"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."
פרק 13

כשחושבים על זה לעומק ישנם הרבה מישורים בהם אהבה וסם דומים. קל להתמכר אליהם,קשה להיגמל מהם. כאשר אנו תחת השפעתם,אנו נמצאים בשיכרון חושים מוחלט. המסך השחור מתחלף לצבעים צבעונים,החיוך נמתח בין שפתינו ועינינו נוצצות. הכול לפתע נראה לנו טוב יותר.
אבל מה קורה כאשר ההשפעה נגמרת? כאשר אהבה נעלמת והשפעת הסם מתפוגגת? שאלה טובה. והתשובה - הכול חוזר להיות כפי שהיה. הכול נראה שוב חשוך,העיניים נכבות והחיוך נעלם כלא היה. מה שנשאר זה הכאב אשר מסרב להרפות,ורק אז אנחנו מבינים שהכול היה שקר. הכול היה אשליה שאנחנו יצרנו לעצמנו.  
אבל מצד שני,מלבד הדמיון ישנם גם הבדלים משמעותיים.
את הסם ניתן לצרוך מרצון. את אהבה אי אפשר לצרוך מרצון,זה לא שאנחנו יכולים להגיד – "בא לי חבר" והוא פשוט יצוץ. זה פשוט קורה ברגע המתאים עם המישהו המתאים,ולאף אחד אין את הפריבילגיה לבחור אם להתאהב או לא.

"אנשים כאלה הם אנשים חלשים. ממקום להתמודד הם בורחים. הם מעדיפים לחיות בשקר מאשר לראות את המציאות" זה מה שאלינור נהגה לחשוב על אותם אנשים שמכורים לסמים.  אותם אנשים שכיום היא נכללת ביניהם. כמה אירוני,לא?
גם בחלומות הכי גרועים שלה,ובמחשבות הרעים ביותר,היא אף פעם לא האמינה שהיא תראה את זה מקרוב,תרגיש את זה על בשרה.

מאז אותו לילה ארור,היא צורכת בקוקאין בקביעות.
למרות שהיא מתכחשת לכך שהיא מכורה,למרות שהיא טוענת שהיא יכולה להפסיק מתיי שהיא רוצה,ולמרות שהיא רוצה להאמין שדבריה אכן נכונים,היא יודעת שהיא עמוק בתוך זה,שזה כבר אבוד. היא מכורה.
ההשפעות של הסמים עלייה היו הרסניות גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית.
החוסר תיאבון גרם לירידה משמעותית במשקל,מחשבות אובדניות התרוצצו בראשה מדיי יום והיא נטתה להיות תוקפנית בעקבות מצבי הרוח המעוררים.
הבית שאמור היה להעניק לה הרגשה של ביטחון,העניק לה הרגשה של זרות ואי נוחות. זאת הסיבה שבגללה היא אספה מספר בגדים,זיכרונות חשובים ואת החתול הלבן שהעניק לה תום,ועברה להתגורר בבקתה.
לאמה כלל לא היה אכפת. היא לא הצטערה על דבריה ולא שאלה לשלומה. נראה שאפילו הוקל לה כשבחרה לעזוב.
בית ספר כבר לא היה בסדר העדיפויות שלה,וחברים כבר לא היו לה. היא בחרה להתרחק מכולם,אפילו מרן וממיכל. תחילה הם ניסו להחזיר את אלינור הישנה,אבל התייאשו בסופו של דבר והפסיקו להילחם...כנראה הבינו שזה אבוד.
האנשים החשובים ביותר בחייה אכזבו אותה. היא רצתה שילחמו עליה,אבל מהר מאוד הם וויתור.
המחשבה על כך גרמה לה לחשוב שהיא לא חשובה מספיק שילחמו עלייה. אין אף אחד שאוהב אותה,אין אף אחד שהיא חשובה לו.
זה צבט את ליבה. וזה כאב,ושרף וזה היה הדבר הנוראי ביותר שחוותה.
היא הייתה אבודה. בחושך ובערפל היא מנסה למצוא את האור. סביבה אנשים רבים,ואף אחד לא שם לב אליה. כל אחד ממשיך בדרכו ובדרך דורך עלייה,רומס אותה לשברים קטנים יותר. היא צועקת ואף אחד לא שומע. והיא רצתה להאמין שזוהי רק תקופה,ותקופות עוברות. היא רצתה להאמין שיום יבוא והערפל יתבהר,אבל זה נראה כה חסר תקווה.
והיא למדה כבר להיות לבד,להרחיק ממנה את כולם כדי שלא יאכזבו ויפגעו. והיא למדה לשים מסכות,להגן על עצמה. אף אחד לא ישבור את החומות שבנתה סביבה,אף אחד לא יעבור את שכבות המגנים, והכי חשוב – אף אחד לא יפגע בה. לא עוד.

לפעמיים בלילות,כשהיא הייתה תחת ההשפעה של הקוקאין היא הייתה הוזה ורואה אותו. את תום.
הוא היה מושיט לה יד,מבקש סליחה,אומר שהוא אוהב,שהוא מתגעגע,שהיא האחת ושהם נועדו להיות ביחד.
הכול נראה לה כה אמיתי,כה מוחשי. בשניות ספורות העבר חוזר אליה שנית. הרגשות המוכרים חוזרים,מציפים אותה מחדש. הפרפרים בבטן משתוללים,הלב פועם בחוזקה והרגליים רועדות מהתרגשות.
ובדיוק כאשר היא מושיטה לו יד בחזרה,מצפה שיאחז בה וירים אותה מהבור החשוך ועמוק שאליו נקלעה,הכול מתפוגג. הכול נעלם.
ושוב.... הציפיות התנגשו באכזבות,התקווה הייתה ספוגה בכאב,האמונה אבדה והדרך לאושר נראתה רחוקה מתמיד.
העיניים הנוצצות כבו,החיוך נעלם כלא היה,והיא פורצת בבכי מר,מבינה שלפעמיים אנחנו מוצאים את עצמנו כל-כך מאוהבים,עד שלא אכפת לנו שאנחנו לא נאהבים. המוח מתעתע בנו,יוצר לנו אשליה. הוא גורם לנו לראות את מה שאנו רוצים לראות. הלב מסרב להרפות,מסרב לאבד תקווה.
ובמקרה כזה לא נלחמים על אהבה,אלא נלחמים עם עצמך.

"למה את עושה את זה לעצמך,אלי?" שאל מייק באחד מן הפעמיים שמצא אותה שרועה על הרצפה,לאחר שימוש בקוקאין. היא הביטה בו במבט חסר אונים.
"למה אתה קם בבוקר,מייק?" שאלה. הוא משך בכתפיו,נראה מעט מבולבל.
"אני מניח שזה מתוך תקווה לעתיד טוב יותר" השיב בעודו עוזר לה להתרומם.
"אז אני לא יודעת למה אני קמה בבוקר" אמרה בקול רועד "ואני כל רגע יכולה להחליט שאני לא רוצה להיות פה ולעלות לעולם הבא"
"ומה מונע אותך מלעשות את זה?"
"אני עדיין מחפשת את הסיבה" ענתה "אני נלחמת כל יום מחדש ואפילו לא יודעת על מה" דמעה מלוחה זלגה במורד עיניה.
"אני חושב שלמרות שאת תמיד נשאבת ומתמכרת לסם האסור, את בכל זאת מנסה להילחם על החיים שמגיעים לך,לראות את האור ובעיקר...את מחכה לזה שיחזיר לך אותם" אמר.
ועם כמה שהיא תנסה להכחיש,היה משהו בדבריו. היא ידעה זאת. 
ידיו משכו אותה לחיבוק ארוך,עוטפות אותה,והיא הייתה כל-כך צריכה את זה,אבל בעיקר...הייתה צריכה אותו. איפה אתה תום? 

"טוב,מה קרה?" שאלה אלינור,לאחר שתיקה מתוחה שהשתררה באוויר כבר למעלה מדקה.
"מה?" מייק התנער מהמחשבות שהיה שקוע בהם.
"ששמעת" החזירה ונאנחה. "מה מטריד אותך,מייק?" שאלה. הוא יישר אליה את מבטו.
"תקשיבי,אלי.." מלמל "את זוכרת את היום ההוא בבית הספר שרצית לומר משהו ולא הספקת.."
"ואז קבענו להיפגש בבקתה" השלימה את המשפט "כן,אני זוכרת את זה" הוסיפה,מנסה להבין לאן הוא חותר בכיוון השיחה.
"אז מה רצית לומר לי?" שאל. ליבה החסיר פעימה והיא החווירה. מה היא הולכת להגיד? היא פחדה שהיא תאבד אותו,את הבן-אדם היחיד שנותר לה במידה ותספר שרצתה להיפרד ממנו. 
"מ-מה פתאום נזכרת בזה?" השפילה מבט.
"לא יודע" משך בכתפיו. "סתם מתוך סקרנות,פשוט....אף פעם לא הספקת לספר לי מה רצית"
"זה כבר לא רלוונטי" בלעה את רוקה,מתרוממת מהמיטה.
"את מתחמקת ואת מסתירה ממני משהו" השיב,תופס בזרועה.
"לא,אני לא" השתחררה מאחיזתו,אבל הוא עמד מולה,מסרב לתת לה להתחמק.
"אז תסתכלי עליי בעיניים ותגידי לי שאת לא משקרת" דרש,נודע בצדדי פנייה.
"אני לא יכולה" קולה כמעט ונשבר והדמעות נאספו בעיניה.
"את יכולה. תספרי לי,אלי." ביקש "אני רוצה לדעת" ידיו נגעו בידיה,מלטפות בעדינות.
"אני מפחדת שמה שאני אספר לך ירחיק אותך ממני" התוודה,ודמעה מטופשת ברחה מקצה עיניה שאותה מיהרה למחות בגב ידה.
"הי,תסתכלי עליי" לחש,מרים את מבטה וגורם לעיניהם להיפגש. "באמת נראה לך שמשהו יכול להרחיק אותי ממך?" חייך.
"אני רציתי להיפרד ממך,מייק" לחשה. היא יכלה להרגיש עד כמה הוא פגוע. "אני מצטערת" השפילה את מבטה.
"אז מה...כל זה היה סתם? אשליה?" אמר,בולע את העלבון. המילים האלה הזכירו לה את הכאב שהרגישה
כאשר התברר לה שכל מה שחשבה שהיה בינה לבין תום היה סוג של אשליה,סוג של תעתוע. זה גרם לה להרגיש עוד יותר רע.
"אני מצטערת" מלמלה.
"אמרת את זה כבר" קולו היה תוקפני מעט.

"אני פשוט לא יודעת מה להגיד" החזירה,מעיזה להסתכל עליו. הוא נשך את שפתיו.
"אני רק יכולה להגיד שאני-" הוסיפה,אך הוא קטע את דבריה.
"אוהבת אותך בתור ידיד או אח שאף פעם לא היה לי בלה-בלה-בלה" גלגל את עיניו וגיחך בעצב. "אני מכיר את זה"
"למרות שזה באמת נכון,אני לא התכוונתי להגיד את זה" השיבה "אני רציתי להגיד שפחדתי לאבד אותך.אתה חשוב לי מדיי בשביל שאני אפספס אותך בשביל זה"
"אני צריך להיות קצת לבד,אלינור" התרומם מהמיטה והתרחק ממנה.היא הרגישה מפוחדת שאולי היא איבדה אותו ורע כי היא כמעט והפכה לתום,למי ששנאה כל-כך על זה שגרם לה להשלות.

ובאותו זמן,במקום אחר,לא רחוק כל-כך משם תום מצא את עצמו חושב עלייה. למרות שעבר כבר חודשיים,הוא לא שכח. לא את אותם רגעים יפים,לא את העיניים הירוקות ביותר שראה מעודו ולא את הצחוק המתגלגל.
היא תמיד תהיה חלק מליבו. הוא ידע זאת.
ואומנם שניהם המשיכו בחייהם,שניהם נמצאים במקומות שונים,אבל משהו אומר לו כל הזמן שהסיפור שלהם עדיין לא הסתיים. שזה עדיין לא נגמר.
"ואוו,אחי,אני לא מאמין שמחר אתה פה,כמו בימים הטובים!" שמע את קולו של דין מעבר לטלפון.
"כן,אה?" צחק "החודשיים האלה פה בחיפה נראו כמו נצח" הוסיף.
החודשיים בחיפה באמת היו נוראיים עבורו. למרות שבשכבה היו שלוש מאות תלמידים בגילו,הוא לא התחבר לאף אחד מהם. הבנות הביטו בו בהערצה שגרמה לו לפלוט גיחוך והבנים שהביטו בו בקנאה כלל לא השתוו לחברים שהשאיר בתל-אביב או לסוג האנשים שהיה מתחבר. 
"העיקר שאתה חוזר" השיב.
"תגיד,דין,מה עם אלינור?" שאל,מתעניין. בחודשיים האחרונים הוא סירב לשמוע או לשאול עלייה. הוא פחד לשמוע שאיבד אותה,שהיא לא שלו ועם זאת רצה שתהיה מאושרת גם אם הוא לא יהיה זה שיעמוד לצידה.
כנראה שזוהי אהבה אמיתית.
"האמת,הרבה זמן לא ראיתי אותה ומתיי שכן היא נראתה נורא" ענה.
"מה זאת אומרת?" שאל,לא מבין.
"היא רזתה המון,העיניים שלה היו אדומות כל הזמן והיא לבשה בגדיים מרושלים. בקצרה,זאת לא אלינור שכולם מכירים,היא השתנתה."
"למה? אתה יודע מה קרה לה?"
"אף אחד לא ממש יודע. היא מתבודדת ומרחיקה ממנה את כולם." הסביר "יש שמועות שהיא צורכת בסמים"
"אלינור לא תצטרך סמים" אמר,משוכנע ומלא ביטחון בדבריו.
"אני דווקא מאמין שכן." ענה. פעימות ליבו החסירו פעימה. "אתה לא מתאר לעצמך כמה היא השתנתה,תום"
"אתה חושב שזה בגללי?" שאל. קולו היה רועד מעט.
"קשה לי להאמין" ענה דין "זה התחיל חודש אחרי שעזבת" הוסיף.
"אני חייב לראות אותה מחר" אמר,קובר את ידיו בפניו.
"אני לא חושב שהיא תהיה כל-כך שמחה לפגוש אותך שוב" אמר. "לא אחרי שעזבת ככה"
תום ידע שדבריו של דין נכונים. היא לא תשמח לראות אותו,וברור לוודאי שהייתה מעדיפה שיהיה רחוק ממנה,ובצדק.
הוא גרם לה להרבה כאב,וידע שהביא אותה לא פעם ולא פעמיים לידי דמעות,אבל הוא גם ידע שהוא חייב להחזיר את אלינור. אלינור שהכיר. הוא חייב להוציא אותה מזה.
"לא הייתה לי ברירה,הייתי חייב לעזוב ואתה יודע את זה" נאנח.
"אני לא מדבר על זה" השיב "אני מדבר על זה שהייתה יכול להגיד לה שאתה עוזב בעצמך"
"אני שונא פרידות" החזיר תום.
"אז היית עושה את זה בשבילה" המשיך דין. "בשביל מי שאנחנו אוהבים,אנחנו עושים בשבילו גם את הדברים שאנחנו לא תמיד אוהבים לעשות. זאת אהבה."
"בשביל מה? בשביל לזרוע מלח על הפצעים?! אני לא הייתי מסוגל להסתכל בעיניים שלה ולראות את הדמעות מבצבצות,לראות את האושר מתפוגג ואיך אני רומס בידי את ליבה ואת כל שארית של תקווה שהייתה."
"בשביל לא להשאיר אותה ככה בסימן שאלה,בשביל לגמור את זה יפה גם אם זה כואב" החזיר.
"זה כל הקטע,דין" מלמל "עוד אחת מהסיבות שלא הייתי יכול להיפרד,זה כי המשמעות של זה הוא שזה נגמר ולתמיד,ובשבילי...זה עדיין לא נגמר"
תום עדיין לא ידע עד כמה הוא צודק. זה עדיין לא נגמר. האמת,זה אפילו לא התחיל.
עד עכשיו זה היה רק הקדמה. מוכנים לקרוא את הסיפור האמיתי? תישבו על הכיסא,תחזיקו חזק ותתכוננו לחוויה מרגשת,מסעירה ומרתקת שתסחוף אתכם למקומות מפתיעים.

 אני כבר עונה על התגובות שלכם.(:

מקווה שאהבתם,
עד לפעם הבאה,
אוהבת המון,
א.פרקר ♥