"הדרך לאושר – במרחק נגיעה"

פרק 70 – אחרון.

"אומנם אהבה מלווה עם הרבה סבל וכאב,אך מובילה לבסוף לתוצאה משמחת אחת-אושר.

האדם מזה שנים רבות מחפש ורודף אחר האושר,בלי לשים לב שהאושר נמצא במרחק נגיעה ממנו ואהבה היא המפתח לכך.

הם למשל,לא שמים לב לזה,אך יותר מזה הם לא יודעים שרק מתיי שהאופל יתאחד עם האור הם יגיעו לאושר המיוחל להם..."

מוכר לכם ? זוכרים?

אלו היו השורות הראשונות שנכתבו בסיפור. אלו היו שורות שמתעדות את המרדף שלה אחר האושר,את השאיפה שלה למצוא את מה שכולנו כה רעבים וצמאים לו.

עכשיו היא יודעת שהדרך לאושר הייתה כל הזמן במרחק נגיעה ממנה. היא תמיד הפנתה לו את הגב או שהעיפה לעברו מבט,אבל אף פעם היא לא התעמקה ונתנה לו את תשומת הלב הראויה.

היא הגיעה למסקנה שאם האדם רק יביט בפרטים הקטנים שביומיום הוא לוקח אותם כמובן מאליו,שאם יתעמק בדברים בעלי ערך רב כמו משפחה וחברים הוא ימצא את האושר שלו,ויבין שאושר זה לא מילה גדולה מדיי.

לאחר סדרה של בדיקות מקיפות שהניבו תוצאות חיוביות והורו שהכול בסדר,אופל חזרה לחדרה.

אומנם היא עדיין הייתה חלשה ומעט חיוורת,אבל העיניים שלה היו נוצצות מתמיד.

החלון שהיה פתוח למחצה גרם לרוח הנעימה של שעות הצהריים לחדור פנימה. היא שאפה את האוויר הצח וחייכה חיוך קטנטן למראה הפרחים האהובים עליה שנחו על השידה ליד מיטתה.

אושר עילאי הציף אותה בכזו עוצמה שאף מילה לא תוכל לבטא אותה בצורה מדויקת או שתשתווה לה. אלו היו מספר הרגעים שבחיים לא תשכח.

"אני בטוחה שאתה שומע אותי שם למעלה" לחשה. "תודה" הוסיפה בהתרגשות. היא הייתה אסירת תודה להוא שלמעלה אשר העניק לה את החיים בחזרה,שהעניק לי אהבה,משפחה וחברים שכאלו. היא לא יכלה לבקש יותר מזה.

לפתע,חריקת הדלת נשמע. היא הסיטה את מבטה אל הדלת,ושם...שם הוא עמד.

העולם נעצר מלכת. פעימות ליבה מאיצות את מהירותן. ההתרגשות מחלחלת בה והפרפרים מתחילים להשתולל. כמו מתוך רפלקס,החיוך התרחב וחשף שתי גומות חן ושורת שיניים לבנות.

נראה שמצבה בקומה חיזק את הקשר ביניהם. הכמיהה לאהבה התעצמה והגעגועים תקפו.

"התגעגעתי" לחש בעודו מתקרב אליה. היא כה השתוקקה לטבוע בעיניו שוב,לגעת בו,לנשום אותו ובעיקר לטעום את טעם שפתיו.

"גם אני" לחשה,מתרוממת מעט מהמיטה. "אתה יודע,הרבה זמן חיפשתי את אהבה" התוודה.

"ומצאת אותה?" שאל,מעביר את שערה אל מאחורי אוזניה.

"לא" הנידה את ראשה. היא יכלה לראות איך הבעת פניו מתחלפת למדוכדכת,מה שגרם לה להגניב צחקוק קטן. "אתה מצאת אותי" הוסיפה. "לא מוצאים אהבה,אהבה היא זאת שמוצאת אותך"

וכך ברגע אחד שפתיהם נפגשו בלהט מחשמל לנשיקה ארוכה ואינסופית,לנשיקה מלאת תשוקה ומעט פראית.

לשונו עיסתה את לשונה ושפתיה נשכו את שפתו התחתונה. יד רכה וחמימה הונחה בעורפה,מצמידות את ראשה אליו. היא הניחה את זרועותיה סביב צווארו.

האהבה התפרצה ללא מעצור וללא גבולות,מראה את עוצמותיה ואת כוחותיה וסוללת את דרכה אל ליבם של השניים.

היא יכלה להרגיש את חום גופו,את נשימותיו וכן,גם את ליבו שפעם בקצב אחיד לשלה.

דמעות החלו לזלוג מעיניה. הפעם אלו היו דמעות של אושר. היא לא רצתה שהרגע הזה ייגמר.

"אני אוהבת אותך" לחשה בקול רועד. הוא מחה את דמעותיה,וחייך חיוך קטנטן.

"אני אוהב אותך" לחש בחזרה .

= כעבור חצי שנה =

זה היה חג פסח. למעשה,זה היה חג פסח מיוחד ביותר. לראשונה משפחה מפורקת שסיכוייה להתאחד היו קלושים ואפילו כמעט ואפסיים התכנסו סביב שולחן אחד.

אלו היו לי,משי ונפתלי. האווירה ששררה באוויר הייתה קסומה ונעימה. לא היו מתחים וטינות למיניהם. לומר שהעבר נשכח זה יהיה שקר. העבר לא נשכח ואף פעם לא ישכח. הוא תמיד יהיה שם,אבל ההבנה בין שני הצדדים שניתן לייצור עתיד אחר,שניתן להיות משפחה בכל מובן המילה גרמה להם לפתוח דף חדש עם כל הקשיים שכרוכים בכך.

זה נשמע כה קל,אבל זה דרש הרבה בשביל שני הצדדים. משי הייתה צריכה להתעלות מעצמה ולעשות את הדבר הקשה ביותר -  לסלוח. לסלוח על המילים הפוגות שהיו כמו סכינים שדקרו בליבה ללא רחמים,לסלוח על כל אותם שנים שאביה בחר מתוך רצון לוותר עליה וכמובן להפסיק לשמור טינה.

מהצד השני,נפתלי היה צריך להתמודד עם קושי קשה לא פחות. הוא היה צריך להתמודד מדי יום עם ייסורי המצפון שתקפו אותו,עם הרגשות שניסה להדחיק כל השנים ואף להתקרב למשי.

"אני רוצה להתוודות על  משהו" אמרה משי,מביטה בלי ולאחר מכן מפנה את מבטה אל נפתלי.

"שוט" חייכה לי,ולגמה עוד לגימה קטנה מכוס היין.

"לאחר שנה,אני יכולה להגיד בלב שלם,שאחרי הכול אני שמחה להיות כאן" התוודה. "אני סוף-סוף מרגישה שייכת...שיש לי משפחה" דמעות של התרגשות בצבצו בקצה עיניה. לי חייכה חיוך קטנטן וחיבקה את כתפיה בעידוד.

אצל נפתלי נדלק משהו בעיניו הכבויות. זה היה ניצוץ של אושר.

"את לא מבינה כמה אני שמח לשמוע את זה" אמר. "חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה" התרגש. גם לו הדמעות עלו לעיניים.

"כולנו" הזדהה. "אז...שנרים לחיים?" הרימה את הכוס,מצחקקת וממהרת להעביר נושא.

"לחיי אהבה" הכריזה לי והניפה את שערה לאחור.

"ולחיי בריאות" הוסיף נפתלי,אשר הרים את כוסו גם.

ללא ספק,זאת הייתה משפחה. זאת הייתה משפחה שהדרך לאושר שלה הייתה רצופה במכשולים,שהייתה מטושטשת ומעורפלת,אבל בסופו של דבר הם הצליחו לעבור את הכול. הם נפלו וקמו. הם רואים לכך.

גם בדירה אחרת הייתה אווירה נעימה של חג. זאת הייתה הדירה של נוגה,אליה הצטרף ג'ון לגור איתה.

"ואוו" חייך ג'ון,מביט בנוגה שירדה במדרגות בשמלת כתפיות כחולה שחשפה את גזרתה הדקיקה והחמיאה לצבע עיניה. "את נראית מדהים" החמיא. היא הסמיקה. הוא תמיד גרם לה להרגיש האישה הכי יפה בעולם.

"תודה" צחקקה. הוא התקרב אליה,נצמד ומניח את זרועותיו סביב מותניה. היא מניחה את זרועותיה סביב צווארו,ומביטה בעיניו. אותם עיניים בצבע חום שנראו לה כה פשוטות בהתחלה,עכשיו מהפנטות אותה ומשאירות אותה ללא מילים בכל פעם מחדש. כשהיא מביטה בעיניו,היא מוקסמת,מרגישה מערבולת של התרגשות בבטן ותחושת חמימות. היא מרגישה מאוהבת.

"אני מאושרת" לחשה. הוא עלה וירד במעלה גבה. מגע ידיו צמרר אותה,והיא התענגה על כל נגיעה.

"אני יותר" החזיר. שפתיהם נפגשו בעדינות

'הלוואי שהשעון ייעצר ולא יזוז עוד לעולם' חשבה. היא לא רצתה שיגיע הרגע בו הם יצטרכו להתנתק.

אך לרוע המזל בכי התינוק נשמע. הם התנתקו מהנשיקה.

"אני כבר חוזרת" מלמלה נוגה בחיוך שובב,מפנה אליו את גבה ונכנסת לחדרה של לין. היא התקרבה לעריסת התינוק שעמדה בפינת החדר,והרימה את התינוקת,טופחת על גבה בעדינות במטרה להרגיעה. הבכי מהר מאוד נפסק.

אין לתאר את האושר והאור שהכניסה לין לחייה של נוגה. להיות אימא זה הדבר המדהים ביותר שניתן לחוות.

בכל פעם שהמחשבה עליה מתעוררת בראשה, אהבה עצומה מציפה אותה,תחושת הדאגה משתלטת עליה והרצון להעניק לה הכול ולא להחסיר לה דבר גדול. כל דבר שקשור עליה מרטיט את ליבה.

כשהיא בוכה,היא מרגישה ענק תקוע בגרונה. כשהיא צוחקת את צחוקה המתגלגל,החיוך מיד מתפרס על פנייה.

כשהיא מתסכלת בעיניה הכחולות שירשה ממנה,אותן עיניים תמימות וצלולות,היא נמוגה.פתאום הכול נראה לה טובה יותר.

לין הייתה מאוד דומה לנוגה. אנשים תמיד היו טוענים כך,וצדקו. לין באמת ירשה מנוגה הרבה. 

"לילה טוב" לחשה ונשקה למצחה לאחר שנרדמה. היא הניחה אותה בחזרה על הערסל,מעיפה לעברו מבט אחרון,מחייכת חיוך קטנטן למראה שלוותה ויצאה מן החדר.

"היא ישנה?" שאל ג'ון. היא הנהנה בראשה.

"אז איפה עצרנו?" שאל בחיוך מתגרה ובדיוק אז כשפתיהם היו במרחק נגיעה צלצול הפעמון נשמע ודפיקות בדלת התלוו אליו.

"איזה טיימינג חרא" מלמל בעודו ניגש אל הדלת. היא צחקה.

בפתח הדלת עמדו זוג הוריו של ג'ון ואמה של נוגה.

"שלום לכולם!" חייכה נוגה,מתקרבת אליהם. הם נכנסו זה אחר זה,מחליפים שלום ונשיקה על הלחי.

"בית יפה!" החמיאה אמה של ג'ון.

"תודה" הודתה.

מאז אותו יום ג'ון הבהיר לאמו שהוא לא מוכן להקשיב לעצותיה,ושהוא אוהב את נוגה ואף רואה איתה עתיד משותף. הוא ביקש ממנה שתכיר אותה יותר ושלא תשפוט אותה במהירות ממבט ראשון.  

לאמה של ג'ון שלא היה כל-כך ברירה אחרת,אכן עשתה זו ולבסוף התאהבה באופייה. בשבילה היא הייתה הכלה המושלמת לבנו,ואף האיצה בהם להתחתן.

"אני עוד אמצא את הזמן המתאים" לחש ג'ון לאוזניה,מחבק אותה מאחור.

"אני בטוחה" השיבה בפלרטטניות וצחקקה.

ללא ספק,נוגה הייתה מאושרת. יש לה את כל מה שחלמה עליו.

בתיה מצאה את עצמה מול ריצ'ארד בארוחה רומנטית בביתו שהפתיעה והרשימה אותה לטובה.

הם ישבו,צחקו,אכלו וסיפרו חוויות. בתיה אומנם הפסיקה מעט להיות קרירה ועוקצנית,אבל עדיין לא שכחה.

"אני מצטער" התוודה ריצ'ארד לפתע. בתיה הסתכלה בעיניו,אותם עיניים ששבו וכבשו את ליבה,ועם זאת הכאיבו כמו שאף אחד אחר לא הכאיב. הוא הסתיר ממנה דברים חשובים. מערכת יחסים מבוססת על אמון,וכאשר הוא שיקר לה הוא רמס אותה ואת כל מה שהיה ביניהם.

"אני פחדתי שאם אני אספר לך שאני גרוש ושהיינו יחד בזמן שהייתי עדיין נשוי בתקופה קצרה,אז אני אאבד אותך" הסביר. הנה הפצעים שוב נפתחים והנושא עולה על הפרק.

"ומה עכשיו? עכשיו זה יותר טוב איך שגיליתי את זה?" מלמלה. הוא השפיל את ראשו.

"אני אוהב אותך,בתיה" אמר,מישר אליה את מבטו. "אני  מוכן להילחם עלייך ועל המערכת יחסים הזאת,ואני מקווה שגם את,כי אם לא...אז הכול אבוד" הוסיף. "תני לזה הזדמנות נוספת" ביקש. שתיקה השתררה למשך מספר שניות.

"גם אני אוהבת אותך" התוודה. ליבה כמעט יצא מהמקום וההתרגשות הייתה עצומה.

"אני מקווה שאין אבל" חייך.

"אין אבל" צחקקה. חיוכו התרחב.

"אז אני מבין שאנחנו פותחים דף חדש" התרומם. היא התרוממה גם,עומדת מולו.

"בלי שקרים ובלי להסתיר דברים...אני רוצה לדעת הכול עלייך" השיבה. הוא הצמיד אותה אל הקיר,מתקרב עוד קצת ומרגיש את נשימותיה. הוא היה יכול להישבע שגם הרגיש את ליבה מאיץ את מהירותו לרגע.

"את תדעי" החזיר ובלי התראה מוקדמת,נישק את שפתיה ושני חצאי הלבבות הושלמו סוף-סוף.