"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."
פרק 7

זה סיפור על בחורה שליבה נשבר,שהכאב החד לא מרפה ממנה והולך איתה לכל מקום,עוטף אותה בכל חלום. היא ציפור ששבויה בכלוב של זהב,בזיכרונות ובגעגוע,אבל עם תקווה שיום יבוא והאחד יאסוף את הרסיסים השבורים,יאחה את ליבה וילמד אותה לאהוב מחדש.
שיום יבוא והיא תחווה שוב את הקסם שבאהבה,את פעימות הלב מאיצות את מהירותן ואת הפרפרים בבטן משתוללים. יום יבוא וזה יקרה...הייתה לה אמונה גדולה בכך. 

שבוע עברו מאז אותו יום שליבה נשבר לאלפי רסיסים וניפץ כל שארית של תקווה.
היא טענה שעדיף היה שכל זה לא היה קורה,והלוואי ולא הייתה מכירה אותו בכלל. היא רצתה לשכוח אותו. באמת שהיא רצתה. אבל איך אפשר לשכוח כשהלב עדיין אוהב?
"לב שבור יתאחה רק אם תמצאי אהבה חדשה" אמרה מיכל "מניסיון" מיהרה להוסיף.
"אני דווקא חושב שצריך לתת ללב פסק זמן ולנוח...לעבור לבד את התקופה הזו" מחה רן בעודו מתיישב לצידה. "אבל את יודעת מה החדשות הטובות?" שאל. היא הנידה את ראשה לשלילה.
"שבסופו של דבר הכאב יעבור,ואז כשהוא יעבור לצידך את כבר לא תרגישי שום דבר חוץ מזיכרון מתוק-חמוץ" ענה.
"ואני מניחה שיש גם חדשות רעות,אז מהן?" השיבה.
"שאי אפשר לדעת מתיי הכאב יעבור או להאיץ את התהליך הבלתי נסבל בלהתגבר על אהבה נכזבת. זה יכול לקחת שבוע,חודש ושנה. אבל מתישהו זה יקרה."
'הוא צודק' חשבה אלינור. באיזשהו מקום זה ניחם אותה,אבל עדיין זה לא הרפה מהכאב שיש ללב שבור. 

למרות שלא החליף איתה אף לא מילה אחת מאז הנשיקה,הוא מצא את עצמו מביט בה,עוקב אחר כל צעד שלה מהצד השני של הבית ספר.
הוא הרגיש שמשהו איתה לא בסדר. לפתע העיניים הנוצצות נכבו,והחיוך שתמיד נמתח בין שפתיה נעלם כלא היה מעולם.
הרצון ללכת אליה ולשאול לשלומה גבר,אבל הוא לא היה יכול. הוא היה חייב להתרחק ממנה.
לכל דבר שהוא היה מתקרב הוא היה הורס,פוגע ושובר,ובה הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לפגוע. היא טובה מדי בשבילו,כך הוא חשב.
הוא לא תיאר לעצמו שכל הכאב שמשקף עיניה נגרם בגללו,והפעם זה לא בגלל שנשאר איתה והיה קרוב אליה,אלא בגלל שהתרחק ממנה.

"יש לי בית ריק השבוע" לחשה נויה לאוזניו,אשר ישבה על ברכיו והניחה את זרועותיה סביב צווארו.
הקשר שלו עם נויה היה קשר לא מוגדר.
אם הוא היה צריך להגיד את הקשר ביניהם,קרוב לוודאי שהוא היה אומר – "חברים למיטה",היא לעומת זאת,קרוב לוודאי הייתה רוצה הרבה יותר. היא הייתה רוצה מחויבות.
"אני לא יכול היום" סירב באדישות.
"כל השבוע לא יכולת" אמרה "פעם הייתה קופץ על כל הזדמנות שהיה לי בית ריק. מה קרה עכשיו?"
היא צדקה. פעם תום לא היה מחמיץ הזדמנות כזאת. אבל פעם זה פעם. היום זה השתנה. למעשה,זה השתנה ברגע שהיא נכנסה לחיו.
"יש לך מישהי אחרת?!" שאלה. הוא גלגל עיניים.  
"אני בסך הכול עסוק,נויה" מלמל בקוצר רוח בעודו מוציא סיגריה מכיסו ומדליק אותה.
"עסוק במה? בלמצוא תירוצים עלובים כדי להתרחק ממני?!" היא קמה על רגליה בעצבנות ושילבה ידיים. "אפשר להבין מה יש לך?" הרימה את קולה בכעס. מספר מבטים סקרנים הופנו לכיוונם.
"לא" השיב,נושף ושואף מן הסיגריה בלי להעיף לעברה אף לא מבט חטוף אחד. הוא היה יכול לדמיין את עיניה יורקות אש לכיוונו,את העשן שיוצא לה מהאוזניים ואת פנייה מאדימות מכעס.
"אין בעיה" אמרה. קולה היה יחסית רגוע ושלוו,אבל הוא ידע שמבפנים הזעם משתלט עלייה והוא כמו הר געש שעלול להתפרץ בכל רגע.
כך או כך היא הפנתה את גבה אליו והתרחקה. הוא היה יכול להבחין במבטים,בצחקוקים ובלחשושים מקרב התלמידים. הנה עוד רכילות עסיסית שעוברת מפה לאוזן בכל בית הספר.

לשיעור הרביעי היא נכנסה בתחושות מוזרות. היא לא יכלה להגדיר מה הן,אבל הן היו שם כמו אבן גדולה שסירבה לרדת מליבה.
כשנכנסה לכיתה היא חיפשה מקום בו תוכל להתיישב,אבל לרוע מזלה כל המקומות היו תפוסים חוץ ממקום אחד. המקום לצד תום.
היא רצתה להסתובב,לצאת מהחדר ולהתרחק כל עוד היא יכולה,אבל כאשר מבטיהם נפגשו היא הייתה מהופנטת. פעימות ליבה נעצרו. נראה שהעולם נעצר גם הוא. זה היה רק הם מביטים אחד על השני.
העיניים הכחולות הנוצצות כאילו קראו לה לבוא אליו. קול פנימי צעק לה,זעק לה שעלייה להתרחק כי הוא פגע בה. הוא פצע את ליבה והשאיר אותו מאחור,מדמם לצד שלולית של דמעות וכאב.
היא השפילה את ראשה,מתנתקת מעיניו ומתחילה להתקרב אליו בעוד שהיא מרגישה את מבטיו נעוצים בה,עוקבים אחר כל צעד שלה.
'אל תתייחסי אליו! הוא פגע בך!" הקול המשיך להדהד בראשה.

כבר עבר יותר מחצי שיעור. שתיקה השתררה בין השניים ומתח היה באוויר. מדיי פעם הם העיפו מבט אחד לשני,אבל זה תמיד הסתכם בשתיקה. אף אחד מבין השנים לא העז לפצות את פיו.
"אז מה...הייתי עוד אחת מהבובות שאתה אוהב לשחק איתן?" פלטה,ומיד הצטערה על כך.
"אלי,זה לא היה ככה" השיב.
"בשבילך אלינור" תיקנה,מסתכלת עליו במבט קריר ואדיש,למרות שליבה פעם בחוזקה רק מעצם העובדה שידיו מתחככות בשלה ועיניו מביטות בה.
"זה לא את. זה אני." אמר. היא גיחכה בעצב וגלגלה עיניים.
"תירוץ עלוב" החזירה בעוד שהצלצול הגואל נשמע,מבשר על תחילת ההפסקה. היא התרוממה מן הכיסא,מפנה את גבה לתום ומתחילה לאסוף את חפציה לתוך התיק. 
"את לא מבינה" נאנח. הכיתה התרוקנה מתלמידים. עכשיו זה היה רק שניהם.
"אז תסביר לי" ביקשה בקול רועד בעודה מסתובבת אליו. 
 "לכל דבר שאני מתקרב,אני הורס..." השפיל את ראשו. "ובך...אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי לפגוע"
"בולשיט" סיננה.
"מה?" לא הבין,מופתע מעט.
"באהבה צריכים לקחת סיכונים שלפעמיים עלולים להיפגע. אין מה לעשות. עדיף לאהוב ולסבול מאשר לא לאהוב בכלל..זה ההבדל בנינו תום" הסבירה "אתה לא מפחד לפגוע בי. אתה מפחד להיפגע. ואתה יודע ממה אתה הכי מפחד?" המשיכה בעודה מתקרבת אליו,מניחה את ידה על חזהו.
היא יכלה להרגיש את פעימות ליבו,וחיוך קטנטן ובלתי מורגש נמתח בין שפתיה כשהם הגבירו את מהירותן.
"אתה מפחד שאהבה תשלט עלייך כי זה הדבר היחיד שלא בשליטתך" לחשה באוזניו "ורק כשהפחד יתפוגג, המסכות ירדו והמגנים והחומות יפלו תוכל לתת ללב שלך סוף-סוף להתמסר ולאהוב" הוסיפה.
היא הביטה בעיניו במבט אחרון,לפני שהיא מפנה אליו את גבה ומתרחקת.

אני יודעת שזה קצר. משום מה אני לא מצליחה לעשות פרקים ארוכים יותר,אבל אני באמת אשתדל. פרק הבא יהיה יותר קרוב מהצפוי.

אז כל מה שנותר לי לומר הוא – עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

שושה 33>