כאשר אנו אוהבים אנחנו נלחמים. אנחנו נלחמים לא רק על אהבתנו אלא גם עם עצמנו.
אנחנו מביאים לו את צרור המפתחות,מרשים לו לפתוח את כל הדלתות שבליבנו. גם את הכבדות שביניהן וגם את הסודיות ביותר.
או במילים אחרות...אנחנו מרשים לו להיכנס,להסיר את המנעולים,להפיל את החומות ולראות את הכאב,החולשות והנקודות הפגיעות ביותר שלנו.
אנחנו מרשים לו לחשוף אותנו,ולמרות שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות,אנחנו מוכנים לכל פגיעה אפשרית.ולמרות שאנחנו מודעים לכך שהתוצאות עלולות לגבות מחיר יקר – לב שבור,אנחנו נאלצים לקחת את הסיכון הגבוהה מכול כי כזאת אהבה.

אלינור מצאה את עצמה עטופה בין זרועותיו המחבקות של תום,מתבוננת בגלים הבאים והולכים,נשברים ומתנפצים על הסלעים.
היא הרשתה לעצמה להישען על כתפיו וכתגובה אצבעותיו החלו לעלות ולרדת במעלה גבה. היא התענגה מכל נגיעה וצמרמורת נעימה עטפה אותה.
"חדר 207 " אמר לפתע,שובר את השתיקה הנעימה שהשתררה במשך הדקות האחרונות. היא הרימה אליו את מבטה.
"מה זה?" לא הבינה.
"החדר  שמגיע אל ליבך" ענה בפשטות. היא חייכה.
"אז אני מבינה שיש לך כבר מפתח"
"מזמן" חייך. עיניו פגשו את עיניה וניצוץ נדלק בהן,כאילו האש שדעכה נדלקה שוב ובוערת בכל עוצמותיה. 
"גם לי יש מפתח,אבל אני עדיין מחפשת את החדר המתאים שיוביל אותי לליבך" החזירה. הוא שתק ושיחק בשערה,מגלגל קצוות שיער באצבעותיו ומשחרר. היא אהבה את ההרגשה הזאת.
"תגיד,אתה מתכוון לספר לי אי פעם מה המשמעות המסתתרת מאחורי הקעקוע?" שאלה,עוברת באצבעותיה הדקיקות על הקעקוע שבזרועו,אותו קעקוע שהבחינה בו וסיקרן אותה עוד מאז הפעם הראשונה.
"אני אספר ברגע שתמצאי את הדלת ותפתחי אותה" אמר. חיוכה התרחב.
"אני אמצא" לחשה בביטחון וחזרה להביט על השקיעה.
שבוע עבר מאז אותו יום ושום דבר לא השתנה. לא הרגשות החזקים המעידים על אהבה ולא היחס שלו כלפיה. הכול נראה מושלם מדיי,קל מדיי וברור מדיי. זה עורר בה פחד מסוים.
האם האושר אחרי הכול לא מילה גדולה מדי וניתנת להשגה בקלות ואנחנו אלה שתמיד מסבכים את העניינים עם חששות ופחדים,או שמא זה השקט שלפני הסערה?

"למה את מתחפשת?"שאלה אלינור את מיכל,ומיד לאחר מכן נגסה בסנדוויץ' שאחזה בידה.
"האמת,לי ולשכן שלי,מאור,יש תחפושת משותפת" חייכה "אני זונה מסוממת והוא שוטר שעוצר אותי" הוסיפה. אלינור הרימה גבה ורן פלט גיחוך.
"זונה?"
"האם אני שומעת מטון קולך זלזול?" שאלה בעודה משלבת את ידיה. "שתדע לך,שכל עבודה מכבדת את בעליה." הניפה אצבע ארוכה לכיוון חזהו של רן "חוץ מזה...מרווחים בזה טוב ובנוסף להכול נהנים,אז מה רע?"
"רק את יכולה להגיד דבר כזה" צחקקה אלינור.
"אני מיוחדת" העיפה את שערה לאחור בשחצנות.
"הייתי אומר חריגה" החזיר רן.
"בכל מקרה,אני בטוחה שבלילה יהיה סוער במיטה" אמרה,מתעלמת מהערה של רן "יהיו אזיקים" קרצה,והם פרצו בצחוק מתגלגל. 
"אז למה את מתחפשת,אלי?" פנה רן הפעם אל אלינור.
"לא יודעת.." משכה בכתפייה. "נראה לי נסיכה"
"צפוי" מיכל גלגלה עיניים. "למה תום מתחפש? צפרדע? בחצות תנשקי אותו ואברה קדברה הוא יהפוך לנסיך חלומותייך בלה,בלה,בלה?."
"האמת,יש מצב שהלילה הזה הולך להיות מיוחד מתמיד" אמרה,חיוך מיד התפרס על פניה רק מהמחשבה על כך.
"הו,עכשיו אנחנו מדברים" הופתעה מיכל  "ספרי,ספרי" מיהרה להמשיך,סקרנית.
"טוב...אני לא יודעת מה זה,אבל הוא נותן לי רמזים לצפות לזה בקוצר רוח" השיבה ובזאת הסתיימה השיחה.

כאשר אלינור חזרה לביתה היא הופתעה לגלות את מה שחיכה לה בפתח ביתה. זה היה חתולה לבנה אשר הציצה מתוך מגף חום. היא הבחינה במעטפה הלבנה שהונחה לצד המגף.
חיוך נמתח בין שפתיה,חושף שתי גומות חן ושורת שיניים לבנות. בזריזות היא מתכופפת,מרימה את המעטפה ופותחת אותה.
"תפגשי אותי היום בחצות מחוץ למועדון. שלך,החתול במגפיים" הקריאה. פרפרים ריחפו בבטנה,התרגשות חלחלה בה וליבה פעם בחוזקה.
היא בבירור ידעה מי זה. תום. רק מהמחשבה עליו,והיא מוצאת את עצמה בשיכרון חושים מוחלט.  'מה אתה עושה לי,תום אלון?' חשבה.

כך היא מצאה את עצמה בדיוק בחצות בפתח המועדון. משב קריר נשב,גורם לה למשוך את שרוולי החולצה ולשלב את ידיה. שערה אשר אז עף לאחור חזר לנוח על כתפייה בצורה מושלמת. 
ההתרגשות גברה מרגע לרגע,הלחץ לא איחר לבוא והחוסר סבלנות כלל לא תרמו לסיטואציה. עוברים ושבים חלפו על פנייה,ובכל פעם שחשבה שזה הוא ליבה הלם בחוזקה.
מחשבות החלו להתרוצץ בראשה שאותם ניסתה לנער,ללא הרבה הצלחה. מה אם הוא לא יבוא? מה אם התקווה שוב תהפוך לאכזבה? מה אם הוא וויתר?
מבט חטוף לעבר השעון הורה על השעה שתיים עשרה ורבע. כבר לא מדובר באיחור של דקה או שתיים,מדובר ברבע שעה. 

באותו זמן,אך במקום אחר פרצה אמו של תום לחדרו. היא נראתה נסערת ומבט מודאג ניכר בפנייה.
"אני מאחר,אימא" אמר תום,מזליף במהירות בושם על צווארו.
"הוא כאן,תום" מלמלה אימו,נשענת על משקוף הדלת.
"מי?" לא הבין בעודו מוציא מהארון את המעיל התלוי על הקולב.
"אתה יודע מי" השפילה את ראשה. "הוא חזר לארץ ומחפש אותנו"  הוסיפה. הוא הסתובב בבהלה,מביט בה. שתיקה מתוחה השתררה למספר שניות.
"לעזאזל" מלמל,מתיישב על המיטה וקובר את ידיו בפניו.
"אנחנו חייבים לעזוב,תום" אמרה בעדינות,מתיישבת על מיטתו ומניחה את ידה על כתפיו כמנסה להרגיע.
"לא,אימא" הביט בה בזעם. קולו היה נחוש. "אנחנו לא בורחים שוב!"
"אין לנו ברירה אחרת" אמרה. קולה רעד. "הוא ימצא אותנו"
"אז נתמודד!" הרים את קולו.
"אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה,תום" נאנחה "מה אם הוא ייקח אותך הרחק מפה? אני לא אוכל לשאת את זה" דמעות בצבצו בקצה עיניה ושפתיה רעדו. נראה שהיא עלולה לפרוץ בבכי בכל רגע.
"עד שמשהו טוב מתחיל להסתדר לי הכול נעלם" גיחך בעצב.
"אני יודעת,מותק,אבל אני לא יכולה לעשות עם זה כלום" אמרה,מחבקת אותו "הלוואי ויכולתי,אבל אני לא יכולה לעשות עם זה משהו" לחשה.
"כן,אה.." נחר בבוז "הלוואי ואלינור הייתה יודעת את זה" לחש.

גשם קל החל לרדת. טיפות קלות נפלו על ראשה,מרטיבות את שערה. לרגע היא עוצמת את עיניה,מריחה את ריח הגשם הטהור והנקי שמאז ומתמיד אהבה וברגע הבא,היא מעיפה מבט אחרון לפני שהיא נכנסת למועדון בתקווה שאולי הוא שם. שאולי הוא רץ אליה,נעצר כשכבר מצא את עצמו עומד מולה,מסתכל בעיניה באותו מבט שמצליח להפנט אותה,לוחש לאוזניה "חלומות מתגשמים,זוכרת?" ובלי מילה נוספת הוא מנשק אותה.
אבל הוא לא שם וזה נראה רחוק מתמיד...האכזבה שוב השתלטה עליה.
אז היא נכנסת למועדון,והדמעות כבר מבצבצות בעיניה,מאיימות לפרוץ. אבל היא נאבקת. היא לא תבכה בגללו. לא שוב.
עיניה התרוצצו סביב האנשים במועדון. כולם נראו כה מאושרים. מאוהבים. היה להם את הניצוץ הקטן שאף פעם לא זכתה לו – אהבה. הם היו נאהבים ומאוהבים בשונה ממנה.
בזווית עיניה היא יכלה להבחין במיכל ומאור,השכן החדש שכבר לא כל-כך חדש מתמזמזים.
חיוך קטנטן התנוסס על פניה למראה השניים. 'לפחות מישהו פה נהנה' חשבה במרירות.
כשקלטה את דין יושב על הבר,היא מיהרה להתקדם אליו. אם מישהו יכול לדעת איפה תום,זה רק הוא.
"דין,אתה ראית אולי במקרה את תום?" שאלה. הוא לגם מן הבירה שאחז בידיו ויישר אליה את מבטו.
"אה...הוא לא סיפר לך?" שאל,מגרד בעורפו. הוא נראה מעט מובך.
"סיפר לי מה?" לא הבינה,אך ידעה שמה שזה לא יהיה – זה לא יהיה טוב.
"הוא עוזב לחיפה בכל רגע..זה היה ממש החלטה של רגע." ירה. הסכין הושחזה היטב,מתקרבת במהירות אל ליבה,דוקרת בחדות,בחוסר אונים. הלב מדמם,שוב. שתיקה צורמת השתררה באוויר. "אני מצטער" מלמל.
"זה בסדר" שיקרה,מחייכת חיוך מאולץ. "למה הוא עזב?" שאלה,בקול רועד.
"אני לא יכול ממש לספר.." מלמל.
"טוב,תודה, בכל מקרה.." מלמלה,מעיפה לעברו מבט אחרון ומתרחקת. הדמעות לא חיכו לאישור שלה. הם זלגו זה אחר זו במהירות.

היא הושיטה לו את המפתחות,מוכנה להסתכן,לתת לו לחשוף,לראות את החולשות והנקודות הפגיעות,אבל הוא סירב לקחת.  הוא וויתר. הוא וויתר עלייה. הוא וויתרה עליהם.
הכי קשה זה כאשר מישהו מוותר עליך,שלא רוצים בך שאין טעם להשקיע מאמץ בשביל להילחם עלייך.
אהבה צריכה שתיים שילחמו עלייה. בלעדיה היא לא מתקיימת.
ואם הוא וויתר,אז על מה נותר לה כבר להילחם? זה אבוד. ואולי...אולי זה היה כבר אבוד מזמן.

כבר אחרי חצות והיא מוצאת את עצמה באותו ספסל בפתח המועדון. לא ברור אם זה מתוך ציפייה שהוא יישוב אליה או בגלל שרצתה קצת שקט כדי לסדר מחשבות.
היא כמו תמיד נדהמה לגלות את כוחה החזק של אהבה. איך היא יכולה להיות כזו הפכפכה ולסתור את עצמה.
איך שהיא לא צפויה ואיך מטיפה של אהבה יוצא בסופו של דבר ים של דמעות,ים של אכזבה שהיא שוקעת וטובעת בתוכו.
"ואו,את יפיפייה" קול גברי נשמע מאחוריה,מחמיא. היא הסתובבה לאחור,מופתעת לגלות את מייק מתקרב אליה.
"תודה" מלמלה. לא היה לה חשק לחברה. היא רצתה להיות לבד,לכאוב לבד ולסדר מחשבות.
"את יודעת," התיישב לצידה. "חשבתי על זה הרבה" הוסיף. היא הרימה אליו את מבטה. "ואני מקווה שזה לא מאוחר מדיי,אבל כן הייתי רוצה לנסות להיות איתך בקשר רציני"
"מה קרה שפתאום שינית את דעתך?" שאלה,מופתעת מעט.
"אני מאמין במשפט 'רחוק מהעין-רחוק מהלב'" הסביר "ובגלל שעכשיו תום רחוק מכאן,אני מאמין שלא ייקח הרבה זמן עד שתשכחי ממנו"
היא השפילה את ראשה.
"אני לא בטוחה שכבר יש לי מה לתת לך" השיבה בקול חלוש.
"מה זאת אומרת?" לא הבין.
"נתתי להרבה חתיכות מליבי והאחרונה שנתתי הייתה לתום. אף אחד לא החזיר לי את החתיכה שנתתי ולא נשאר לי שום חתיכה לתת לך." הסבירה. קולה היה חנוק. דמעה זלגה מעיניה ועשתה את כל דרכה ללחייה. הוא מחה את הדמעה עם אצבעותיו.
"אז תני לי למצוא את החתיכות האבודות" אמר "תני לי להחזיר לך את מה שהיה שייך לך מאז ומתמיד"
"אתה חושב שתצליח?" שאלה. הוא הניח את המעיל שלו על כתפייה.
"אם לא ננסה,איך נדע?" ציטט את המשפט המוכר.

אז היא חבולה עד עומק נשמתה,אז אומנם היא מוכה מאהבה,מצולקת ובעיקר מפוחדת להיפגע שוב,אבל אולי היא חייבת לקחת את אותה הזדמנות. אולי זאת הדרך האחרונה שלה לאושר.
הוא לאט מתקרב אליה,שפתיהם נפגשות,נשימות עולות ויורדות. הוא נושך את שפתיה. היא בולעת את רוקה. הפעם הלב לא הולם בחוזקה,שום פרפרים לא מרחפים בבטנה ודבר לא נראה קסום. הכול נראה פשוט..הכול נראה מאולץ.
ובכל זאת,היא ממשיכה,מנסה לנער את מחשבותיה מתום ולפתוח דף חדש,לדפדף הלאה.
"אז...מה?" מלמל. שתיקה השתררה למספר שניות.
"אני מסכימה" החליטה. חיוך נמתח בין שפתיו. היא ניסתה גם לחייך,אבל כל מה שיצא הוא חיוך מאולץ ועקום.
"הזמן יעשה את שלו. הוא התרופה הטובה ביותר לרפא את הפצעים" ניסתה לשכנע את עצמה במשפטים נדושים. "אני אשכח מתום גם אם עכשיו זה נראה אחרת".
כמה שקל להגיד את זה ככה קשה ליישם את הזה.

קצת אחרי אחת בלילה,אלינור החליטה לחזור הביתה. כל מה שהתחשק לה באותו הזמן הוא להיכנס למיטה,להסתתר מתחת השמיכה ולישון כי החלומות כרגע היו יותר טובות מהמציאות.
מותשת ובסערת רגשות,היא נכנסת למיטה,מתעטפת בשמיכה,אבל אינה מצליחה לשקוע בשינה עמוקה. אז היא שוב מתהפכת לצד השני,הופכת את הכרית ושומעת את החתולה מיללת.
"מה את רוצה?" מלמלה בכעס. היא פקחה את עיניה,מביטה בחתלתולה הלבנה שישבה על הרצפה הקרה ונעצה בה מבטים אומללים. "אל תסתכלי עליי ככה" התרוממה מן המיטה,מרימה את החתולה ומלטפת את ראשה.
עיניה ננעצו במעטפה הלבנה שעדיין הייתה מונחת על השולחן. היא הניחה את החתולה על המיטה,והרימה את המכתב,מצמידה אותה אל ליבה ומסניפה את ריח הבושם שנדף ממנה.
בעדינות היא שוב פותחת את המכתב,קוראת את המשפט שוב ושוב כאילו משהו מסתתר מאחורי המילים.
אך שום דבר לא הסתתר. אלו היו מילים חסרות שחר. אלו היו מילים ללא שום כוונה ומשמעות.
היא נאנחת,מחזירה את המכתב למעטפה,כשלפתע היא מבחינה שבתוכו יש משהו נוסף-קלף. היא הוציאה אותו וראתה את קלף הג'וקר.
מיד חיוך במתח בין שפתיה. לא ברור אם זה חיוך של אושר או עצב או שמא זה היה שילוב של שניהם,אבל באותו הרגע היא הבינה הכול – היא ניצחה.
הדבר היחיד שאותו עדיין לא הבינה הוא מהי הסיבה שבגללה עזב. ואולי...אולי זה תמיד יישאר בסימן שאלה.

אני כבר עונה על התגובות המדהימות שלכם בפרק הקודם. מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

א.פרקר