"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."
פרק 14

"רחוק מהעין רחוק מהלב" משפט מוכר. מכירים? 
ישנם המאמינים שככל שאנו רחוקים מהאדם,אנו מתחילים לאבד את רגשותינו כלפיו.
בהתחלה הגעגועים עוטפים אותנו והכמיהה לאהבה חזקה,אבל בסופו של דבר המרחק עושה את שלו וגורם לגעגועים להתפוגג ולאהבה להיעלם כלא הייתה מעולם.
היא כבר הרבה זמן נאבקת ברגשות,במחשבות ובתחושות שמציפים אותה. כבר הרבה זמן שהיא לא ראתה אותו.
ובתור אחת שמאמינה במשפט היא הייתה בטוחה שעם עוד קצת זמן,הכול יישאר בגדר זיכרון ולא יותר. היא הייתה בטוחה שהוא יישאר בשבילה עוד דמות,עוד צלילית מתוך האפלה.
היא לא ידעה עד כמה היא טעתה...

הבוקר הגיע. קרני השמש החודרות בלחש מן החלון ליטפו את פניה של אלינור,מבשרים על יום חדש בפתח. באיטיות היא פוקחת עיניים,מפהקת פיהוק רחב ומתכרבלת בשמיכה. מבט חטוף לעבר השעון הורה לה על השעה תשע ורבע בדיוק.
לבית-הספר לא התחשק לה ללכת. היא לא מיהרה לשום מקום.
בשביל אלינור זה היה עוד תחילתו של יום אשר יגיע לסופו ללא שום משמעות. יום שיגרתי וחסר ערך.
גם בבוקר הזה אלינור לא ידעה לשם מה היא קמה. מה הסיבה שהיא מתעוררת כל בוקר ומחליטה להמשיך לחיות? האם זה הפחד מהמוות ומהעולם הבא? או שמא נותר בה שאריות של תקווה לעתיד טוב יותר?
השאלה הזו הייתה חולפת בראשה כמו תסריט נע בכל יום מחדש,ועדיין נשאר עלייה סימן שאלה גדול.
צלצול הפלאפון נשמע.אלינור שלחה יד אל השידה לצידה,מגששת וכמעט מתגלגלת מן המיטה עד שהרימה את הפלאפון וענתה. 
"את ערה?" זיהתה את קולו של מייק מעבר לפלאפון.
"מה נראה לך?" גלגלה עיניים "אתה כמו האנשים האלה שיתקשרו לבית וישאלו אם אני בבית" צחקקה,מנסה לשבור את הקרח מהשיחה של אתמול.
"תקשיבי,את חייבת לבוא לבית-הספר" אמר. נימת קולו הייתה רצינית.
"למה?" שאלה.
"את חייבת לראות משהו" הסביר.
"עזוב,מייק,אין לי-"
"בלי תירוצים" קטע אותה. "זה חשוב. אני מחכה לך."  המשיך,וניתק.
אלינור התרגזה,הניחה את הפלאפון בחזרה אל השידה,מעיפה את השמיכה מעליה ומתרוממת מן המיטה.
מה כבר קרה?' תהתה לעצמה בעודה עושה את דרכה לאמבטיה. היא שוטפת את פניה,מצחצחת את שיניה,אוספת את שערה החלק לצמה ולבסוף מתבוננת במראה שמולה.
היא כבר לא הכירה את הילדה שהשתקפה במראה. הילדה הזאת הייתה מוכרת לה,דומה לאלינור הישנה,אבל זאת כבר לא הייתה היא.
ושוב היא מרגישה את הכאב החד דוקר אותה,עוקץ אותה. לרגע הוא נפסק,אבל מיד הוא חוזר במלוא עוצמתו.
דמעות עומדות בקצה עיניה. היא נושכת את שפתיה,מנסה לנער את אותם מחשבות וזיכרונות שמהדהדים בראשה.
היא לא רוצה לפתוח את הפצעים הישנים שוב,היא לא רוצה להיזכר במה שניסתה כל-כך להדחיק. אז היא לוקחת נשימה ארוכה,בולעת את רוקה ויוצאת מן הבקתה שבו התגוררה מספר שבועות בודדים,ועושה את דרכה אל בית הספר. 

הרוח הנעימה של הסתיו נשבה בחוץ. העשב היה נקי אחרי הגשם,וציפורים נשמעו. אלינור שאפה מן האוויר הצח,והתבוננה לרגע בילדים הקטנים שהיו בגן אשר חלפה על פניו.
חיוך קטן ועצוב נמתח בין שפתיה. היא קנאה בילדים האלה. היה להם את כל מה שלא היה לה.
היא קנאה בילדות הנפלאה,בתמימות,בצחוק המתגלגל ובעיניים הנוצצות. אותם עיניים שלא ראו את העולם בשלומותו,אותם עיניים שלא ראו את הפשע,העוני,השחיתויות והמלחמות.

היא התנערה מן המחשבות כשמצאה את עצמה בפתח שער בית הספר.
"לא ראינו אותך הרבה זמן,ילדה" חייך אליה השומר והסיט את משקפי השמש מעיניו.
"קרה משהו?" התעניין.
"לא" הנידה את ראשה. "סתם שפעת" תירצה.
"תרגישי טוב" החזיר. היא ידעה בוודאות שהוא לא מאמין לה.
"תודה" השיבה בחיוך מאולץ,והסיטה את מבטה אל עבר מעגל התלמידים שבמרכזו עמד מישהו.
משום מה הוא היה מוכר לה. הלבוש,התנועות הגוף והמבטים שהגניבו לעברו,הזכירו לה אותו.
"מה כל המהומה?" שאלה בעודה מצביעה אל עבר קבוצת התלמידים.
"הוא חזר" ענה כאילו זה מובן מאליו.
"מי?" לא הבינה. משהו קטן בליבה קיווה שזה הוא,אבל משהו אחר קיווה שזה יהיה כל אחד אחר אבל רק לא הוא.
"תום אלון" חייך. היא קפאה. ליבה נדם. נשימתה נעתקה,מחסירה פעימה. נראה שהעולם נעצר מלכת. שמו הדהד בראשה.
כל התחושות המוכרות הציפו אותה שוב,כל התחושות שבמשך חודשיים שלמים ניסתה להדחיק. אותם תחושות שהפילו אותה לבור עמוק ללא מוצא,שהכאיבו,צבטו ושרפו ללא רחמים. אותם תחושות שכללו את כל מה שאנו קוראים לו בשם – אהבה .
אבל שלא תבינו לא נכון.
אלינור לא מצטערת על דבר,יותר נכון..היא מצטערת רק על דבר אחר. לא על הרגע שהכירה אותו,לא על כך שהתעלמה מסימני האזהרה שהתעתו לה על סכנה ולא הסוף הידוע מראש.
היא גם לא מצטערת על העובדה שאם היו מציעים לה לחוות את כל התקופה הזאת שוב,אז היא הייתה מסכימה ללא שום היסוס.
הדבר היחיד שעליו היא מצטערת הוא ההתמכרות. התמכרות אליו הייתה קשה מכל נשוא.
כשהוא הלך,היא הרגישה שהחיים שלה הלכו יחד איתו.
הגמילה ממנו הייתה קשה והפיתוי שעמד במרחק נגיעה ממנה,וקרץ לה בכל הזדמנות לא תרם. 
לראשונה בחייה היא מצאה את עצמה בצומת דרכים ודילמה ענקית.
הדרך הראשונה הייתה הגמילה. זאת הייתה דרך ארוכה,רצופת מכשולים,מטושטשת ומעורפלת. זוהי הייתה הדרך להיות נקייה ממנו.
לעומת זאת,הדרך השנייה הייתה כה קלה ומפתה. זאת הדרך שתביא לה אמצעי אשר יספק לה את אותו צורך שהיא זקוקה לו. זה היה הסמים שיספק לה אשליה לעולם טוב יותר.
אומנם זהו יהיה עולם מלא בשקרים,היא ידעה זאת,אבל העדיפה לחיות בשקר מאשר לראות את המציאות העגומה.
כך ההתמכרות אליו הפכה להתמכרות לסמים. 

תום הגיע לבית הספר. כל המבטים הופנו אליו. הוא היה רגיל אליהם,ולמען האמת,הוא גם אהב אותם.
הוא אהב להרגיש שהוא במרכז העניינים. החברים ניגשו להגיד שלום והבנות הגניבו לעברו מבטים מפלרטטים.
" היי,גבר" חייך דין "טוב לראות אותך פה!" טפח על גבו.
"טוב לחזור" השיב. עיניו התרוצצו בחיפוש אחריה. אחר אלינור.
הוא רצה להביט שוב בעיניה,לטבוע בהם. הוא רצה להעביר את שערה לאחור,לראות את החיוך ששבה את ליבו ולשמוע את צחוקה המתגלגל.
"אתה מחפש אותה,נכון?" גיחך דין.
"ראית אותה?" שאל,מיישר אליו את מבטו.
"היא מאחורייך"  חייך.
הוא הסתובב במהירות,ושם...שם היא הייתה. דמותה של אלינור עמדה מולו,במרחק צעדים ממנו.
במבט אחד הוא כבר הספיק לראות שזאת לא אותה אלינור. זאת הייתה אלינור שונה. אלינור אחרת.
זאת אלינור שיצרה תדמית חדשה בה לא אכפת לה מאף אחד, אבל אם היו מסתכלים טוב בעיניה,אם היו חודרים מספיק עמוק ואם היה אפשר לשבור את החומות ולפרוץ את המנעולים אז היה אפשר לראות את אלינור הישנה.
היה אפשר לראות את אלינור השבירה,הפגועה והמצולקת. אותה אלינור שהכיר שהייתה רגישה,מופנמת ואפילו מעט ביישנית.
"אלי" לחש. מבטיהם הצטלבו. הוא לא ידע מה כה מושך אותו אליה,מה גורם לו לרצות להיות כה קרוב אליה וגם לא מה הוא הולך להגיד לה בזמן שהוא מתקרב,אבל הוא ידע דבר אחד – הילדה הזאת הצליחה לעשות את מה שאף אחד אחרת לא הצליחה – לכבוש את ליבו.
"התגעגעתי" פלט. היא לא פצתה את פיה והשפילה את ראשה. שתיקה מתוחה השתררה באוויר.
"אלינור,תסתכלי עלי" ביקש. היא עשתה כדבריו. הוא היה יכול להבחין בדמעות שעמדו בעיניה,מאיימות להתפרץ,בזעם ובכעס ועם זאת בפגיעות ובמבוכה.
אבל אם יש עוד משהו שהיה יכול להבחין בו זה בעיניים האדומות והאישונים הרחבים שהוכיחו לו שהיא אכן צורכת בסמים. ליבו התכווץ,וראשו הסתחרר. הוא בלע את רוקו.
"אני רוצה לעזור לך" התוודה.
"איך אתה מעז?!" סטרה לו. הלחי שלו בערה,אבל מה שבער יותר היה ליבו שנקרע לגזרים ונפשו שנשרפה בלהבות.
"איך את מעז לבוא לכאן ולדבר איתי כאילו כלום לא קרה?!" צעקה. קולה היה חנוק מדמעות. כל תשומת ליבם של התלמידים הופנו אליהם,אבל זה לא עניין אותם.
"אני מצטער" הפעם הוא השפיל את ראשו. הוא לא היה יכול להסתכל בעיניה הזועמות והפגועות,בעיניים שהביא ליידי דמעות ולכל-כך הרבה סבל.
"כן,גם אני" מלמלה. הגוש בגרון סירב לרדת,והדמעות כבר מזמן זולגות על לחייה. היא מוחה אותם,מעיפה לעברו מבט אחרון ומפנה אליו את גבה,אך הוא לא מוותר. צעדיו שוב מתקרבים אליה,ידיו אוחזות בידיה.
"הייתה לי סיבה טובה לעזוב" אמר כאילו זה מה שישנה הכול,מה שיחזיר את המצב לקדמותו ויגרום לה לסלוח ולנשק אותו נשיקה סוערת.
"אני בטוחה שכן,אבל האם הייתה לך סיבה מספיק טובה בשביל לא להגיד לי כלום?"
"אני לא רציתי להיפרד ממך,אלי,כי לא רציתי שזה ייגמר" החזיר. היא לא נתנה לעיניים הכחולות לתעתע אותה שוב.
"אלינור,בשבילך" תיקנה אותו. קולה היה קר וכך גם מבטה. "ולא,זה לא סיבה מספיק טובה בשביל להשאיר אותי ככה בסימן שאלה ולדרוך עליי" הוסיפה,משתחררת מאחיזתו ומתרחקת בצעדים מהירים,אך לא חלפו להם עשרה שניות עד שנעצרה והסתובבה שוב לאחור "אה ו…מבחינתי,זה נגמר מזמן" אמרה,מגייסת את הביטחון שנותר בה לפני שהיא עוזבת את המקום.

=כעבור שעה=

אלינור מצאה את עצמה בבקתה,יושבת על הרצפה לאחר שהסניפה קוקאין. תחילה ההרגשה הייתה התעלות רבת עוצמה,היא הייתה באופוריה מטורפת,אבל אחר כך,לאחר שהשפעה מתפוגגת הכול חוזר לקדמותו.
החיים שוב נראים כצבעי שחור לבן,חסרי תקווה וחסרי טעם.
היא מחבקת את רגליה. החתולה יללה והתקרבה אליה. היא הרימה אותה,מלטפת.  
"אודם,הוא חזר" מלמלה בלחש. דמעות הציפו את עיניה,הגוש המוכר שוב עלה בגרונה והיא הרגישה חנוקה כאילו חבל כרוך על צווארה ומתהדק בכל רגע.
"הוא חזר וכל הרגשות איתו" הוסיפה. החתולה הביטה בה. אלינור לא הייתה מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד,אבל בפני החתולה היא שפכה את כל רגשותיה. זה יהיה מטורף להגיד זאת,אבל היא הרגישה שהיא מבינה אותה,וזה כל מה שהיא הייתה צריכה.
רטט הפלאפון הרעיד את השולחן. היא מרימה אותו,מתבוננת על הצג שבו כתוב את שמו של מייק. הכעס מתמלא בה שוב.
"בשביל מה עשית את זה,מייק?! בשביל מה התקשרת ואמרת לי לבוא כשידעת שהוא חוזר?"  
"מה עם שלום או משהו כזה?" מלמל בציניות וכשהבין שזה לא הרגע הנכון לצחוק הוא נאנח. "אני רציתי שתראי אותו" השיב בתמימות.
"אבל בשביל מה?!" הרימה את קולה. "הרי ידעת עליו,ידעת הכול ובכל זאת בחרת לתת לי לעמוד מולו. למה?!"
"אני רציתי שתראי מה הוא גורם לך בשביל שתוכלי סוף-סוף לראות אותי" הרים את קולו גם. "את מבינה,אלינור,יש מישהו שאוהב אותך,שמוכן לעשות הכול למענך ורוצה להסב לך אושר,אבל את מעדיפה מישהו אחר שלא פעם הכאיב לך" קולו נחלש "חשבתי שאם תראי אותו שוב,שאם תרגישי שוב את הדקירה המוכרת,אז תביני שזה נגמר ותראי אותי"
היא בלעה את רוקה. "אני לא יכולה לראות אותך מעבר לידיד,מייק" החזירה "הלוואי ויכולתי,אבל אני מניחה שללב יש בחירות אחרות עבורי" 
"את באמת מעדיפה ללכת על הסיכון הענק מאשר ללכת על משהו בטוח? את מעדיפה להיות איתו מאשר איתי?!"
"בחיים צריכים לקחת סיכונים. שום דבר לא בטוח." השיבה,קולה נשבר. "אני מקווה שיום אחד תמצא את האחת שתעניק לך את מה שאני לא מסוגלת להעניק"  הוסיפה ולכל מילה התכוונה. "נתראה" לחשה וניתקה.

באותו זמן,אך במקום אחר מצא את עצמו תום בבית הספר כשהמבטים הסקרנים של התלמידים עוקבים אחר כל צעד שלו,והשמועות מסביב פורחות.
האמת,זה לא מה שהדאיג את תום. הדבר היחיד שהדאיג אותו זאת הייתה היא. לאחר שראה אותה,כל חששותיו ודבריו של דין הצטיירו כאמת. הוא היה חייב להוציא אותה מזה.
"אתה נדב,נכון?" שאל תום את הנער שישב על הרצפה מאחורי בית הספר כשסיגריה בין ידיו.
"כן" הנהן בראשו בעודו מתרומם מהרצפה.
"יש שמועה שאתה מוכר סמים..זה נכון?" שאל ישירות. הנער הרים גבה,חייך חיוך קטנטן,נשף ושאף מן הסיגריה.
"למה אתה רוצה סמים?" החזיר.
"כן" שיקר. הוא לא רצה סמים,אבל הוא רצה לאשר את השמועה ולבדוק האם אלינור קונה ממנו סמים.
"אז הגעת למקום הנכון" צחק בעודו זורק את הסיגריה ודורך עליה בעקב נעלו.
"תגיד,אתה במקרה מכיר את אלינור?" בירר.
"אלינור? אלינור ביטון?"
"בדיוק" החזיר.
"בטח" אישר. "היא לקוחה קבועה שלי" הוסיף.
"ואלה?" אגרופיו קפוצים בחוזקה,הזעם זורם בעורקיו וסערת רגשות התחוללה בו.
"אם אתה עוד פעם תמכור לה משהו או תתקרב אליה" תפס בחולצתו והצמיד אותו אל הקיר. נדב נראה מבוהל מתמיד. "אני מבטיח לך שזה לא יהיה טוב,תרתי משמע. מובן?" איים.
"ת-תירגע" מלמל  והרים את ידיו כף מפשע. "זה לא אני"
"מה זאת אומרת?" הרים את קולו והידק את אחיזתו.
"אני אף פעם לא ראיתי או דיברתי איתה" הסביר "מייק הוא זה שקונה ממני,ופעם סיפר לי שהוא מעביר את זה לידידה שלו בשם אלינור ביטון"
"מייק זה שבי'-5?" שחרר את אחיזתו. נדב הנהן בראשו במהירות.
"לעזאזל!" בעט בפחית הקולה שהייתה בצד. הוא הסתובב. עיניו התרוצצו בחיפוש אחר מייק,עד שעיניו נעצרו על דמותו ומצאו את מבוקשו. בצעדים מהירים ובחשק עז לתקוף אותו,הוא מתקרב אליו.