טוענים שאפשר לקחת הכול לבן-אדם,חוץ מדבר אחד- אהבה.

אותו הרגש החוצה גבולות,הקסום כל-כך שנותן לך לטבוע בשיכרון חושים ופשוט...לתעתע בך אפילו בלי שתשים לב לכך.

אותו הרגש שתמיד יהיה שם בין אם תרצה או לא,כי אהבה היא כמו צלקת,אבל בהשוואה לצלקת רגליה היא חרוטה על הלב.

גם לה הייתה צלקת וכנראה...תמיד תהיה שם. תמיד תזכיר לה אותו. את הכאב,הגעגוע ואהבה.

תום מצא את עצמו מתקרב אל מייק בצעדי ענק. החיוך שהיה למייק באותו רגע נעלם כלא היה ברגע שאחריו,כאשר תום עמד מולו ובלי התראה מוקדמת החטיף לעברו אגרוף. הוא נפל על הרצפה ואפו דימם.
"מ-מה אתה רוצה?" נבהל וקולו רעד.
"שתתרחק מאלינור" דרש "ברור?" הרים את קולו והידק את אחיזתו.
"כי אם לא,אז...מה יקרה?" גיחך והדף אותו ממנו בדחיפה. קבוצת תלמידים החלה להתאסף סביב השניים במעגל.
ככה זה עם תום אלון. עוד לא הספיק להגיע וכבר מוצא את עצמו בכותרות הראשיות או במילים אחרות מסובך עד מעל כל הראש.
ידיו של תום הפכו לאגרופים קמוצים,והוא היה יכול להרגיש את הזעם זורם בעורקיו,עלול להתפרץ בכל רגע.
"תום,אתה רוצה שאנחנו נטפל בזה?" שאל אחד מחבריו שעמדו בצד ורק חיכו לאישור של תום בשביל להחטיף לו כהוגן.
"אין צורך" אמר,שולף את האולר מכיסו ומצמיד אל גרונו של מייק. "שאלת מה יהיה,נכון מייק? אז תהיי בטוח שלא יהיה טוב עבורך" אמר "תאמין לי" הוסיף בביטחון,ונשך את שפתיו בעצבנות. הפעם נראה שמייק אכן האמין לו,אולי זה בגלל אמצעי ההמחשה שתום פעל איתם ואולי זה בגלל מה ששידרו עיניו.
"אני אתרחק" הבטיח,משפיל את ראשו.
"חסר לך שלא" החזיר,מרפה מאחיזתו,מכניס בחזרה את האולר לכיסו ומתרחק בלי להעיף אף לא מבט אחרון אליו.  
הוא הרגיש את כל המבטים נעוצים בו,את הלחשושים שעוברים מפה לאוזן ואת המעגל שהתאסף מתחיל להתפזר.
"אני אוהב אותה!" צעק מייק בקולו הצרוד. תום נעצר,מגחך לרגע בבוז ומסתובב לאחור.
"אתה לא אוהב אותה,מייק" הסתכל היישר לתוך עיניו.
"ומי אתה שתגיד לי אם אני אוהב או לא?" התעצבן.
"זה שיודע שלא פוגעים במי שאוהבים" ענה. הפעם היה תורו של מייק לגחך.
"תראו מי מדבר" החזיר בלעג,מתרומם מן הרצפה ומתקרב אליו "אותו אחד שדקר אלפי סכינים לליבה" תום בלע את רוקו. הייתה שתיקה צורמת באוויר.
"אתה יודע,לפעמיים בלילות כשהיא הייתה תחת ההשפעה של הקוקאין היא הייתה הוזה שהיא רואה אותך ומתחילה לבכות" אמר "כשהיא הייתה ישנה הייתי שומע אותה ממלמלת את השם שלך מתוך החלום..ואתה? אתה הלכת אפילו בלי להיפרד או לתת לה הסבר כפי שמגיע לה" הוסיף. "אז אל תטיף לי,כי אתה לא יותר טוב ממני"
המילים הללו שהטיח בו מייק לא היו מאותם מילים שעברו מאוזן אחת ויצאו מאוזן שנייה,אלו היו מילים
כסכינים שחדרו במהירות וללא רחמים לליבו. הם דקרו בחדות,קרעו את ליבו לאלפי גזרים ולבסוף השאירו את ליבו מדמם. זה כאב לדעת שפגעת במי שאתה הכי אוהב,במי שאתה לכאורה מגן עליו מאחרים ובסוף פוגע בו ורומס אותו במו ידיו. זה כאב כפי שלא כאב לו בחיים.
"אני הולך להחזיר את אלינור הישנה" אמר. קולו היה צרוד. "ואתה לא תעז להתקרב אליה" הוסיף במבט מאיים. וככה..בלי להוסיף מילה נוספת הוא מפנה אליו את גבו שוב,ומתרחק. 

כך או כך הוא חזר לשבת מאחורי בניין בית הספר,לבד. הוא היה זקוק לקצת זמן לסדר מחשבות. בין אצבעותיו הוא אחז בסיגריה ומחשבותיו נדדו אליה ואל כל מה שהיא עברה.
הלב שלו נצבט,התכווץ. האשמה הנוראה חלחלה בו. איך הוא נתן ואפשר לזה לקרות? למה הוא לא היה פה בזמן שהיא הייתה צריכה אותו? למה הוא נעלם והשאיר אותה לקרוס,ליפול?
הלוואי והוא היה יכול לראות את זה לפני,הלוואי והוא היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור,לאותו יום שנחשפה לסם האסור,לאותו יום שיוכל למנוע ממנה להיכנס לדרך המהירה ביותר אל התחתית,ובעיקר לאותו יום בשביל להיות שם בשבילה.
"הלוואי ותצליח לעשות את מה שאף אחד אחר לא הצליח" שמע קול מופנה אליו,קוטע את מחשבותיו. הוא הטה את ראשו לצד שמאל שממנו הגיע הקול,והופתע כאשר הבחין במיכל,החברה הטובה של אלינור,מתקרבת אליו.
"מה?" לא הבין.
"אלינור" התחילה בעודה מתיישבת לצידו "החברים הקרובים אליה ביותר לא הצליחו להרים אותה מהבור ששקעה בתוכו,אני מקווה שאתה תצליח" הסבירה.
"גם איתך היא לא מדברת?" נאנח.
"לא רק איתי" אמרה. "היא התרחקה מכולם" הוסיפה. שתיקה השתררה באוויר. "יהיה לך קשה" מלמלה.
"אני מודע לזה" השיב. "היא צריכה מישהו לסמוך אליו שוב,מישהו שיגרום לה לחזור להאמין,לקוות ולחלום. מישהו שיציל אותה,שתוכל להסתכל בעיניו,להושיט לו יד בתקווה שיוציא אותה מהבור השחור ולא להפיל אותה יותר עמוק"
"ואתה עשית בדיוק ההפך מזה" אמרה. הוא השפיל את ראשו לרגע.
"כן" הסכים, ושאף שוב מן הסיגריה.
"אני חושבת שדווקא אם היא תמצא את הסליחה לאדם שפגע בה ,ואם אתה תגרום לה להאמין שוב,היא תחזור לעצמה"  אמרה "ויש לי הרגשה שרק אתה יכול להצליח לעשות את זה" התוודה.
"אני מקווה שההרגשה שלך נכונה"
"גם אני" החזירה. הוא התרומם מן הרצפה. "תודה" מלמל,מעיף לעברה מבט קצר. היא חייכה חיוך קטנטן.
"שיהיה בהצלחה" איחלה.  

באותו זמן אבל במקום אחר מצאה את עצמה אלינור יושבת על הרצפה הקרה ובסערת רגשות נוראה. ההשפעה של הקוקאין כבר התפוגגה מזמן.
היא שנאה את ההרגשה של אחרי. זאת הייתה הרגשה של אכזבה ושל ריקניות. הרגשה שלא נותר לה עוד בשביל מה לחיות,שלאף אחד לא אכפת ממנה ואף אחד לא ירגיש בחסרונך במידה וכבר לא תהיי פה.
היא שנאה את הרגעים בהם המחשבות מציפים אותה,הזיכרונות עולים לראשה והרגשות מתעוררים.
אבל אם יש משהו שהיא שנאה יותר,זה היה הגעגועים כלפיו. זה יהיה שקר לומר שהיא לא התגעגעה אליו.
היא התגעגעה לעיניים הכחולות שמביטות בה בדאגה,למגע ידיו המלטף והנעים,לריח הבושם ששיכר את חושיה ולכל אותם תחושות שגרמו לה לאובדן חושים ולהיות שבויה בקסמיו.
היא מתגעגעת,ועכשיו,כאשר הוא סוף-סוף עומד מולה,מבקש סליחה ומציע עזרה,היא מסרבת. מה שהיא חיכתה לו חודשיים,קורה עכשיו והיא מתרחקת,נרתעת. למה?
היא ידעה את התשובה. זה היה הפחד ששיתק אותה בכל פעם מחדש. הפחד להתקרב,להיות לכודה שוב ברשת שהוא טומן בין אם זה במודע או לא,מהדרך ללא מוצא ובעיקר מהפחד מהנטישה. הרי אם הוא עזב פעם אחת,אז למה שזה לא יקרה שוב?
והיא מתרוממת מן הרצפה בכוח שנותר. והיא כבר לא מנסה לאסוף את השברים,והיא כבר לא חולמת על אושר וכבר אין בה תקווה כי היא חוותה על בשרה שאין דבר כזה. אושר,חלומות ותקווה לא קיימים. בשבילה הם מילים חסרות משמעות,מילים סתמיות שלא אומרות דבר.
היא הרימה ידיים מזמן כי האמונה אבדה והדרך מעורפלת. היא כבר אדישה למתרחש,היא מותשת ואין בה את הכוח והרצון להילחם. היא זקוקה שמישהו ירים אותה,שמישהו יציל אותה..האם יש אחד כזה?
צלצול הפלאפון נשמע. היא הרימה את התיק והוציאה את הפלאפון. –מייק- הופיע על הצג.
"היי" אמרה,מנסה לייצב את קולה הרועד.
"תקשיבי,אלי,העניינים הסתבכו" החזיר מייק במהירות. היא בקושי יכלה להבין מילה ממה שאמר.
"איזה עניינים? על מה אתה מדבר?" לא הבינה.
"זה קצת ארוך ומסובך להסביר את זה בטלפון" מלמל.
"יש לי זמן"
"לא לי" נאנח ומיהר להמשיך "תקשיבי,תום שולף פה סכינים,מתחיל לאיים ומביא את כל הכנופיה שלו לתיכון"  
"למה?" שאלה. עכשיו היא הייתה יותר מבולבלת וסקרנית.
"את באמת לא יודעת?" שאל,מגחך בזלזול.
"לא" ענתה בתמימות.
"אל תכריחי את אותי להגיד את זה"
"אני באמת לא יודעת,מייק" אמרה בכנות.
"בגללך,נו..את לא שמה לב? הוא אוהב אותך!" השיב כאילו זה ברור מאליו. היא כתגובה גיחכה בבוז.
"ונגיד שכן..איך אתה לעזאזל קשור לזה?"
 "הוא גילה שאני זה שמביא לך קוקאין ודרש ממני....למעשה קבלי תיקון - הוא איים עליי שאני אתרחק ממך כשסכין מוצמדת על צווארי" אמר  "הבן אדם השתגע ומתחילים להתרוצץ פה מלא שמועות מגוחכות...כל התיכון מדבר עליו ועלייך"
"מי הוא בכלל שיגיד את זה?!" התעצבנה.
"תקשיבי,אלי,אני בדרך אלייך...עוד חמש דקות אני אצלך,טוב?"
"בסדר,אני מחכה" אמרה וניתקה,פולטת אנחת ייאוש כשלפתע שמעה צעדים מתקרבים.

"אלינור" זה היה הקול שלו. של תום. היא נבהלה,והסיטה את מבטה אל עבר הדלת,שם..שם הוא עמד. מה הוא עושה פה?
לרגע היא חשבה שזה עוד הזיה או חלום,אבל לאחר צביטה קטנה,היא הבינה שהוא באמת שם,במרחק נגיעה ממנה.
"את בסדר?" שאל בעדינות,בעודו מתקרב אליה ומתיישב בקצה מיטתה.
יד הורמה לכיוונה,מסיטה את קצוות שערה מפנייה. היא התרחקה במהירות והשפילה את ראשה. שתיקה מתוחה השתררה באוויר. היא לא העיזה להסתכל עליו,אבל הוא נעץ בה מבטים.
היא רצתה לצעוק עליו שיתרחק,שהקרבה שלו כואבת,שכל נגיעה שלו שורפת וכל מבט שלו מכאיב לה יותר. אבל היא שתקה. אולי זה כי היא לא באמת רצתה שיתרחק. אולי כי ליבה רצה בנוכחותו,ליבה רצה שיביט בה כי מזמן לא הסתכלו עלייה ככה,בדאגה ובאכפתיות. ואולי כי אף אחד אף פעם לא הסתכל עלייה כפי שתום אלון הסתכל.
"השתמשת שוב?" שאל בעדינות. היא עטפה את עצמה בשמיכה,נשכבת על המיטה,עוצמת את עיניה ומפנה את ראשה אל הקיר ואת גבה אליו. הדמעות כבר איימו להתפרץ מעיניה,והיא בולעת את רוקה.
"תסתכלי עליי,אלינור,אני מדבר איתך" אמר. היא עדיין שתקה,לא מעיזה להביט בו. "אני מבין" הפעם קולו נשמע כועס ונוזף במיוחד.
"תקשיבי,יש לך שתי אפשריות" אמר. היא פקחה את עיניה. ליבה האיץ את מהירותו וחשש התפזר מעלייה לגביי המשך דבריו. "או שאת באה לגור אצלי בבית,לפחות באופן זמני עד שנמצא לך מקום אחר,או שאני מערב גורם מבחוץ על מצבך" הוסיף בנוקשות.
אלינור ידעה מה הכוונה בגורם מבחוץ. פירושו הדבר הוא מוסד לגמילה,ומי יודע לאן אחר-כך.
ידיה רעדו והיא רתח מזעם. מי הוא שיציב לה אולטימאטום? מי הוא שיגביל וייתן לה תנאים?
ובכל זאת,היא שתקה,לא מעיזה להוציא הגה מפייה והמשיכה להפנות אליו את גבה.
אולי בגלל שהיא ידעה בתוך תוכי ליבה שהוא עושה את זה לטובתה,שהוא מנסה לעזור.ואולי....כי עדיין הייתה בה שאריות של תקווה שהוא האחד שיציל אותה.
"אני אחכה לך בחוץ ואני נותן לך חמש דקות להחליט ולארוז את הדברים" אמר "אני מקווה שתעשי את ההחלטה הנכונה...אל תגרמי לי לעשות משהו שאני לא רוצה" הוסיף ושמעה את צעדיו מתרחקים.
מה היא עושה? 

כבר עונה על התגובות המקסימות שלכם מהפרק הקודם.
עד לפעם הבאה,
אוהבת המון,
א.פרקר 33>