"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 16

"אין דבר יום שלם מלב שבור" נשמע אירוני המשפט,אבל מדהים עד כמה הוא לכאורה נכון.

אנו חשים בקיומו של הלב ובעוצמותיו רק כאשר הוא נשבר לאלפי רסיסים. זה כאילו הוא מהווה בשבילו מעין תזכורת שהוא שם. שהוא קיים,פועם ובועט בכל רגע נתון.

הלב הזה שעכשיו מטלטל את שלוותה בכאב מעיד על שיברון לב. היא רצתה להאמין שיבוא עוד היום בו אותו הלב יפנה לאהבה אחרת,אהבה אמיתית וחזקה יותר שתצליח להגליד את הפצעים המדממים ולהסב לה חום ואושר.

עכשיו זה היה נראה כל-כך קשה להאמין,אבל זה יקרה גם אם עכשיו זה נראה אחרת.

זוהי הייתה שעת צהריים מוקדמת,השמש שלחה אליהם קרניים חמימות ויקדה על ראשם. הם מצאו את עצמם הולכים זה לצד זה ושתיקה מתוחה משתררת ביניהם.

תום מדיי פעם זרק משפטים,ניסה לשבור את הקרח ולפתוח בנושא שיחה,אבל היא לא שיתפה פעולה והמשיכה בשתיקתה תוך כדי שהיא משפילה את ראשה ותוקעת את מבטה במדרכה.

הוא היה מסתכל עלייה,נועץ בה מבטים מודאגים,מנסה לקרוא אותה ולהבין מה עובר בראשה,אך ללא הצלחה.

הוא לא הצליח לשבור את החומות,לפרוץ את המנעולים ולמצוא את דרכו חזרה לליבה. הוא לא הצליח לקלף את שכבות המגן שעוטפות אותה.

עכשיו הוא הבין שמשהו שם באלינור היה יותר משבור והרוס... זה היה מת,והוא היה צריך לעשות את הבלתי אפשרי – להחזיר אותה לחיים,להקים אותה לתחייה.

היא הלכה לצידו,לא מעיזה לפצות את פייה או גרוע מזה - להרים את מבטה אליו מתוך חשש שמבטיהם הצטלבו.

היא ידעה שברגע שמבטיהם יפגשו הכול ייחשף וזה הדבר האחרון שרצתה בו. 

סערת רגשות התחוללה בה. הזעם התערבב עם אהבה,זיכרונות העבר מנעו ממנה לחיות בעתיד והנורה האדומה שהבהבה כל הזמן מעל ראשו של תום,מאותת גם עכשיו על סכנה וגרמה לה להירתע ולהתרחק ממנו כל האפשר.

מצד שני היא עוד שנייה קורסת,היא עוד שנייה נופלת,מתמוטטת,אבל הפעם היא יודעת שכנראה יש שם מישהו שיחזיק בה,שיאחוז,יש שם מישהו שאכפת לו ממנה.

וזה הוא.

זה הוא ששב,זה הוא שעומד כאן מולה לאחר שנטש,זה הוא שמחזיר אותה עשר צעדים אחורה לעבר ונותן לה כאפה התעוררות ענקית. זה הוא,תום אלון,שמנסה להעיר אותה מהאדישות ולקחת את עצמה בידיים.

זה הוא שנטש,אבל חזר להילחם והפעם,הפעם הוא נראה נחוש מתמיד.

"השתיקה הזאת תימשך עוד הרבה זמן?" שאל,נועץ בה מבטים. היא משכה בכתפייה באדישות.

כאב הראש שליווה אותה עוד מתחילת הדרך נהפך עכשיו להיות בלתי נסבל. היה הרגישה שמישהו יושב לה על הלב,מוחץ אותו כל-כך חזק עד שנשימותיה הפכו לאיטיות וכבדות. צמרמורת עטפה אותה וחום גופה עלה.

היא בולעת את רוקה,אוחזת בראשה ונעצרת לרגע. תום נעצר גם הוא והביט בה בסקרנות ותהייה.

"את בסדר?" שאל. הקול שלו נשמע לה כמו הד...כאילו הוא כה רחוק ממנה כשבעצם הוא ממש לצידה,במרחק נגיעה ממנה.

היא ידעה זאת כי היא הרגישה את הצריבה והכוויה כשנגע בעורה החשוף. "אלינור!" שמעה את קולו המבוהל.
"מה?למה אתה צועק?" מלמלה "א-אני בסדר..."
"את לא נראית ככה" החזיר.
"תגיד,איפה הבית שלך? בסוף העולם שמאלה?" התעצבנה.
"לא,למען האמת...אנחנו כבר הגענו" אמר,מצביע על הבית שעמדו מולו.
"אז למה אנחנו מחכים?" אמרה,צועדת לכיוון הבית. 

*

היא פקחה את עיניה בכבדות, מביטה הישר אל התקרה האטומה והלבנה. שקט השתרר בחדר מלבד רעש המאוורר שהיה לצידה.

לרגע היא לא מבינה איפה היא,אבל אז היא נזכרת בו,בכל מה שקשור אליו וברגעים האחרונים לפני ששקעה בשינה ארוכה.

היא נאנחת,עוצמת את עיניה ומתהפכת לצד השני של המיטה. כאב הראש שהיה אז נעלם כלא היה ונשימותיה חזרו להיות סדירות. היא רצתה שהרגע הזה ימשך לנצח,שהשקט והשלווה לא יופרו ושהזבוב שקודם לכן זמזם באוזניה ועכשיו יצא דרך החלון הפתוח למחצה ייקח את הבעיות שלה איתו למרחקים.

דפיקה בדלת נשמעה וקטעה את מחשבותיה. היא המשיכה לעצום את עיניה,עושה את עצמה ישנה.

"אלי?" שמעה את קולו ואת צעדיו מתקרבים. היא בלעה את רוקה.

היא יכלה להריח את ריח הבושם שנדף ממנו אשר בעקבותיו תמיד איבדה את העשתונות,את ישביתו בקצה מיטתה,את כחכוח גרונו ואת ידיו מלטפות בעדינות את שערותיה שנחו באופן מושלם על הכרית.

"תמיד אמרתי שיש לך את השיער החלק והיפה ביותר" לחש. כל מגע שלו צמרר אותה.

רק עכשיו היא הרגישה עד כמה היא התגעגעה לפרפורים בלב,להתרגשות,לצחוק בלי סיבה,לניצוץ הזה בעיניים שמעיד על אושר,להרגשה שהיא חיה וקיימת ושהיא חשובה למישהו.

רק עכשיו היא הבינה עד כמה זה חסר לה,ושהוא כאן בשביל להשיב את זה אליה.

בפעם הראשונה מאז בואו היא הבינה שאי אפשר להילחם עם רגשות ושלאט לאט גם ליבה הפצוע והמצולק שהפך עם הזמן לאטום וקפוא יכול להיות שמתחיל להתרכך ולהינמס.

"את כמו מלאך,אלי,אבל מלאך עצוב" אמר. המשפט הזה צרב בליבה. "הלוואי והיית יכולה להראות את היופי שטמון בך, את היופי החיצוני והפנימי שמייחד אותך ותפסיקי לגרום לעצמך נזק"

שתיקה השתררה באוויר. אלינור שהרגישה את הגוש המוכר מטפס במעלה גרונה ואת הדמעות המאיימות להתפרץ רק רצתה שיתרחק,שיעזוב כדי לתת לה לבכות,לצעוק מבכי,בכי צועק ועמוק שישחרר את כל מה שיושב על ליבה.

היא רצתה שייתן לה עוד קצת שקט וזמן אליו היא זקוקה כרגע.

"אני מצטער שלא הייתי שם כשהיית צריכה אותי,אלי" אמר. קולו רעד מעט. "אני מצטער,והלוואי ותוכלי למצוא את הסליחה הזאת בשבילי" הוסיף.

דמעה מלוחה זלגה במורד עיניה,אבל הוא שכבר הפנה את גבו והתקרב אל עבר הדלת לא הבחין בכך.

רק לאחר ששמעה את הדלת נסגרת ואת צעדיו המתרחקים,היא הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי על החיים שרימו אותה ועל אלה שמגיעים לה.

*

הוא יצא מן חדרה,סוגר אחריו את הדלת ונשען עליה כשידיו קבורות על פניו. היא חשבה שהוא לא שמע,שהוא לא הרגיש את כתפייה הרועדות,שהוא לא ראה את הרגע בו נשכה את שפתיה והתאפקה שלא לפרוץ בבכי מולו.

הבכי שלה היה חלש,אבל קורע לב. זה בכי שמעיד על מצוקה,אולי על בקשה לעזרה,אבל הוא ידע שכרגע זה הרגעים בהם היא צריכה להיות לבד.

זה הרגעים הללו שכולנו מוצאים את עצמנו בהם בתקופות מסוימת בחיינו,שאנחנו רוצים לבכות לבד,לשחרר מטענים כבדים שישבו על ליבנו,ורק אז כשנהיה מוכנים נבקש עזרה,אוזן קשבת וכתף חמה.

*

היא פקחה את עיניה שוב כאשר קולות ודפיקות דלת רועשות העירו אותה משנתה.  

העיניים שרפו,אבל היא הרגישה הרבה יותר טוב. הבכי הזה שיחרר אותה מכל הדברים המעיקים והמכאיבים שישבו על ליבה.

"תפתח את הדלת!" נשמע צעקה ומיד לאחר מכן דפיקות דלת רועשות ובלתי פוסקות. לקח לה כמה שניות כדי להבין שהקול המוכר שצעק היה קולו של מייק.

היא יכלה לשמוע את צלילי רשרוש המפתחות מרחוק,את סיבוב המנעול והלחיצה על ידית הדלת הנפתחת,ואז את קולו המאיים של תום.

"תעוף לי מהעיניים,מייק." השיב תום בתוקפנות. "אתה יודע שזה לא יגמר בטוב" הוסיף.

היא משכה את השמיכה מהמיטה והתעטפה בה בעודה מתרוממת מן המיטה. מגע רגליה החשופות עם הרצפה הקרה העבירה בה צמרמורת.

"היא כאן,נכון?!" שאל,מנסה להתפרץ לבית,אך תום מנע ממנו.
"אני אמרתי לך להתרחק ממנה,לא?" הרים את קולו. מייק גיחך.

"אתה באמת חושב שכל מה שתגיד לי אני אגיד אמן?" נחר בבוז. "תן לי לראות אותה!" הוסיף.

"תקשיב לי טוב,מייק" תפס בחולצתו. "נגמר לי הסבלנות ואני לא אבקש ממך את זה שוב,מבין?" צעק.

אלינור כבר עמדה מספר מטרים ספורים מהם. תום לא הבחין בה מאחר וגבו היה מופנה אליה,אבל מייק כן והיא הרגישה את מבטיו נעוצים בה.

"אלי" אמר. תום שיחרר את אחיזתו במהירות ממייק והסתובב לאחור. מבטו הזועם התרכך.כאשר היא התקרבה אל מייק וחיבקה אותו,היא יכלה לראות מזווית עיניה את הבעת פניו נהפכת בשבריר שנייה למופתעת וכועסת כאחד.

"היי" ליטף את שערה "הוא פגע בך?" שאל,עוטף אותה בידיו הגדולות.  היא הנידה את ראשה וקברה את ראשה בחזהו.

"אני רוצה ללכת,מייק" לחשה.

"זה בסדר" השיב. קולו היה רגוע. "אנחנו הולכים" הוסיף. את המשפט הזה הוא הדגיש במיוחד.

"לא" מיהר תום להתנגד "היחיד שהולך כאן זה אתה" הוסיף בקרירות.

"ומה תעשה אם לא?"

"אתקשר למשטרה ואספר על כל עברך עם הסמים הבלתי חוקיים,איך זה נשמע?" החזיר בעוקצניות. השראת פניו הייתה רצינית מתמיד.

"בואי לפה,אלינור" הפעם תום פנה אליה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שמבטיהם נפגשו. היא כמעט ושכחה את ההרגשה שנתן לה להרגיש כשהביט בה,ההרגשה שהיא מיוחדת,שונה. ההרגשה שהיא האישה הכי יפה בעולם,האישה שהיא שייכת לו.

היא נזכרה איך בפעם הראשונה שהסתכלה בעיניו,היא נשבעה שתגלה מה מסתתר מאחוריהם,שתגלה מי זה תום אלון באמת.

גם עכשיו היא הייתה רעבה וצמאה לדעת. גם עכשיו היא בה משהו שהשתוקק להיות עטופה בין זרועותיו המחבקות,לעדינות בה הוא מעביר את קצוות שערה לאחור,ובעיקר היה בה את הגעגועים לתחושה הקסומה שממלאת אותה כאשר שפתיהם נוגעות-לא נגועות,כאשר היא מרגישה את נשימותיו על פנייה ואת חום גופו.

אבל הפעם היא לא העיזה להתקרב,כי הפעם היא הייתה מודעת להשלכות ולסיכונים הגבוהים שנדרשים לכך. 

הפעם גם היה משהו אחר בעיניו. לא היה ברור מה זה..אולי אכזבה ואולי אפילו קצת קרירות וכעס,אבל זה היה שם וזה לא משהו שהיא תשכח בקרוב.

היא הסיטה את מבטה לעבר מייק. כאשר הבינה שהשתיקה שלו מאשרת זאת ולא מנסה להתנגד,היא עשתה את הצעד הראשון בלית ברירה לכיוון תום,אבל אז הוא תפס בזרועה.

"לא! אתה לא יכול להכריח אותה להישאר איתך"

"שחרר אותה,מייק,אני מנסה לעזור לה ואתה מקשה עליי" דפק על הדלת. אגרופיו היו קפוצים.

"ומה אני?! לא עוזר לה?!" הרים את קולו. הוא היה נרגז ועצבני,ופניו החלו להאדים.

"במה אתה בדיוק עוזר לה? בלחיות בשקר ולברוח ממקום להתמודד? בלהיות מכורה לסמים?!" צעק. אין ספק,זה השתיק את מייק והשאיר אותו חסר מילים. "פשוט תעזוב אותה" קולו נחלש.

היא עומדת באמצע כשבשני הקצוות לצידה יש מישהו שנלחם עלייה,שרוצה אותה לעצמו. הם נלחמים במקומה

הם מדברים עליה והיא עומדת בצד,שותקת.

"אני אבוא יותר מאוחר,אלי,טוב?" הוא שיחרר את אחיזתו מזרועה והסתכל בעיניה. היא הביטה בהם,רואה שם הרבה ייסורי מצפון ורגשת אשמה,ועם זאת משהו חמים,משהו שמזכיר לה אהבה.

היא מהנהנת בראשה. "תהיי חזקה" לחש,מנשק על מצחה ומתרחק.

הדלת נטרקה. שתיקה מתוחה השתררה באוויר. אלינור ישבה על הרצפה,נשענת על הדלת. תום התהלך מצד לצד מולה. הוא היה עצבני ומוטרד.

"תבטיחי לי שאת לא מתקרבת אליו שוב" ביקש. "אלינור,תבטיחי!" הוסיף,אבל היא לא העיזה להוציא מילה מפיה או להנהן בראשה והמשיכה לבהות בנקודה לא ברורה על הרצפה.

הוא נאנח.

"אני לא מבין אותך,אלינור!" אמר. "תדברי איתי,תגידי משהו...מצידי תצרחי,תצעקי,אבל תפסיקי לשתוק,תפסיקי להיות כזאת אדישה!" הרים את קולו. היא הסתכלה עליו,באותן עיניים ירוקות ופגועות. הוא מתקרב אליה ומבטו מתרכך.

"תני לי לעזור לך" ביקש בעדינות,כמעט בלחש.היא חיבקה את רגליה. 

"אתה לא מבין"  לחשה בקל רועד ונשכה את שפתיה. הוא התכופף אליה,וישב ממש מולה.

"אני מבין כי גם אני הייתי באותו מצב כמו שלך" השיב. "ואני יכול לעזור לך רק עם תתני לי יד ותסמכי עליי" הושיט לה יד.

"ואיך אני אדע שאחרי שאתן בך אמון ואוכל לסמוך עלייך לא תעזוב שוב?"

"את לא" משך בכתפיו "אבל את זוכרת שפעם אמרת לי שבאהבה צריכים לקחת סיכונים כדי להיות מאושרים? שצריכים לאהוב ובכל זאת להיות מוכנים לכל פגיעה אפשרית? אז זה בדיוק כמו פה. את צריכה לקחת את הסיכון הזה בתקווה להגיע לאושר"

"זכרת את זה" הופתעה.

"בטח שאני אזכור" חייך. היד שלו הייתה עדיין מושטת אליה,כאילו הכול ייפתר,כאילו הכול יהיה בסדר רק אם תאחוז בו,רק אם תיתן לו יד.
אז היא מושיטה לו בחזרה,נוגעת בידיו החמימות והגדולות שעטפו אותה. הוא משלב את ידיו בידה,עוזר לה להתרומם מהרצפה הקרה וחיוכו מתרחב.

"הכול יהיה בסדר עכשיו...את תראי" הבטיח.

היה לה הרבה ספקות בקשר לכך,והיא תהתה לעצמה האם זה עדיין לא מוקדם לומר זאת.