האם עיתוי זה הכול בחיים? האם העיתוי זה שלפעמיים מביא אותנו למקומות מאוד רחוקים ולפעמיים תוקע אותנו הרחק מאחור?
היא תהתה לעצמה עד כמה משפט זה נכון,ועד כמה זה היה יכול לשנות לה את כל החיים. הרי מספיק שאם באותו לילה היא הייתה מקדימה ב-10 דק',היא לא הייתה נתקפת בידי אותם נערים ואף דרכיה עם תום לא היו מצטלבות.
ובכל זאת,האם מדובר בעיתוי גרוע? במזל רע? או שמא בגורל אשר מתממש כמו תסריט שנכתב ע"י ההוא מלמעלה?
לצערנו לשאלה זו אין תשובה,ועל זה....היא תאלץ להישאר בספק.

עבר כבר חודש מאז עזיבתו של תום. אומרים שהזמן עושה את שלו,שהוא מרפא את הפצעים,משכיח את הכאב וגורם לכל הדברים להישאר בגדר זיכרונות בלבד.
אומרים שרק אהבה חדשה תשכיח את האהבה הנכזבת,ותצית את האש שכבתה.
אז למה היא לא מצליחה להרפות? למה כה קשה לה להודות שזה נגמר. שהוא עזב וקרוב לוודאי שגם לא יחזור.?
למה למרות שעבר כבר חודש שלם עדיין תהיות ומחשבות עליו חולפות בראשה מדיי יום,למה הזיכרונות תוקפים אותה והגעגועים מסרבים להתפוגג,מזכירים לה שעדיין יש לה משהו אליו. משהו שאנו קוראים לו – אהבה. למה?

"עבר כבר חודש ואת לא מרגישה אליו כלום,לא הגיע הזמן שתחתכי את הקשר?" שאלה מיכל.
במשך כל החודש,אלינור הייתה חברה של מייק,מנסה להחזיר לו אהבה כפי שהוא נתן לה,אבל ללא הצלחה. הכול היה מאולץ,סתמי וחסר רגשות איתו.
"היום אני אפרד ממנו" החליטה. היא הסתכלה על העוברים והשבים,אוכלת את ליבה בקנאה כשעיניה נתפסו בזוג מתנשקים.
"אני פשוט לא מבינה מה דפוק בי" אלינור תהתה."יש בחור נחמד שאוהב אותי,אבל אני מסרבת לו בגלל שאני מאוהבת בבחור שבכלל עזב לפני חודש!" הוסיפה,קוברת את ידיה בפנייה.
"למה אני פשוט לא יכולה לעבור את שלב ההתמודדות? למה אני לא יכולה לעבור הלאה?" נאנחה.
"כפי שאני מכירה אותך,זה בגלל שאת עדיין בשלב ההתכחשות" השיבה. אלינור יישרה אליה את מבטה. "את לא רוצה להתמודד וזה כי יש בך עדיין תקווה שהוא יחזור ותשובו להיות ביחד" הוסיפה,וצדקה. תגידו שהיא נאיבית,שהיא פתטית,אבל עדיין נשאר בה מעט תקווה שהוא יחזור,שהוא ישוב ויהיה שלה.
"אם כבר אז אני לא בשלב ההתכחשות,אלא בשלב הפתטי" צחקקה אלינור במרירות.
"לפחות תתנחמי בעובדה שאת לא היחידה ולא האחרונה שחווה זאת" ניסתה לעודד. כאשר הסיטה את מבטה ממיכל,היא קלטה בזווית עיניה את מייק מתקדם לעברה.
"זה הזמן שלך" דחפה מיכל מרפק לצלעותיה. "תספרי לו עכשיו" האיצה בה,מתרוממת מן הספסל ומתרחקת. אלינור רק גלגלה עיניים ולקחה נשימה ארוכה.

"היי לך" נשק נשיקה חטופה על שפתיה ומשך אותה לחיבוק.
"היי גם לך" צחקקה. הם התנתקו מהחיבוק והתיישבו על הספסל.
"מה קרה לך ברגל?" שאלה,מתבוננת בתחבושת הלבנה שעטפה את ברכיו.
"סתם...נפלתי באמצע המשחק..לא משהו רציני" אמר "המאמן מכסח אותנו עכשיו באימונים לקראת המשחק" הוסיף.
"זה עוד שבוע,נכון?"שאלה. הוא הנהן בראשו.
"אם אנחנו ננצח אנחנו נגיע לחצי הגמר" חייך. "את תבוא לראות אותי,נכון?"
"בטח" אמרה. עיניו נפגשו עם עיניה. היא בלעה את רוקה,מובכת מעט ומשפילה את ראשה.
"את יודעת שאני מת עלייך,נכון?" התקרב אליה והרים את ראשה. היא מיהרה להתרחק ושתיקה מתוחה השתררה למספר רגעים.  
"את מוטרדת." אמר,מנסה לתפוס את עיניה,אבל עיניה התרוצצו סביב כולם חוץ ממנו. "מה קרה?" שאל.
"מייק,אני צריכה לדבר איתך" אמרה,מרימה אליו את מבטה. "אני מרגישה ש-" הוסיפה,אבל הצלצול אשר מבשר על סוף ההפסקה נשמע וקטע את דבריה.
"אתה יכול להיפגש היום בבקתה בסביבות ארבע?" נאנחה. הבקתה זה המקום שהכיר מייק לאלינור והם נהגו לבוא לשם מספר פעמיים. הוא סיפר שהוא ועוד מספר חברים מצאו אותו נטוש,והחליטו להפוך את זה למקום שלהם,ושהוא מגיע לכאן בעיקר כאשר הוא רוצה מעט שקט ולנקות מחשבות.
"כן,בטח" הסכים.
"טוב,...אז ניפגש שם" מלמלה,מעיפה לעברו מבט אחרון ומפנה אליו את גבה. היא יכלה להרגיש את עיניו נעוצות בגבה,עוקבות אחר כל צעד שלה.
משום מה הייתה לה הרגשה שהוא יודע בדיוק על מה היא רוצה לדבר,שהוא מרגיש גם הוא שזה אף פעם לא יסתדר,שהרגשות שלה אף פעם לא יתפתחו כלפיו. כנראה הם לא נועדו להיות יחד.

"נו,נפרדת ממנו?" שאלה מיכל,סקרנית בעודן מתקרבות אל הכיתה.
"לא הספקתי לספר לו,אבל קבעתי איתו להיפגש היום...אני אספר לו שם" אמרה,מתיישבת במקומה. מיכל התיישבה לצידה.
"תגידי,מיכל,את חושבת שזה הדבר הנכון לעשות?" הביטה בה.
"הפרידה ממייק?" שאלה. אלינור הנהנה בראשה.
"בטח" השיבה כאילו זה מובן מאליו.
"אבל אולי..אולי אני צריכה עוד קצת זמן ואני אוכל להתאהב בו" אמרה. מיכל גיחכה.
"עוד קצת זמן? עבר חודש ולא התאהבת בו." השיבה "אם זה לא קרה עד עכשיו זה לא יקרה אף פעם"
"מאיפה לך לדעת? אולי פשוט הניצוץ שכולם מדברים עליו מאחר קצת?"
"לא מדובר בניצוץ,אלי,מדובר במשיכה" אמרה "את נמשכת אליו?"
"לא" אמרה בביטחון ללא שום היסוס בקולה.
"אז הנה לך התשובה" החזירה מיכל "אין לכם אפילו את הבסיס למערכת יחסים כזאת. את צריכה להיפרד ממנו".

כאשר אלינור חזרה מבית הספר,היא הופתעה לגלות את דלת ביתה פתוחה. בחשש היא אוחזת בידית הדלת ומושכת. הדלת חרקה מעט. הכול היה נראה במקומו..בדיוק כפי שהיא עזבה את הבית בבוקר.
"אימא?" מלמלה. אלינור הפנתה את מבטה למטבח,מגלה את אמה יושבת בצד החדר,כאשר היא אוחזת בסיגריה בין אצבעותיה ועל השולחן מולה בקבוק יין,אשר חצי ממנו כבר הספיקה לרוקן.
אלינור אף פעם לא ראתה את אמה בצורה שכזו. שערה היה מקורזל,בגדיה זרוקים אליה ברישול ועיניה היו אדומות,חושפות את הבכי ומצבה הרגשי.
"אני לא אימא שלך" השיבה בקור רוח. המשפט הזה צרב בליבה,אבל המשפט שבא לאחר מכן הכאיב יותר. הרבה יותר. "בגללך הוא מת." הוסיפה. היא לגמה מבקבוק היין ועיוותה מעט את פניה. 
אלינור הסתכלה עלייה,נשימותיה נהפכו לכבדות והדמעות בצבצו בקצה עיניה.המשפט הדהדה בראשה שוב ושוב,כמו תסריט נע. 'איך היא מעיזה לומר זאת?'.
"זאת הייתה תאונה" מלמלה אלינור בקול רועד. אמה נחרה בבוז וליבה החסיר פעימה.
"וזה היה בגללך!" צעקה,שומטת את הבקבוק מיידה. אלינור נרתעה לאחור. הזכוכיות היו בכל עבר.  "את הרגת אותו!" הפנתה לכיוונה אצבע מאשימה.
המילים הללו היו הרבה יותר ממילים. הם ננעצו בליבה כסכינים,דוקרים שוב ושוב. 
היא רצתה לצעוק לה שזה לא אשמתה,אבל שתקה,ממשיכה לעמוד שם קפואה במקומה ומנסה לעכל את המילים הנוראיות,להתמודד מול אמה אשר התכחשה לכל קשר אליה,הטיחה בה אשמה והביטה בה בכזו שנאה וסלידה.
והיא מנסה להביט בעיניה,באמת שהיא מנסה,אבל זה היה גדול עלייה. היא לא יכלה לעמוד מול זוג עיניים שירקו לכיוונה אש,מול העיניים שלה אמה.
אז היא מפנה אליה את גבה,מתרחקת ויוצאת מן הבית בטריקת דלת.
כך היא מוצאת את עצמה רצה ברחובות,נותנת לרגלים לקחת אותה לאן שרק ירצו רק בשביל להתרחק כמה שאפשר,להתרחק ממנה ומכל מה שארעה לפני מספר דקות.
ואם גם אתם לפעמיים מרגישים שאתם רוצים לברוח,שאתם נמצאים בתוך מנהרה ארוכה וחשוכה והאור לא נראה בקצה המנהרה,שהדרך לאושר מזמן אבדה,אז אתם בטח מסוגלים להזדהות ולהבין.
וקרוב לוודאי שגם אתם פעם הרגשתם שהדמעות שוטפות את עינכם,שהתקווה חומקת מבין ידיכם וכל עולמכם חרב,כי אחרי הכול כולנו בני אדם,לא?
"תסתכלי לאן את הולכת,ילדה!" צעקה עלייה אישה בסביבות תחילת גיל הארבעים לחייה כאשר התנגשה אלינור והשקיות שאחזה בידה נפלו.
"סליחה" היא ממלמלת,חנוקה מבכי בעודה מרימה את השקיות,מושיטה להם אותם ומתיישבת על הספסל הקרוב.
לא היה לה אכפת מהמבטים שהפנו לכיוונה. לא היה אכפת לה משום דבר באותו רגע. הכול היה נראה בעיניה באותם רגעים שחור. שום דבר לא יחזור להיות צבעוני יותר,לא לאחר זה.
והיא כל-כך הייתה זקוקה לו,שיעטוף אותה בין זרועותיו,שילחש לה לאוזניה מילות אהבה,שינשק את שפתיה ויגיד  ש"הכול יהיה בסדר".
והיא הייתה עושה הכול בשביל להיות מספר שניות לצידו,בשביל להסתכל בעיניו שוב,כי תמיד שהביטה בהם הכול פתאום נראה לה טוב יותר.
"זה אשמתך! בגללך הוא מת!" קולה של אמה מהדהד בראשה. היא מצמידה את רגליה לבטנה,עוצמת עיניים ומניחה את ידיה על אוזניה,מסרבת לשמוע,מנסה לגרום לזה להפסיק.
היא נשארה שם למספר דק' ואז התרוממה,ממשיכה להתהלך ברחובות ללא כל מטרה.
"שלום. הגעתם ללקוח ברשת סלקום. הלקוח אינו זמין כעת. אנא נסו מאוחר יותר-" שמעה את המענה הקולי,לאחר שניסתה להתקשר לרן וגם למיכל,אך אף אחד מהם לא היה זמין.
"לעזאזל" צעקה,מעיפה את הפלאפון על הרצפה. הפלאפון נשבר והיא אפילו לא ניסתה להרים אותו,היא רק הביטה בבקתה הנטושה אליו הגיעה אפילו מבלי להתכוון לכך.
מוחה את הדמעות,מושכת באפה ואוספת את שערה,היא מתקרבת ופותחת את דלת הבקתה.

שם התדהמה הכתה בה שוב.

היא גילתה אותו,את הצד השני שלא הכירה במייק אף-פעם.הוא מסדר את האבקה הלבנה בשורות ישרות ומסניף במהירות.
היא מביטה בו,בולעת את רוקה ומרגישה שהכול מתמוטט עליה והיא לא מצליחה לעמוד בקצב. שהיא עוד שנייה נופלת ואין אף אחד שיאחוז בה ויציל אותה,אין מי שיושיט לה יד.
לאף אחד לא באמת אכפת ממנה. היא צועקת ואף אחד לא שומע.

כאשר סוף-סוף מייק הבחין בה עומדת בפתח הדלת,הוא החוויר.

עריכה:

קראתי את התגובות שלכם עכשיו והופתעתי לגלות שרבים מכם התאכזבו מהעניין של הסמים.

כמובן שזה דעותיכם וזכותכם,אבל אני חושבת שדיי מיהרתם לפסול את כל העניין.

אני מנסה להביא כאן משהו שונה,אחר להבדיל מרוב הסיפורים הרגילים בישרא בנוסח של "סיפור סינדרלה"

שכולכם מכירים (נו...אתם מכירים אותם - ההיא שמתאהבת בהוא,אבל הבלונדינית המחומצנת מנסה להפריד ביניהם וממרמת את סיפור אהבתם עד לסוף הצפוי והידוע מראש או לחילופין ה- happy end  )

בנוסף חשוב לי להבהיר שאני מנסה להעביר (ואתם תבחינו בזה עוד הרבה בהמשך) את ההשפעות השליליות,ההשלכות,האבדות וההרס שגורמים הסמים ולא חלילה משהו אחר.

אז בקיצור מה שאני מנסה לומר – תנו לזה הזדמנות. אל תפסלו ישר.

אני דיי שלמה עם הסיפור הזה וכל מה שמסתתר מאחוריו ואני לא מתכוונת לשנות את העלילה,ובכל זאת התבאסתי מהתגובות כי אני לא רוצה לאבד קוראים מדהימים כמוכם שמלווים אותי כבר הרבה מאוד זמן (:

"ואוו,אחי,אני לא מאמין שמחר אתה פה,כמו בימים הטובים!" שמע תום את קולו של דין מעבר לטלפון.
"כן,אה?" צחק "החודשיים האלה פה בחיפה נראו כמו נצח" הוסיף.
-

"למה אתה קם בבוקר,מייק?" שאלה. הוא משך בכתפיו,נראה מעט מבולבל.
"אני מניח שזה מתוך תקווה לעתיד טוב יותר" השיב בעודו עוזר לה להתרומם.
"אז אני לא יודעת למה אני קמה בבוקר" אמרה בקול רועד "ואני כל רגע יכולה להחליט שאני לא רוצה להיות פה ולעלות לעולם הבא"
-

"אלינור לא תצטרך סמים" אמר,משוכנע ומלא ביטחון בדבריו.
"אני דווקא מאמין שכן." ענה דין. פעימות ליבו החסירו פעימה. "אתה לא מתאר לעצמך כמה היא השתנתה,תום"
"אתה חושב שזה בגללי?" שאל. קולו היה רועד מעט.