"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר"
פרק 19

"הזיכרונות לא נמצאים בראש, הזיכרונות נמצאים בלב.
מיליוני זיכרונות בלתי נשכחים, הם אלה שעושים אותנו למי שאנחנו היום.
זיכרון עשוי להיות רדום, אך הוא אף פעם לא מת.
החוויות, התסכולים, החלומות, הכול מעורבב,מוכן לצאת בכל רגע נתון.." (ציטוט מתוך הסדרה – "כמעט מלאכים")
הם העלו זיכרונות מן העבר הרחוק,זורקים שאלות לאוויר ומספקים מענה. כל אחד בתורו פותח את הפצעים שטרם הגלידו או לחילופין את הצלקות ומשתף אותו עם האחר. זה היה בהחלט לילה בלתי נשכח.

כך היא מצאה את עצמה בבית-החולים,מתהלכת במסדרון הלוך ושוב וממתינה בקוצר רוח לרופא בצפייה לבשורות טובות.
תום ישב באחד הכיסאות במסדרון,נועץ את מבטיו באלינור.
"את חייבת להירגע" אמר "את עושה לי סחרחורת" הוסיף. היא נאנחה,נעצרת ומסתובבת אליו.
"אני מתעבת את המקום הזה" התיישבה לצידו.  
"אף-אחד לא מאושר להיות פה" השיב בעודו מוריד את הז'קט ומניח על כתפיה של אלינור.  
הרגשת חמימות הציפה אותה. משהו בעיניו,בנגיעות הזהירות והעדינות בגופה והמתח שתמיד שרר באוויר החזיר אותה עשר צעדים אחורה לזמן בו הלב פעם,בעט וחי לאהבה.
היא הביטה בו,מופתעת מקצב הדברים ואיך שהם מתגלגלים. עד לפני חודשיים קצרים היא הייתה כמו כל נערה מתבגרת רגילה,אבל אז משהו השתנה. אהבה שטלטלה את שלוותה בכאב,האבדות והמציאות,רגעי השפל והאושר,האכזבות והנפילות אלו ששינו אותה מקצה לקצה.
"אני מביא לך משהו לשתות..את נראית חיוורת" אמר,מתרומם מהכיסא ומתרחק לעבר מכונת השתייה הקרובה.
היא הביטה סביב בית-החולים. הפחד הזה ששרר בבית-החולים לאובדן של יקיריהם,הדאגה שניכרה בפניהם של מקורביהם של החולים,הבכי והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מעידים על הכאב הקשה מנשוא. כל זה הביא איתו זיכרונות מן העבר הרחוק. זיכרונות אחרונים ממנו,מאביה.
"כשאת בוכה את לא יפה.." התחיל תום להתקרב בעודו מזמזם את השיר. כאשר ראה שזה לא בדיוק העיתוי הנכון,הוא נאנח והניח את שתי כוסות הקפה. "אלינור,יהיה בסדר..בבקשה,תפסיקי לבכות"
"זה לא זה..." הנידה את ראשה ויישרה אליו את מבטה. "אני רוצה לספר לך משהו" הוסיפה. הוא שתק,נותן לה להמשיך לספר "על אבא שלי" המשיכה,לוקחת נשימה ארוכה. דמעה עקשנית זלגה במורד לחייה.
"אלינור,את לא חייבת אם את לא רוצה"
"אני רוצה" התעקשה. הוא לקח את ידיה בידו ושילב אותם. "זה היה יום ראשון יפה." התחילה לספר. חיוך מריר נמתח בין שפתיה. "אנחנו יצאנו לטיול ולא הפסקנו לשיר שירים במשך כל הנסיעה. כולנו היינו כל-כך שמחים. הייתה אווירה טובה ונינוחה עד שאני התעקשתי לקנות גלידה" אמרה בקול חלוש לקראת הסוף ובלעה את רוקה. "אז אבא שלי עצר בדרך,חנה באיזה מסעדה מוכרת בעיר ויצא לקנות כפי שביקשתי. הייתי הנסיכה שלו,הוא תמיד היה אומר את זה ומתנהג אליי ככה" אחיזתו התהדקה. לא בקשות אלא ברכות לצורך הבעת תמיכה.
"אבל באותו היום כשהוא הלך לקנות גלידה בשבילי,הוא לא חזר" מחתה את דמעותיה והשפילה את ראשה. "היה פיגוע שהשאיר אותו במצב אנוש,בין מוות לחיים...ובבית-החולים נקבע מותו. מאז רגשות האשם לא מפסיקות לאכול אותי..אפילו אימא שלי מאשימה אותי במוות שלו ומתכחשת לכך שאני הבת שלה" פרצה בבכי שוב. דמעה נוספת מבצבצת בעיניה,זולגת על לחייה ואז הן באות כולן כאילו רק חיכו. הן פורצות וזולגות  אחת-אחת ושוטפות את עיניה,מעידות על הכאב הצורב בליבה. 
"אני לא יודע מה להגיד" לחש. 
"אל תגיד כלום,פשוט תחבק אותי" נשברה. הוא משך אותה לחיבוק חם,לאותו חיבוק שהייתה צריכה כמקום למפלט ולתמיכה. וזה הרגיש לה כל-כך נעים ונכון,כל-כך חמים ומוגן. אז היא מצאה את עצמה נשענת על חזהו הרחב והחסון,מרגישה את נשימותיו עולות ויורדות ואת ידיו כרוכות סביבה.
הרגעים האלה של השקט,אחרי הבכי,הקרבה והמגע שלו היו בין הרגעים שלא תשכח בחיים. היא ידעה שאלו גם הרגעים הכי קריטיים,הרגעים שבהם הנורה האדומה מאותת על סכנה קרבה,אבל היא התעקשה שהפעם זה בסך הכול חיבוק ידידותי ולא יותר מזה . היא לא ידעה שהם נועדנו להיות ביחד,שזה גורל ושתמיד משהו יהיה ביניהם,משהו שאי אפשר להתכחש לו.

"אתם מקורבים של מייק גולדשטיין?" התקרב הרופא אל השניים,מכחכח בגרונו. 
"אני אחות שלו" שיקרה אלינור,מתנתקת מהחיבוק ונעמדת על רגליה. "מה מצבו?" שאלה.
"הוא מוגדר במצב יציב ונכון לעכשיו אין חשש לסכנה על חיו "הודיע. נראה שאבן גדולה נפלה מליבה של אלינור. "אבל..-" הוסיף אך נקטע באמצע המשפט.
"איפה הבן שלי?" התפרצה אישה אל השיחה,נסערת. היא הייתה אישה מרשימה ומטופחת שלבושה בבגדים יוקרתיים. אלינור הניחה שזה אמו של מייק ותפסה כמה צעדים אחורה.
הרופא החל לבשר על מצבו ועל הסיבה שבעקבותיו נדרש להגיע לבית-החולים. היה אפשר לראות את ההלם שחטפה אימו והיה אפשר להבין גם למה.
מייק היה ילד פופולארי ומצטיין שהגיע ממשפחה טובה ועשירה. זוהי גם הסיבה שהיה לו את הכסף הדרוש לקנות את הסם לו ולה,ללא מאמץ. וזוהי גם הסיבה שאף אחד לא חשד שהוא עלול להתדרדר לסמים.
"אני חושבת שכדאי ללכת מכאן" אמרה אלינור אל תום שעמד לצידה.
"את לא רוצה לבקר את מייק?" הופתע ונראה מעט מבולבל.
"לא,אני אבקר אותו מאוחר יותר" אמרה. היא זכרה שבאחת מן השיחות שניהלה עם מייק הוא סיפר לה על הוריו שלא מוצאים את הזמן בשבילו ולא מתעניינים במה שעובר עליו. היא עד עכשיו זוכרת את המבט העצוב בעיניו שסיפר לה את זה,והרגישה שזה דווקא הזמן להשאיר אותם לבד. זה הזמן שלו לספר להוריו את כל מה שיושב על ליבו ומטריד אותו וזה הזמן של הוריו לתקן את הטעות הזאת.
"בוא נלך" משכה בידיו.
"לאן?"שאל
"לא יודעת.." חייכה " תפתיע אותי" קרצה.

כך היא מצאה את עצמה במכונית לצד תום. רוח נעימה נשבה דרך החלונות הפתוחים ושיערה התנופף באוויר. היא מעיפה מבט חטוף לעבר השעון שמחוגיו הורו על השעה שתיים בלילה בדיוק ואז הביטה בו. הוא נראה כל-כך מרוכז בנהיגה.
"תפסיקי לבהות בי" חיוך נמרח על פניו.
"תסתום" אמרה בתוקפנות ומיהרה להסיט את מבטה. היא יכלה להרגיש איך הסומק מתפשט על לחייה.
הוא צחקק.
"אז לאן נוסעים?" שאלה,מנסה להעביר נושא.
"זה הפתעה,שכחת?" החזיר.  
"תגיד,תום..." היססה מעט.  "למה עזבת?" שאלה לפתע. הוא הסתכל אליה ואז הסיט את מבטו חזרה אל הכביש.
"זה לא הזמן,אלינור" סינן, קולו היה לפתע  קר ואדיש.
"פשוט תגיד שאתה לא רוצה לדבר על זה ואל תמציא תירוצים" השיבה מתכווצת בכיסא.
"אני לא רוצה לדבר על זה" אמר בעודו מפעיל את הרדיו. כנראה בשביל להפיג את השתיקה המעיקה ששררה. ברגע זה היא הייתה אמורה לעזוב את הנושא,אבל היא לא יכלה. התמלא בה זעם.
"אני סיפרתי לך!" פלטה בכעס וכיבתה בחזרה את הרדיו. כבר לא אכפת לה ללחוץ עליו. היא רצתה לדעת.
"כי את רצית" השיב באדישות.
"נשארת אותו אחד" סיננה,משלבת את ידיה בעצבנות ומביטה בחלון שהשקיף את הרחובות המתחלפים במהירות. "אותו פגע וברח. זה שפוגע,שולח אלפי חצים הישר אל ליבך ואז בורח,נעלם כלא בלי עקבות ובלי לספק תשובות " המשיכה.
"מה את רוצה,אלינור?" היה אפשר לשמוע שהוא גם החל להתרגז.
"לא הרבה,רק את האמת" השיבה.  "אתה לא חושב שמגיע לי?" הוא נעצר בפתאומיות. היא נבהלה.
"זה היה ונגמר,בשביל מה את רוצה לפתוח את זה שוב?" הרים את קולו. לקח לה מספר שניות עד שעיכלה את המתרחש.
"צודק" גיחכה במרירות. "זה באמת היה ונגמר. תודה שהזכרת לי את זה" הוסיפה ויצאה מהמכונית בטריקת דלת.
היה אפשר לשמוע את טריקת הדלת הבאה,את הצעדים המהירים שלו לכיוונה ואז את היד שאוחזת בה.
"עזוב אותי" השתחררה מאחיזתו.
"מה זה הסצנות האלו?!" התעצבן. "תפסיקי להיות כזאת דרמה קווין! למה את פשוט לא יכולה לפתוח דף חדש?!" צעק.
היא נחרה בבוז. "כי אי אפשר לפתוח דף חדש בלי לסגור את הקודם!" הרימה את קולה. "זה פשוט לא עובד ככה " קולה נחלש.
"אני בסך הכול לא רוצה לדבר על זה עכשיו"  
"אבל הבעיה היא שאתה אף-פעם לא רוצה לדבר על זה!" צעקה.
"אני אדבר על זה כשאני אהיה מוכן לדבר על זה" אמר. גבותיו התכווצו בכעס.  

"אתה כל הזמן אומר לי שאתה רוצה שאני אחזיר לסמוך עלייך,שאני אאמין ואבטח בך ושאני אספר לך הכול,אבל איך אתה רוצה שאני אעשה את זה כשאתה מסתיר ממני דברים?!" הסתכלה בעיניו. מבטו התרכך.
"את צודקת" מלמל בעודו מתיישב על המדרכה,קובר את פניו בידיו. היא התיישבה לצידו.
"זה אבא שלי" פלט.
"מה איתו?" התעניינה.
"הסיבה שבגללה עזבתי הוא בגלל שהוא חזר" הסתכל עלייה.
"למה הכוונה ב-'חזר'" לא הבינה.
"הוא ישב בכלא על סחר בסמים והוא היה מעורב בעולם התחתון ולפני כמה חודשים יצא" סיפר,בוחן את הבעת פניה.
היא בלעה את רוקה,מופתעת. "ו..איך זה קשור לעזיבה שלך?"
"זאת אימא שלי" הסביר. "היא מפחדת ממנו וכשהיא שמעה שהוא מגיע לעיר,היא כמעט והתמוטטה רק מהחשש שיכול להיות שהוא מחפש אותנו"
"ואותו חשש התברר כנכון?"
"לא" השפיל את ראשו והעביר מיד ליד את מפתחות המכונית שאחז בידיו. "הוא כנראה חזר לעיר למטרות ביזנס בלבד"
"אז איפה אימא שלך עכשיו?" שאלה
"אצל סבתא שלי במשך שבוע" הסביר. "אני העדפתי להישאר קצת בבית ולחזור לשגרה" הוסיף.
שתיקה השתררה באוויר. אלינור עיכלה את המידע,מחברת את החלקים החסרים בפאזל עד שקיבלה את התמונה המלאה והברורה. פתאום הכול נהיה מובן יותר,למרות שעדיין היו חלקים חסרים.
"אז אני מכריזה בזאת על דף חדש" שברה את השתיקה. הוא יישר אליה את מבטו,מחייך ומושיט לעברה יד. היא צחקקה ולחצה את ידיו. שניהם פרצו בצחוק מטורף וכשהתעשתו על עצמם הייתה שתיקה נעימה באוויר.  
"את יודעת,עכשיו יש לך את כל הסיבות שבעולם להתרחק ממני" לחש לאוזניה. עצם הקרבה שלו אליה גרמה לפעימות ליבה לדפוק במהירות ולאלפי פרפרים להשתולל בבטנה. נשימתה נעתקה.
"האמת,זה בדיוק ההפך" לחשה בחזרה "הסכנה מושכת אותי" חייכה.
"ילדונת,לא לימדו אותך שלא משחקים באש?" צחקק בעודו מעביר את קצוות שערה לאחור.
"אני לוקחת את הסיכון" חיוכה התרחב והיא הניחה את ידה על ליבו,מרגישה את נשימותיו עולות ויורדות. "חוץ מזה,אני יודעת שאתה לא תיתן לאש להתקרב אלי יותר מדיי" הוסיפה.
"מאיפה הביטחון?"
"כי אתה תציל אותי" אמרה בפשטות. "אתה לא יכול לשאת את המחשבה שיקרה לי משהו רע" הוסיפה.

זה היה יכול להיות הרגע המושלם ביותר לנשיקה אבל היא בחרה אחרת. היא בחרה להניח את ראשה על כתפיו,להרגיש את ידיו עוטפות אותה ובשתיקה הנעימה והשלווה שהשתררה.
ככה היא מצאה את עצמה יושבת במדרכה ברחוב חשוך וריק מאדם לצד תום. הרבה אומרים שהסיטואציה הרומנטית ביותר היא בשעת שקיעה בים,אבל בשבילה זוהי הייתה הסיטואציה,הרגע והלילה המושלם. היא לא יכלה לבקש יותר מזה.

מצטערת על העיכוב של הפרק.
מקווה שאהבתם,
עד לפעם הבאה,
אוהבת המון,
א.פרקר