"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."
פרק 6

היא כבר לא כל-כך ילדה. הרבה כריות הורטבו בלילות,אלפי ממחטות קומטו ועל הרבה כתפיים היא נשענה.
את הרגעים בהם הדמעות מאיימות לפרוץ מעיניה,והגרון חנוק מדמעות,היא זוכרת בבירור. גם היא כמו רבים אחרים למדה מה זה אהבה ומה זה כאב.
גם בה סכינים רבים ננעצו בליבה,שוברים אותה לאלפי רסיסים קטנים שעם הזמן למדו להתאחות. גם היא חוותה לא מעט אכזבות ולא מעט נפילות.
ולמרות שהפצעים טרם הגלידו,הם השאירו בה צלקות שתמיד יישארו שם כזיכרון חמוץ-מתוק מהעבר...אז למה כשהיא מבחינה בסימני האזהרה,היא עדיין מתעקשת שעלייה ללכת על זה?

כבר בפעם הראשונה שהיא ראתה אותו,את תום אלון,היא הבחינה בסימני האזהרה.
הכתובת התנוססה בגדול על המצח שלו-סכנה. השמועות עברו עליו מפה לאוזן במהירות מסחררת,וסיפרו שהוא שובר לבבות מוסמך,דבר שללא ספק לא זיכה אותו בנקודות לטובתו.
האורות האדומים הבהבו לה מזמן,מאתתים ומזהירים אותה שעלייה להתרחק.
הקול הפנימי גם הוא הביע דעה ברורה,וטען שהכי בטוח זה לאהוב מרחוק.
אבל היא  בחרה להתעלם. להבליג. להכחיש. היא ראתה רק מה שהיא רוצה לראות.
עד עכשיו היא לא מבינה מה גרם לה ללכת ראש בקיר. אולי זה בגלל שהיא מאז ומתמיד נמשכה לסכנה,ואולי...אולי בגלל שהיא רצתה להאמין שמתחת למסכה של "לא אכפת לי מאף אחד" מסתתר משהו אחר. מישהו אחר.

הימים עברו מאז אותו יום גשום. הם לא החליפו אף לא מילה אחת מאז,אבל מבטיהם הצטלבו כבר מספר פעמיים.
היא שהייתה מאמינה גדולה במבטים,ידעה שלפעמיים מבטים עלולים להטעות,להשלות ובעיקר לבלבל,אבל משום מה במקרה הזה היא הייתה בטוחה שזה הרבה מעבר לסתם מבטים.
"בחייך,אלי,למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?" נאנחה מיכל,לאחר שאלינור סיפרה לה על כל מה שקרה בינה לבין תום בימים האחרונים.
"אני לא רואה את זה בצורה כזו" השיבה אלינור בעודה נוגסת בתפוח הירוק שאחזה בידה.
"בטח שאת לא רואה את זה ככה" גיחכה "את מאוהבת. את מסונוורת מאהבה."
"אני לא מסונוורת,אני פשוט מוכנה לקחת סיכון בשביל אהבה" אמרה "יש הבדל" קבעה.
"לא,אלי,אין הרבה הבדל. בשני המקרים נפגעים." השיבה "תני לי סיבה אחת מספיק טובה שבשבילה כדאי לך ללכת על זה ולהסתכן בלב שבור"
"כי זאת אהבה." אמרה אלינור. היא לא יכולה למצוא סיבה יותר טובה מזו שתשתיק את מיכל.
"ומאיפה לך לדעת שזה לא חד צדדי או שתפגעי קשות?"
"אני לא." משכה בכתפייה. "אני פשוט מוכנה לקחת את הסיכון"
"ואת מודעת להשלכות,נכון?" שילבה את ידיה. אלינור הנהנה בראשה.
"אהבה היא מהות החיים,וזאת הסיבה ששווה לקחת את הסיכון הגבוהה שליבך יקרע לאלפי חתיכות אפילו בשביל מספר שניות בודדות של אושר" הסבירה.
מיכל הביטה בה,מופתעת. "ואוו" פלטה. "מאיפה זה בא?"
"הכול מאהבה" צחקה.  

בצד השני של בית הספר,וליתר דיוק במחששה מצא את עצמו תום יושב על הרצפה,ונשען על הקיר כשבין ידיו הוא אוחז בסיגריה.
המחשבות שלו נדדו אליה. אל אותה אחת עם העיניים הירוקות והעמוקות ביותר שראה אי פעם. אל אותה אחת ששמה אלינור.
כאשר הוא היה מגניב לעברה מבטים הוא היה נשאר מהופנט מהחיוך השובה לב,מהעיניים הנוצצות ומשערה שנח בצורה מושלמת על כתפייה.הוא אפילו אהב את התנועות הפשוטות שלה,ואת אצבעותיה הדקיקות. היא הייתה מושלמת בכל מובן המילה.
"היי,אחי" שמע את קולו של דין. הוא הסיט את מבטו לכיוונו,מביט בו מתיישב לצידו. "מה יש לך בזמן האחרון?"
"מה יש לי?" לא הבין בעודו שואף לתוכו את הסיגריה לאט,מחזיק את העשן כמה שניות בפנים ואז נושף אותו אל האוויר.
"לא יודע...את מעופף כזה" הסביר בעוד שגם הוא מוציא סיגריה מכיסו ומדליק אותו בעזרת המצית.
"אתה מאמין באהבה,דין?"שאל לפתע,מרגיש את מבטיו המופתעים של דין נעוצים בו.
"האם זה מה שאני חושב שזה? תום אלון מאוהב?" הופתע.
"לא" מיהר להשיב. "פשוט..סתם עלה לי השאלה לראש"
"אני מאמין שכן,למרות שעדיין לא זכיתי לחוות אהבה" ענה לשאלה. זה כל מה שתום רצה לשמוע. 

בשיעור השלישי הוא הבחין בה מרוחק,שוכבת על הדשא הירוק כאשר עיניה עצומות וידיה פרושות לצדדים. היא נראתה כל-כך שלווה ורגועה. פשוט...מלאך.
בצעדים מהירים הוא מתקרב אליה כשחיוך מתנוסס שובב מתנוסס על פניו.
"שלום,ילדונת" אמר. היא פקחה את עיניה,מביטה בו מתיישב לצידה.
"היי" חייכה. "אתה לא אמור להיות בשיעור?"
"העיפו אותי" ענה. זה היה צפוי. "ומה איתך?"
"שיעור חופשי" אמרה בעודה מתרוממת מעט מן הדשא ומניחה את ראשה על ברכיו של תום.
הוא חייך,מעביר את ידו בשערה,אוסף קצוות שער ומגלגל אותן בעדינות.
שתיקה קצרה השתררה בין השניים. היא אהבה את השתיקות האלו. אלו היו שתיקות נעימות.
"אתה יודע," אמרה לפתע,שוברת את השתיקה "המורה לאומנות ביקשה שכל אחד יצייר משהו או מישהו שבעיניו מסתורי ומחביא סוד"
"ומה את בחרת לצייר?" שאל,מתעניין.
"אותך" אמרה,מפתיעה אותו מעט. "רוצה לראות?" שאלה. עיניה נוצצות.
"מאוד" השיב. היא הסירה את מבטה ממנו,פותחת את התיק ומוציאה את הציור. 
הוא הביט על הדף הלבן שעליו היה משורטט בקפידה דמותו,והופתע כשהבחין בכך שהיא ציירה על הזרוע שלו את הקעקוע ובצד בו אמור להיות הלב היא ציירה את הג'וקר,הקלף היחיד שמנצח את האס.
"אני חושבת שאהבה זה מה שמנצח אותך,ובאותו הזמן גם זה שמפחיד אותך" הסבירה בדיוק כשרצה לשאול למה היא התכוונה שכציירה זאת.
"למה?"
"כי רק על זה אין לך עליו שליטה וכי הוא בלתי צפוי" ענתה. היא ללא ספק הפתיעה אותו עם התשובה. "זה נכון?" שאלה,סקרנות.
הוא התקרב אליה. "אולי" לחש לאוזניה וקרץ לה.
"אתה נהנה מזה,אה?" שאלה. היא שנאה שמשאירים אותה בספקות והשערות.
"אין לך מושג עד כמה" חייך. הפעם היא התקרבה אליו,עושה את הצעד הראשון ומפתיעה אותו,שוב.
חיוך נמתח בין שפתיה. הוא היה יכול להרי את ריח שערה הממכר ואת אצבעותיה הדקיקות עוברות על שפתיו בעדינות.
ללא ספק,היא ידעה להפנט אותו,להתגרות בו עד אובדן חושים מוחלט. היא ידעה לעשות מה שאף אחד לא ידעה-ללמד אותו מה זה אהבה.
שפתיהם נפגשו בעדינות,טועמות את טעם האהבה החמוץ-מתוק. ועד מהרה הנשיקה העדינה הפכה למלאת תשוקה.

"מה זה החיוך מיליון דולר הזה?" שאלו רן ומיכל בו זמנית בעוד שאלינור מתקרבת אליהם בחיוך מאוזן לאוזן שחושף שתי גומות חן ובעיקר אושר.
"התנשקנו!" הודיעה בהתרגשות.
"התנשקנו!? פספסתי משהו?!" שאל רן שעדיין לא ידע עלייה ועל תום דבר.
"היא ותום" הסבירה מיכל בקצרה,והמשיכה לנגוס במלפפון שאחזה בידה. רן בלע את רוקו,מחוויר.
"מה? אתה לא שמח?" חיוכה של אלינור נמחק משפתיה כלא היה.
"לא,אלי,זה לא זה,פשוט..." אמר,משפיל את ראשו. כאשר מיכל החווירה גם היא,היא הייתה מבולבלת יותר.
"פשוט מה?" נימת קולה נהפכה לעצבנית וחסרת סבלנות.
"הוא כרגע משתנק עם מישהי אחרת" מלמל.היא הפנתה את ראשה לאחור,מסתובבת ומביטה בתום מתנשק עם נערה בלונדינית. היא זיהתה את אותה נערה. היא הייתה באותו לילה במועדון.

ללא ספק,משהו שם נשבר. זה היה הלב שלה אשר נשבר לאלפי רסיסים שמי יודע אם יהיה ניתן לחבר אותם שוב.
הסכין ננעץ בליבה ללא רחמים,מסתובב רק בשביל להכאיב יותר.
לצד האכזבה והכאב היה ניתן להבחין בלב שלה שרוי על הרצפה,מדמם בתוך שלולית של דמעות.
הוא תעתע בה. הוא שיחק בה. הוא אשלה אותה. היא הייתה בסך הכול עוד אחת מעשרות בנות אחרות.

"אלינור..." מלמלה מיכל,נאנחת. אלינור היא הסיטה את מבטה חזרה אל מיכל.
"זה בסדר" העלתה חיוך מאולץ.
"את לא חייבת להעמיד פנים שהכול בסדר" אמר רן. "את יכולה לדבר איתנו"
"עזבו,אני לא רוצה לדבר על הזה" סירבה,בולעת את רוקה. "שנלך לכיתה?" שאלה,מנסה להתחמק ולהעביר נושא שיחה בזמן שגוש גדול מתפס בגרונה והדמעות עלולות להתפרץ בכל רגע.

כנראה היא טעתה. כנראה היא עדיין ילדה קטנה ותמימה שלא התבגרה,הרי אחרי הכול היא האמינה לו. היא האמינה למילים היפות שלו שהתבררו לבסוף כחסרות משמעות. היא האמינה שהוא אחר. היא האמינה וטעתה.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>