מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא חלק מהחיים הכוללים של כל מה שאנו קוראים לו בשם ישות.
ובכל זאת,עדיין תמיד קשה לנו לאבד את הקרובים אלינו ולקבל את העובדה הזו.
ההרגשה של החוסר אונים. הצער. העצב. הגעגועים הלא מרפים,ובעיקר הזיכרונות אלו תחושות המלווים את ההתמודדות של האדם עם המוות של אחד מקרוביו.
גם היא כמו רבים אחרים הכירה את התחושות האלו מקרוב.
ולמרות שהיא ידעה שתמיד הוא שם,למעלה,מסתכל עלייה ושומר עלייה מכל רע.
ולמרות שידעה שתמיד יהיה לו חלק בליבה,הכאב החד והגעגועים ממשיכים להשתלט עלייה,מסרבים להרפות ממנה.

עוד שבוע עבר ושום דבר לא השתנה. הגיע יום ראשון. אצל רוב האנשים זה סתם עוד יום ראשון,אבל לא לגבי אלינור. בשביל אלינור כל יום ראשון באותו תאריך זה היה יום אבל,יום מקולל.
זה היה יום בו אביה נפטר.

"את בסדר?" שאלה מיכל. אלינור שתקה. היא שנאה את המבטים האלו כפי שמיכל הביטה בה באותו הרגע. אלו היו מבטי רחמים שקיבלה בכל יום באותו תאריך שבו אביה נפטר.
"אלי,עברו כבר 7 שנים" נאנחה מיכל "אני מבינה את הכאב שלך,אבל את מוכרחה להמשיך הלאה" הוסיפה "אני בטוחה שגם אבא שלך היה רוצה בכך"
"את לא יודעת מה זה לחוות מוות של מישהו קרוב אלייך" השיבה. הדמעות עמדו בעיניה,מאיימות להתפרץ החוצה בכל רגע. "אז אל תנסי לדבר איתי כאילו את מבינה" הוסיפה,מפנה אליה את גבה ומתרחקת.

כל ערב היא הייתה מבקשת מאביה לקרוא לה סיפור לפני שינה. הוא היה תמיד מהנהן בהסכמה,יושב בקצה מיטתה,מרכיב את משקפיו ומתחיל להקריא.
היא אהבה להקשיב לקולו הנעים. זה תמיד היה מעביר לה סוג של שלווה ומקנה לה ביטחון. כאשר הוא היה מקריא לה סיפור,היא הייתה נשאבת לעולם אחר. לעולם בו הכול היה אפשרי. לעולם שבו מתקיימים פיות ושדונים,נסיכים ונסיכות ואפילו דרקונים.
"אני לא אוהבת את הסיפור הזה" שילבה אלינור את ידיה בכעס,לאחר שהסיפור תם.
"למה?" התעניין בעודו עוטף אותה בשמיכה.
"כי הגיבור מת בסוף" ענתה ישירות. הוא פלט צחקוק קטן.  "אני עדיין לא מבינה למה הוא לא רצה לחיות אם הוא היה יכול"
"בגלל אהבה" השיב. "הוא העדיף להציל את אהובתו מאשר לחיות בלעדיה,ולכן הוא הקריב את עצמו למענה."
"זה עדיין לא הוגן!" מחתה.
"בשביל אהבה מוכנים להקריב הכול,ורק אחרי שתחווי את זה תוכלי להבין את הכוונה" אמר ומיהר להמשיך "חוץ מזה פעם מישהו חכם אמר לי שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בעולם הזה וכאשר הוא מסיים את התפקיד אנחנו חוזרים למעלה."
"אתה מאמין בזה?" שאלה
"כן" אמר ללא היסוס. הוא העיף מבט חטוף אל עבר השעון שהונח בשידה לצידה,וחזר להביט בה "הגיע הזמן לישון,מתוקה" נישק את מצחה והתרומם מן המיטה.
"לילה טוב,אבא!" חייכה והתכרבלה בשמיכה.
"לילה טוב" החזיר,סוגר את האור ויוצא מהחדר. 
באותה לילה היא קמה מבוהלת ושטופת זיעה,לאחר שחלמה שאביה נפטר. יום למחרת זה באמת מה שקרה. מאז ועד היום היא תוהה לעצמה מה היה התפקיד שלו.

היא התנתקה מהזיכרונות כאשר צלצול בית הספר נשמע,מבשר על סיום ההפסקה.  היא החליטה שלשיעור הבא היא לא תיכנס,ומצאה את עצמה מתיישבת על הספסל,מסדרת מחשבות ומעלה זיכרונות.
"לא מתאים לך" זיהתה את קולו של תום ושמעה את צעדיו מתקרבים.
"להבריז מהשיעור?" שאלה. הוא התיישב לצידה,נועץ בה מבטים מודאגים.
הוא אף פעם לא ראה אותה ככה.
מבטה היה מושפל,שערה על פנייה,עיניה אדומות. בגדיה היו מונחים עליה ברישול ונראה שהיא עלולה לפרוץ בבכי בכל רגע.
"גם,אבל במיוחד להיות כזו עצובה" השיב,לא מסיר את מבטו ממנה. "מה קרה,ילדונת?" שאל.
היא שתקה,מחבקת את רגליה וממשיכה להתמקד בנקודה לא מובנת על הרצפה. הוא נאנח,מבין שהיא לא מתכוונת לשתף אותו כל-כך מהר והמשיך להתבונן בפנייה החיוורות.
"אתה חושב שקיים גן עדן,תום?" שאלה בקל רועד ולראשונה החטיפה לעברו מבט.
"בטח" ענה ללא כל היסוס. "חייב להיות" הוסיף,מסיט את קצוות שערה מפנייה.
"ואם אין?" הביטה בו. דמעה מלוחה זלגה במורד לחייה,שאותה תום מיהר למחות.
"אז יש מקום טוב יותר" השיב,מושך אותה לחיבוק. הוא לא ידע למה היא בוכה,ולא לחץ עלייה לספר.
הוא רק נתן לה חיבוק,כתף לבכות עלייה ואוזן קשבת שהייתה צריכה כל-כך. גם ללא מילים,הוא היה יכול להרגיש את מה שעובר עלייה...את הכאב.
היא הרגישה כה מוגנת תחת זרועותיו המחבקות..כאילו אין דבר בעולם שיפגע בה.
הדמעות התחזקו. היא פרצה בבכי מר,מרשה לעצמה לפרוק ולהוציא את כל מה שניסתה להדחיק.
הוא ממשיך לחבק אותה,לוחש לאוזניה שהכול יהיה בסדר,מעודד אותה ומדיי פעם עולה ויורד במעלה גבה כמנסה להרגיע.
"היום לפני 7 שנים בדיוק אבא שלי נפטר" שיתפה אותו,חנוקה מדמעות. "אתה יודע,תום," הרימה אליו את מבטה "הייתי עושה הכול בשביל לחבק אותו שוב" הוסיפה.
"את עוד תזכי לחבק אותו בעולם הבאה," אמר "אבל לא עכשיו..יש לך עוד הרבה מה לחוות פה,לפני שתצטרכי לעלות למעלה" העביר את ידו על שערה,מלטף.
 "אני לא מאמינה באלוהים" פלטה "אלוהים הוא אגואיסט,הוא לוקח לעצמו את כל הטובים,את כל אלה שמגיע להם לחיות" מחתה עוד דמעה.
"אני מכיר את ההרגשה הזאת שאלוהים לוקח את הטובים ביותר" הזדהה. היא הייתה סקרנית לדעת איך,אבל מאחר והוא לא שיתף אותה,היא הניחה לזה. "כנראה שהם באמת מלאכים ומקומם למעלה" הוסיף.
"כנראה" מלמלה,ממשיכה לשקוע במחשבות.

היא רצתה לצעוק לו שיחזור אליה,שהיא מתגעגעת לחיבוק שלו ורוצה ששוב יצחיק אותה כפי שהצליח לעשות בכל פעם שהייתה עצובה.
היא רצתה להראות לו את כל מה שפספס,שהיא כבר לא ילדה קטנה,שהיא התבגרה. שהיא נערה ועוד מעט אישה.
היא רצתה שהוא יתגאה בה על הערכים שלמדה ממנו,על ההישגים.
אין דבר שלא הייתה עושה כדי לקבל עוד הזדמנות אחת בשביל להסתכל בעיניו,ולראות אותו מסתכל בחזרה.
'האם אתה רואה אותי שם למעלה?' לחשה. והיא ידעה בתוך תוכי ליבה שהוא צופה בה עכשיו,ומחייך...
'אני מתגעגעת אלייך' הוסיפה בלחש.
והיא יכלה להישבע שהיא שמעה את קולו של אביה לוחש 'גם אני'.

חחח אתם יודעים מה שמתי לב שמשותף לכל הסיפורים שלי? תמיד דמות האב מתה איכשהו. זה דיי מוזר בהתחשב לכך שאני ה-ילדה של אבא והכי קשורה אליו. 

בכל מקרה,אני עושה עוד חזרה קצרה לבגרות מחר ועונה על כל התגובות המדהימות שלכם בפרק הקודם.

בפוסט הבא,אני אעלה תמונות של הדמויות(בגלל בקשה). אתם מוזמנים לעזור לי ולשלוח לי תמונות כפי שאתם רואים אותם (=

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

 אוהבת המון,

א.פרקר 33>