יום חורפי עמד לו בפתח. עננים אפורים וקודרים נקשרו זה בזה,מכסים את השמיים בשחור ורומזים שגשם עלול לרדת בכל רגע נתון.
אלינור העיפה את שערה לאחור,מרגישה את הרוח הקרירה נושבת,חודרת לתוך בגדיה ומעבירה צמרמורת בכל חלקי גופה.
במהרה היא משכה את שרוולי המעיל,מהדקת אותו על גופה ולוקחת שאיפה ארוכה מהאוויר הצח.
היא אהבה את החורף,אבל כאשר טיפת גשם נפלה על מצחה,היא קיללה את הרגע בו סירבה לקחת את המטריה שאמה הציעה לה.
"לא,זה לא קורה לי" מלמלה בעצבנות כשהגשם החל להתחזק,מרטיב את כל מה שנקרה בדרכו. היא הגבירה את קצב צעדיה,מנסה למצוא מקום מסתור מן הגשם.
"הי,ילדונת,בואי" שמעה קול מוכר. היא נעצרה,מסיטה את מבטה למדרכה מולה. עיניה נפגשו עם עיניים מוכרות. אלו היו העיניים של תום אלון אשר הצליחו להפנט אותה בכל פעם מחדש.
היא חייכה,חוצה את מעבר החצייה ומתקרבת אליו. בכל צעד דפיקות ליבה האיצו את מהירותן והלמו בחוזקה.
"הצלת אותי,שוב" אמרה,מתכסה תחת המטריה שאחז בידיו. הוא חייך.
"אני כבר מתחיל להתרגל לזה" השיב מצחקק.

ככה השניים מצאו את עצמם תחת מטריה אחת כששתיקה נעימה משתררת בניהם.
היא שלא יכלה להתעלם מהיופי האלוהי שעמד ממש לצידה,מצאה את עצמה מדיי פעם מגניבה לעברו מספר מבטים,אבל לא מעיזה להוציא מילה.
ריח הבושם שנדף ממנו שיכר את חושיה. מגע ידיו מדיי פעם התחכך בשלה,גורם לסומק לעלות ללחייה ולרעד נעים לעבור בה.
'האם יש לזה משמעות?' שאלה עלתה לראשה. היא רצתה להאמין שלא,אבל בתוך תוכה היא ידעה שכן.

*   *   *   *   *   *

גם הוא מצא את עצמו מעיף לעברה מבט. שערה החלק התנופף ברוח ולבסוף נפל חזרה על כתפייה בצורה מושלמת.
עיניה הירוקות נראו שקועות במחשבות ותהיות,ופנייה נראו כה שלוות. 'ממש כמו מלאך' חשב,מחייך לעצמו.
ללא ספק,אלינור הייתה נערה מיוחדת. הוא ידע זאת.  
היה לה תווי פנים מושלמים ויופי נדיר. היה אפשר לבהות בה שעות. העיניים שלה הצליחו להעביר בו משהו שאף אחת אחרת לא הצליחה להעביר. היא הייתה כה עדינה שלפעמיים פחד שתישבר בין ידיו.
"אתה יודע,"אמרה לפתע,שוברת את השתיקה "חלמתי עלייך" המשיכה.
"איזה כבוד" הרים גבה ומבט משועשע התנוסס על פניו "מה חלמת?" שאל,מתעניין.
"שהגשמתי את החלום שלך" ענתה,מחייכת וחושפת שתי גומות חן.
"ומהו?" החזיר חיוך.
היא נעצרה,מסתכלת עליו באותו מבט שמצליח לשתק אותו. "נשיקה בגשם" אמרה כמעט בלחש.
"ואת רוצה להגשים לי את החלום?" קרץ לעברה. היא צחקקה.
"אולי" מלמלה לאחר מספר שניות של שתיקה.
בעדינות היא לוקחת את המטריה מידיו ומניחה אותה על הרצפה,מרשה לטיפות הגשם להרטיב את שניהם.
הוא הופתע מעט,אך מיד הבין את הרמז. בעדינות הוא העביר את קצוות שערה אל מאחוריי אוזניה,מניח את ידיו סביב מותניה ועולה ויורד במעלה גבה.
היא הרגישה איך הסומק מתפשט על לחייה,איך היא מצטמררת ממגע ידיו ואיך ליבה מתהפך ופרפרים מרחפים בבטנה.
זוהי הייתה תחושה של אובדן חושים מוחלט.היא מצאה את עצמה מניחה את זרועותיה סביב צווארו,מחבקת. הם היו קרובים יותר מאי פעם. הוא הרגיש את נשימותיה על פניו ואת שפתיהם במרחק נגיעה. נוגעות-ולא נוגעות. מתרחקות-מתקרבות. ובדיוק בשנייה בה שפתיהם היו אמורות להיפגש,ולטעום את טעם האהבה החמוץ-מר-מתוק,היא התרחקה.
"אבל זה היה רק חלום." לחשה לאוזניו,מפנה אליו את גבה ומתרחקת.

הוא הסתכל עלייה,תוהה לעצמו האם ה"קשה להשגה" זה מה שכל-כך מושך אותו אליה,אבל הבין שיש בה הרבה יותר מזה.
היה בעיניים שלה משהו שובה לב שקרא לו לבוא אליה. בכל פעם מחדש שפתיה פיתתו אותו לטעום את טעמם.
ושוב,הוא תוהה לעצמו האם זה יותר ממשיכה,האם היא מלמדת אותו מה זה אהבה?

היא הרגישה את מבטיו נעוצים בגבה.
"לפעמיים חלומות מתגשמים" שמעה אותו צועק מאחוריה. היא מחייכת חיוך שובב,מעיפה לעברו מבט אחרון ומנפנפת לו לשלום,לפני שהיא ממשיכה לעלות במדרגות.
כשהוא הסתכל עלייה,היא כבר לא ראתה את אותו תום שעליו הריצו שמועות מפה לאוזן. היא ראתה תום אחר. שונה. זה היה התום שהיא אהבה כל-כך.

הם שני אנשים אשר משלימים זה את זה. שני חציי לבבות שאם מאחדים ומחברים אותם יחד יוצרים לב שלם אחד.
ואם תקשיבו טוב תוכלו לשמוע את פעימות ליבם פועמות בקצב אחיד. הם אתם שומעים?

אני יודעת שלא קורה הרבה בפרק הזה,אבל במספר הפרקים הקרובים יקרה.
מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>