"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 17

זה היה שם. זה היה ונעלם. הכול היה ולא היה.

היה במלוא העוצמה אהבה,השתוקקות למגע וחמימות מציפה. אבל הכול נעלם כמו קסם שפג תוקפו,כמו הזיה או תעתוע.
עכשיו היא יודעת שהוא אמן האשליות שלה. בפליטת רצף המילים מפיו – "אברה קדברה",בפיזור הקסם המנצנץ סביבה והיא שוב שבויה ולכודה בין רשת אהבה,בין גן-עדן לגיהינום,בין אושר לשנאה.

זה היה לילה קסום. הירח היה מלא והכוכבים נצצו. היה אפשר להתענג על משב הרוח הקריר שנשב בחוץ,לאחר מספר ימים שבו שרר עומס חום כבד.

אלינור ותום מצאו את עצמם זה לצד זה,נוגסים במשולש פיצה. כל אחד מהם שומר את הקלפים צמוד לחזה. אף אחד לא רוצה לחשוף ולהיחשף,אבל כל אחד מהם דורש תשובות ומענה לחודשים שמילאו חלל שלם ובכל זאת נראו כה ריקניים.

"אתה זוכר שאמרת לי שגם אתה היית באותו מצב כמו שלי?" שאלה לפתע,שוברת את השתיקה שהשתררה בעודה מניחה את הפיצה על הצלחת.

"לא סיימת את הפיצה שלך" התחמק מהשאלה,מצביע על משולש הפיצה שהניחה בצלחת.

"אני שבעתי" השיבה ומיהרה להוסיף "אל תשנה נושא"

"אכלת רק חצי" גיחך "איך כבר הספקת להיות שבעה?"

"תפסיק להתחמק,תום" התעקשה,נועצת בו מבטים. הוא נאנח.

"מה את רוצה לדעת?"

"למה התכוונת שאמרת שפעם היית באותו מצב כמו שלי?" שאלה. 

"אני אגיד לך בתנאי שאת תסיימי עוד משולש פיצה" החזיר. חיוך נמתח בין שפתיו.

"מתקבל" הסכימה. היא הרימה את הפיצה,נוגסת בלית ברירה ומעוותת את פניה. לרגע הוא צחק וברגע הבא היה שקט צורם.

"כשאמרתי את זה התכוונתי שגם לי עבר תקופה קשה בה מצאתי את הנחמה בסמים"  הסביר בקצרה.

"מה קרה?" התעניינה.

נראה שלא היה קל בשבילו להיזכר ולדבר בפתיחות על הנושא הזה,ושקיווה שלא תשאל שאלות נוספות.

היא תהתה לעצמה האם היא חצתה את הגבול.

"עזוב,אתה לא חייב לענות אם אתה לא רוצה" אמרה "מצטערת שלחצתי"

"לא,לא זה בסדר" מיהר להחזיר "פשוט זאת הייתה תקופה באמת קשה..אני  איבדתי הרבה אנשים,התאכזבתי,נפגעתי ונכוויתי מאהבה.זה לא היה קל שכל הדברים נוחתים עלייך פתאום"

היא הזדהה עם הרבה מתחושותיו. היא ידעה מה זה לאבד אנשים,להתאכזב שוב ושוב,להיפגע כאילו סכינים נעוצים בליבך וקורעים אותו לאלפי גזרים ולהיכוות מאש אהבה הבוערת ששרפה את נשמתה.

כנראה אחרי הכול הם לא כל-כך שונים כפי שחשבה.

"היית לך אהבה נכזבת?" הופתעה "חשבתי שתום אלון לא נכבש,אלא כובש" הרימה גבה וחיוך קטנטן עלה על פנייה.

 תום צחק. "טוב,זה היה בשנים התמימות האלו."

"זה לא תירוץ מספיק טוב" חיוכה התרחב.

"אבל זה מה שהביא אותי להישבע שלא להתאהב שוב" השיב בשקט.

"אי אפשר להישבע בדבר כזה. אהבה זה לא משהו שאתה בוחר ויכול להחליט שיבוא או לא" אמרה. עיניהם נפגשו שנית.

"נכון,אבל אפשר להדחיק רגשות"

"למה זה שווה?"

"כי כשאהבה משתלטת עלינו כל ההגנות,החומות והמבצרים נופלים. לאט,לאט אנחנו נעשים פגיעים,עיוורים ותלותיים בבן הזוג שלנו,ולפעמיים זה מביא אותנו למקומות לא טובים" אמר.

הוא הסתכל עלייה,חודר אל תוך עיניה הירוקות,מנסה שוב לקרוא את מחשבותיה ולהסיר את המגנים שעוטפים אותה.
החיוך שהיה אז נעלם עכשיו והמבט שהתרכך הפך שוב למבט מבוהל,מפוחד ואבוד. הוא תיאר לעצמו שתחושת הזדהות תוקפת אותה ושהזיכרונות חולפים בראשה,מזכירים תקופות שהייתה קרוב לוודאי מעדיפה להדחיק.

היא  מצאה את עצמה נשאבת לשלל זיכרונות,נסחפת אחר המילים שביטאו במדויק את מה שהיא מרגישה בפנים,את מה שהיא לא מסוגלת לומר בקול רם או לחשוף בפני אחרים. זה הבהיל אותה האופן בו תום היה יכול לפלוט מילים פשוטות ולחדור אל ליבה ולעיתים אף לשלוח סכין ולפגוע במדויק במרכז ליבה.

"א-אני צריכה.... ללכת לשירותים" מלמלה,עושה את צעדיה לכיוון השירותים,סוגרת אחריה את הדלת ונאנחת.

היא הסתכלה על עצמה במראה,על אותם עיניים ירוקות שהפכו לקרירות,אטומות ובלתי ניתנות לקריאה. פעם הם היו נוצצות. היום הם כבו.

התחשק לה לנפץ את המראה,לגרום לה להיות שבורה לאלפי רסיסים כמו ליבה,אבל למה? האם זה ישנה את העובדות העגומות? לא. המראה בסך הכול מציבה אותה מול עצמה,מול הפחדים הכי גדולים שמאיימים עלייה וגורמים לה לברוח מעצמה.

צלצול הפלאפון שלה קטע את מחשבותיה. היא יצאה מהשירותים אל החדר והחלה בחיפושים מהירים אחר הפלאפון. לבסוף היא מצאה אותו מתחת לכרית ומיהרה לענות לפני שיהיה מאוחר מדיי.

"הלו?" התנשפה והתיישבה על המיטה.

"אלינור?" זיהתה את קולו של מייק "את בסדר? איך את מסתדרת איתו? אני כל-כך שמח לשמוע אותך" אמר במהירות כאילו בכל רגע השיחה עלולה להיקטע ולהתנתק.

"אני בסדר,מייק,באמת" הרגיעה אותו. חיוך עלה על פניה. יש מישהו שדואג לה.

"אני רוצה שתדעי שאת חשובה לי,אלי" אמר,ונשמע שאבן ירדה מליבו. "ואם משהו קורה לך או מפריע לך,אני רוצה לדעת"

"אני מעריכה את זה" אמרה והתכוונה לכל מילה. "תודה,מייק,על הכול"

היא הציצה במראה מולה והבחינה בהשתקפותו של תום מאחוריה. היא בלעה את רוקה והסתובבה לאחור. הוא נראה זועם במיוחד.

"מייק-" אמרה אך השיחה ביניהם נקטעה כאשר תום חטף את הפלאפון מידה וניתק את השיחה. "בשביל מה זה היה?!" התעצבנה.

"בשביל להגן עלייך" השיב. קולו היה רגוע ומאופק לעומת מבטו הנרגז והנוזף.

"להגן עליי ממה?" עמדה מולו,משלבת ידיים.

"ממנו!" הרים את קולו. "למען השם,אלינור,איך את לא שמה לב שהוא פוגע בך?! הוא גורר אותך שוב לבור עמוק וחשוך" צעק. עיניו ירקו אש ובערו. הן היו מתוחות וזועמות יותר מאי פעם.

"הוא ידיד שלי" השיבה,נושכת את שפתיה בעצבנות. הוא נחר בבוז.
"כמה זמן ייקח לך להבין שהוא לא?! שהוא בסך הכול נרקומן עלוב ואגואיסט?!" פניו החלו להאדים מכעס.

"שלא תעיז לדבר עליו ככה" צעקה בחזרה. היא הרגישה צורך להגן עליו.

"אני לא מאמין שאת מגנה עליו" קולו נחלש. הוא הביט בה מאוכזב,מבולבל ומופתע כאחד. זה היה מבט דוקר שלעולם לא תשכח.

"אז תתחיל" אמרה בקרירות. "לפחות הוא היה שם מתיי שאתה לא היית שם!" הוסיפה כמעט בלחש,אבל מספיק בשביל שהוא ישמע.

"כן,בשביל להביא לך קוקאין ולדפוק את החיים" בהה בה במרירות.

"אני זאתי שביקשה ממנו ולא מעניין אותי מה תגיד על זה,אבל הוא היה שם בימים ובלילות הכי קשיים שלי,הוא היה שם כאוזן קשבת וככתף חמה להישען עליה!" צעקה,קולה היה צרוד וחנוק מדמעות. "הוא היה שם,אתה שומע?!" התקרבה אליו,מנערת אותו בחוזקה כאילו הוא לא שומע,כאילו הוא לא מתייחס או רואה אותה.

"אלינור,הוא משלה אותך! תפקחי עיניים!" אמר,אוחז בצדדיי פניה. היא מתרחקת ממנו במהירות כאילו היא מתרחקת מאש.

"לא! הוא לא!!!" צעקה.

"לעזאזל" בעט בדלת החדר. היא נבהלה והתכווצה לאחור. הוא לקח נשימה ארוכה וניסה להירגע.
"אני כבר לא מכיר אותך" קולו נחלש. עיניו הצטלבו עם עיניה.

היא בלעה את רוקה וגייסה את הקול המלא הביטחון והקריר ביותר שיכלה. "אתה אף פעם לא הכרת ומעולם לא תזכה להכיר"

וכך ברגעים ספורים הוא יצא מחדרה בלי להעיף לעברה אף לא מבט אחד. והיא שומעת את צעדיו מתרחקים,את טריקת הדלת ואחר-כך את רחש המפתח החודר אל פי המנעול שמסתובב בתוכו.

נשימותיה הפכו לכבדות,פניה האדימו ודמעות נאספו וברחו מצידי עיניה. היא מחתה אותם במהירות בגב ידיה והתקרבה אל המראה,מביטה במרירות על השתקפותה במראה. 

היא הרגישה שהלב בוגד בה כי היא רוצה לרוץ אחריו,לחבק אותו וללחוש לאוזניו שהיא אוהבת ומצטערת על הכול. היא הרגישה שגופה בוגד בה כי הרגליים רועדות,מאיימות להיזרק אל הרצפה הקרה בחוסר אונים.
עוד חץ עשה את דרכו הישר אל ליבה,נועץ ודוקר במלוא העוצמה,כי היא מרגישה שהוא בגד בה וכי הוא לא מוכן לגלות הבנה,כי הוא מתנגד ולא תומך ובעיקר כי הוא לא שם.
אבל הכי נורא הוא שהיא מרגישה שהיא בגדה בעצמה, כי היא נשבעה שלעולם לא תבכה שוב בגללו,שלעולם לא תרשה לעצמה ליפול לזרועותיו ולמצוא את עצמה בקרבתו.

"לעזאזל!" צעקה. ידיה הפכו לאגרופים קמוצים ובתנועה חדה ומהירה וללא מחשבה שנייה,אגרופה הוטחו לעבר המראה שבמהרה התנפצה.
אלפי זכוכיות קטנות נפלו על הרצפה והתפזרו סביבה. ידיה דממו ושרפו,אבל לא היה אכפת לה. הכאב שהשאיר תום היה גדול יותר,מכאיב יותר וקרוב לוודאי שתהליך ההחלמה עד שיתרפא ארוך יותר.

*

הוא התהלך ברחובות החשוכים לבד,בועט בפחית הקולה הריקה ושוקע במחשבות. הוא רתח מזעם וכל ניסיון להירגע הסתיים ללא הצלחה.' איך היא לא שמה לב במה שהוא הבחין בו מזמן?'
רטט הפלאפון הקפיץ אותו.  הוא הכניס את ידיו לכיס ושלף אותו משם. נויה הופיעה על הצג. הוא התלבט אם לענות,אבל לבסוף החליט שזה תהיה הסחה מצוינת ממחשבותיו הנודדים אליה.

"היי,תום" שמע את קולה מעבר לקו.

"היי" השיב.
"קרה משהו? אתה נשמע קצת...אחרת" אמרה ודאגה ניכר בקולה. הוא הופתע. בפעם הראשונה נויה באמת התעניינה בשלומו ולא החלה לעסוק בעצמה,כפי שהיה רגיל.

"ממתי את שואלת לשלומי?"

"השתנתי,תום" השיבה "אני כבר לא אותה אחת שהכרת לפני כמה חודשים"

"מישהו לעזאזל יכול להסביר לי מה קרה בחודשיים האלה שכולם השתנו?!" התעצבן.

"מה זאת אומרת כולם?" לא הבינה.

"עזבי,"מלמל. לא היה לו חשק לשתף ולהסביר לה את הכול מההתחלה.

"עזבתי" צחקקה ולמספר השניות הבאות השתררה דממה. "שמע,חשבתי אולי תרצה לבוא אליי...נשלים פערים" הציעה,מעט בהיסוס.

"נשלים פערים?" גיחך. "מה זה אמור להביע?"

"נו...לא היית חודשיים פה והרבה דברים קרו אצלי ואצלך,אז חשבתי שנדבר על זה,אתה יודע,להעביר את הזמן ולהחליף חוויות" הסבירה.

"נשמע טוב" הסכים.

"יופי" אמרה. הוא היה בטוח שכרגע נמתח חיוך על שפתיה. "אני מחכה לך" הוסיפה. קולה היה רך ונעים ואף מפתה,כאילו מסתיר סוד.

כאשר הגיע לפתח דלת ביתה,הוא הופתע לגלות אותה נשענת על המשקוף כשהיא לבושה בשמלה לבנה מבד סאטן החושפת מחשוף נדיב.
"ואוו. את נראית מדהים" החמיא,מתקרב אליה ומנשק קרוב לשפתיה. היא מצחקקת.
"התגעגעתי" התוודה,מושכת אותו פנימה וסוגרת את הדלת.
חיוכו התרחב כאשר הבחין בשתי כוסות היין המונחות על השולחן.
"תתכונן" לחשה לאוזניו בעודה מרימה את כוס היין. הוא הביט בה,
"למה?"שאל. היא לגמה,חייכה ואז ענתה בקול מפלרטט ומזמין "לערב בלתי נשכח"

כמעט ארבעים וחמש דקות אחרי,הוא הבין למה התכוונה בדבריה כאשר הוא מצא את עצמו מתקרב אליה,מרגיש את נשימותיה על פניו. הגוף המשותק והקפוא מתחיל להתעורר,מסרב להתנתק או להתרחק.
 "תנשק אותי,תום" לחשה,נושכת את שפתיה בעוד ידיה עוברות בשיערו. הפיתוי היה מפתה יותר מאי פעם וריח הבושם שלה שיכר את חושיו."תגרום לי להרגיש שהלילה הזה אני שלך" המשיכה. הוא נרתע לרגע,אבל ברגע הבא הוא מתמסר למגע ומניח בעדינות יד על עורפה. שפתיו הסדוקות נוגעות בשפתיה הרכות,טועמות ולשונו חודר אל פיה מתמזג עם לשונה הלוהטת.
הוא נצמד אליה,ידיו נכרכות סביב מותניה ואילו ידיה על צווארו. הם מוצאים את עצמם עושים את דרכם אל עבר המיטה,נזרקים עליה. היא פולטת גניחה שקטה כאשר הוא מנשק נשיקות עדינות על צווארה.
העניינים מתלהטים עם כל רגע שעובר,הנשיקות הופכים לפראיות והידיים מגששות,נוגעות וחוקרות.
"אני רוצה אותך" לחשה לאוזניו,נושפת על אוזניו.
"בטוחה?" שאל. קולו היה צרוד ומחוספס.
"יותר מאי פעם" היא משיבה בביטחון,והוא כתגובה עולה במעלה רגליה ומותיר את קשרי החולצה. היא פורמת את כפתורי חולצתו ועד מהרה הבגדים היו על הרצפה והתשוקה התפרצה ללא מעצורים וגבולות...

*

בינתיים כמה רחובות ליד שכבה אלינור במיטה,בוהה בשעון התלוי על הקיר,אשר מחוגיו הצביעו על השעה שלוש בלילה. עבר כבר יותר משעתיים והוא עדיין לא חזר.
אילולא הוא לא היה נועל אותה בבית,היא קרוב לוודאי הייתה הולכת הישר אל זרועותיו של מייק ובוכה על כתפיו.
"את עדיין שם?" שאל מייק מעבר לקו,מנער אותה ממחשבותיה.
"כן" ענתה,מתכרבלת בשמיכה הדקה.
"אל תפחדי" לחש.
"אני לא"
"שקרנית" צחקק "אני מכיר אותך ואת לא מסוגלת לישון לבד בבית ריק וחשוך"
"להזכירך אני ישנתי לבד בבקתה במשך חודשיים" השיבה.

"כן,אבל לא לפני שהדלקת את כל האורות ואני ישבתי בקצה המיטה שלך,מחכה עד שתישני" המשיך לצחוק. זה היה נכון. מייק בכל לילה היה בא ונשאר איתה עד שישנה. היא כל-כך העריכה אותו על זה ועל כל ההקרבה שהיה מוכן לעשות למענה.
"תודה,מייק" הודתה.
"אין על מה"
"בטח שיש" אמרה. הייתה שתיקה למספר שניות והיא הייתה מתוחה.
"אלינור,אני...." מלמל ואז נאנח.
"אתה מה?" האיצה בו להמשיך.
"אני הבאתי לך את הסמים. ויכול להיות שאם לא הייתי...." קולו נשמע מיוסר.
"מייק,זה לא אשמתך! תכניס את זה לראש!" קטעה אותו " אם לא אתה,אני הייתי מוצאת מישהו אחר שיביא לי סמים"
"אבל אני זה שחשפתי את זה לפנייך מההתחלה ויכול להיות שהייתי יכול לעצור בעדך"
"אתה לא מבין" נאנחה "זה ההוא מלמעלה שהחליט שזה אמור להיות הגורל שלי"
"אלינור,את מכתיבה לעצמך את הגורל" השיב "ואת יכולה לבחור לעצמך להיגמל מזה ולצאת מהבור החשוך הזה סוף-סוף"
"זה בלתי אפשרי כבר,מייק"
"זה אפשרי עם הרבה כוח רצון,תקווה והתמדה" החזיר.

תודה רבה על התגובות והאיחולים המלבביים. אין עליכם.

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,

א. פרקר. 33>