"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."
פרק 9

האגדות מתחילות ב"היו היה" וברוב המקרים מסתיימים ב-"חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" או לחילופין ב-"Happy End",אך כמו שכולנו יודעים החיים הם לא אגדה ובחיים האמיתיים קודם כל חווים את אהבה הראשונה,לומדים ממנה,ואז ברוב המקרים נפגעים ממנה,לזה קוראים אהבה נכזבת.
אהבה נכזבת (אותו חלק שבאגדות למיניהם דילגו) כל אחד חווה במהלך חיו. אין הקלות ואי אפשר להתחמק,אבל מה שכן אפשר להתעודד בעבודה שבחיים האמיתיים אחרי כמה אהבות נכזבות ומערכות יחסים כושלות מוצאים את האהבה המתאימה,הסוערת והחזקה מכולם,הרי אחרי הכול לכל סיר יש מכסה מתאים...לא?

רוח שובבה של שעות הבוקר המוקדמות נכנסה דרך החלון הפתוח למחצה. קרני השמש החלו לחדור אט,אט מבעד הווילון,מלטפות את פניה של אלינור ומחממות את גופה כמעשה קסם.
היא התכרבלה בין השמיכות הלבנות,פוקחת את עיניה ומפהקת בעייפות. מבט חטוף לעבר השעון שהונח על השידה לצידה,מורה על השעה שמונה בדיוק. עוד רבע שעה צלצול. היא מאחרת.
"לעזאזל!" מלמלה בעודה מתרוממת מן המיטה,כמעט ומתגלגלת. רגליה החשופות נגעו ברצפה הקרה. צמרמורת עברה בה.
בזריזות,היא שולפת מכנס וחולצה מן הארון,מתארגנת לעוד יום חדש.

"בוקר טוב" חייך השומר,אשר נראה משועשע. האמת,היה אפשר גם להבין למה. אלינור נראתה כמו אחת שחזרה משדה קרב.
"בוקר חרא" סיננה בעודה מנסה להשתלט על שערה הפרוע. "איחרתי שוב,נכון?" שאלה,נאנחת. הוא הנהן בראשו.
"אני כבר מתחילה לשנוא את היום הזה" מלמלה במירמור בעודה מתרחקת מהשומר ומתקרבת אל הספסל ממול.
זוג תלמידים מתנשקים בלהט הסב את תשומת ליבה. היא לא יכלה להוריד מהם את העיניים. אולי בגלל שהיה להם את מה שהיא כל כך יחלה לו– אהבה. היה להם את הניצוץ הזה בעיניים,את החיוך והתשוקה.
הם מצאו את החצי השני שישלים אותם,שינגב את הדמעה כשצריך ויחבק כשיכאב. הם מצאו את מה שהיא עדיין לא מצאה.
ואולי..אולי בגלל שהם נראו לה כל-כך מוכרים. במבט מעמיק נוסף,ומספר סימני זיהוי שהוכיחו את המציאות העגומה,היא הייתה חייבת לקבל את העובדה שאלו היו הם. אלו היו תום ונויה.

נראה שהעולם עצר מלכת באותו רגע.  הכאב היה גדול יותר ממה שציפתה. למעשה,למה בדיוק היא ציפתה? מה היא חשבה לעצמה? שיקרה ביניהם משהו?
סערת רגשות התחוללה בה;התקווה התנגשה עם האכזבה. טיפה של אהבה הפכה בן רגע לים של דמעות,וסכין חדה ננעצה בחדות בליבה שמיד נספג בדם.
היא בלעה את רוקה,מרגישה את הגוש המוכר עולה במעלה גרונה,מטפס ומטפס,מסרב להיעלם.
הדמעות בצבצו בקצה עיניה,מאיימות לפרוץ החוצה,אבל היא נלחמה בהם. היא לא תבכה בגללו. לא שוב.
אולי זה היה דרמטי מדיי ואולי זה היה מוקדם מדיי בשביל להגיד שהיא הייתה מאוהבת,אבל עם רגשות אי אפשר להתווכח.
היא בוכה במחשבה שהפגיעה הזאת הייתה צפויה מראש. היא בוכה למרות שידעה שזוהי לא בגידה,כי אחרי הכול הוא אף פעם לא היה שלה. והיא יודעת שזה לא אשמתו,אלא אשמתה שהרשתה לעצמה להיסחף לאשליות.
היא יודעת ובכל זאת,היא הייתה מוכנה לנטול את הסיכון הגבוהה מכל; להפיל את כל החומות,להסיר את כל המגנים ולתת את ליבה בידי מישהו אחר. לתת את הדבר הכי שביר,לידיים של מישהו אחר,לסמוך אבל להמשיך לקוות שהוא לא ישבור וינפץ. 
היא הייתה מוכנה לעשות הכול,אבל בשביל מה?


כנראה הוא רק עוד אהבה נכזבת,כמו שקרוב לוודאי יהיו עוד מספר כאלה עד שתמצא את האהבה האמיתית. הוא לא הסיר המתאים.

הנה היא שוב מתקרבת,והנה הוא שוב מנסה למצוא את כל הדרכים להתחמק ממנה. היא,הילדה השברירית והעדינה הזו הייתה הפחד הכי גדול שלו - אהבה.
לא פעם ולא פעמיים אמרו לו שזוגיות זה עבודה קשה. שאהבה חסרת מעצורים ופורצת גבולות,שהיא מכאיבה ללא רחמים,שהאדם הכי חזק לא יכול לעמוד מולה.
הוא לא מוכן להסיר את המגנים או לחשוף פחדים וחששות. הוא היה חייב להיות בשליטה.
מהפחד הכי גדול שלו הוא לא ידע איך להתמודד,אז הוא עשה את הדבר הכי קל - לברוח,לרוץ כמה שיותר רחוק ממנה ובעיקר מעצמו.
ככה הוא מצא את עצמו מתנשק עם נויה,מתנשק אבל לא מרגיש כלום. הוא היה ריקני,אטום אבל כנראה זה הכי בטוח.