" השיב,מסתכל בעיניה. הוא כל-כך חיכה לרגע הזה,והנה סוף-סוף הוא מגיע. הוא מסתכל בעיניה,מהופנט מצבעם,מהעומק שיש בהם.

"לא...." מלמלה. נראה שהיה קשה לה לדבר.

"מה?" לא הבין.

"אל...תעשה..." המשיכה בלחש.

"את מה?"

"אל תלך" מלמלה. הוא רצה להגיד לה שתהיה ברורה יותר,שהוא לא מבין,אבל בדיוק אז נכנסה האחות ולצידו הרופא.

"אנחנו צריכים לבדוק אותה" הסביר "אני מבקש שתצא" הוסיף.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>