זוהי הייתה שעת צהריים מאוחרת. אלינור מצאה את עצמה צונחת על המיטה, מתמכרת שוב להרגל הרע בו היא אוכלת את ציפורניה ובוהה במחוגי השעון שהורו על השעה ארבע ועשרה.
כבר עבר יותר מחמש שעות ותום עדיין לא חזר. ההרגשה הרעה והתחושה המוזרה שמשהו קרה והוא לא מספר לה, לא עזבה לרגע ועוררה בה גל של דאגות אשר הציפו את ליבה. בנוסף גם מחשבות רבות ומטרידות התרוצצו בראשה והטרידו את מנוחתה. הפעם זה היה על הקוקאין.
נראה שהמחשבות רק חיכו להזדמנות הזאת שהיא תהיה לבד בשביל לקפוץ לראשה ולהיות סובבות סביב השגת המנה הבאה.
זוהי הייתה תשוקה עזה ודחף להסניף את הסם המוכר, להרגיש את תחושת האופוריה המטורפת, את תחושת "היי" ואת ההרגשה הנכספת.
האשליה הזאת שגורמת להכול להיראות לפתע טוב יותר וההרגשה העילאית שמציפה אותה כשהיא בהשפעת הסם, זה היה הדבר היחיד שהיא הייתה זקוקה לו. זה גם הדבר שהיא הכי שנאה בעצמה;היכולת למכור את הדבר החשוב לה ביותר למען הסם הארור.
דפיקה בדלת ניערה אותה ממחשבותיה. היא קפצה במקומה, מושכת את השמיכה ומתרוממת מהמיטה במהירות.
האכזבה תקפה אותה כשגילתה שבפתח הדלת עומד גבר זר ולא תום,כפי שציפתה.
"מי זה?" שאלה, בוחנת אותו דרך העינית. הוא היה לבוש בג'ינס משופשף, חולצת טריקו לבנה פשוטה וז'קט עור. על ראשו היה כובע גרב שחור ופניו היו מושפלים לרצפה לכיוון המזוודה הגדולה שאחז בידיו.
"מי זאת?" החזיר הזר. לפי קולו אלינור ניחשה שהוא בסביבות גיל הארבעים.
"זאת  אלינור" השיבה.
"זה לא הבית של משפחת אלון?" שאל בהיסוס.
"כן,אני ידידה של תום והוא ביקש ממני לא לפתוח לאף-אחד" הסבירה בקצרה.
"גם לא לדוד שלו?" צחקק. היה לו צחוק שהעביר באלינור צמרמורת קרה. הוא הוציא מכיסו חפיסת סיגריות משובחת,שלף סיגריה והציתה. עשן החל להתמלא והקשה על אלינור לזהות את פניו.
"אה...,אני אתקשר אליו" מלמלה. "תמתין לרגע" הוסיפה, בעודה מקישה במהירות את מספרו של תום וממתינה על הקו. המענה הקולי התחיל ולאחר שלושה ניסיונות חוזרים ומלאי תקווה שיענה, היא הבינה שאין בכך טעם.
"תקשיב, הוא לא עונה לי" אמרה "לא נעים לי להגיד את זה אבל אתה תוכל לחזור לכאן יותר מאוחר?" ביקשה.
"אני הגעתי לכאן מאילת והייתי הולך וחוזר בשעה אחרת אבל אין לי מקום אחר ללכת אליו" השיב ופלט אנחה כבדה.
"אתה לא הודעת לו שאתה צריך להגיע?"
"לא" הניד את ראשו "אני הייתי אמור לשהות אצל חבר אבל בדקה התשעים, הוא הודיע לי שזה לא אפשרי" רטן בקוצר רוח.
אלינור היססה לרגע אבל לבסוף החליטה לפתוח את הדלת. התדהמה הכתה בה כשאותו אחד יישר אליה את מבטו. נשימה נעתקה והיא הרגישה את הדם אוזל מפניה. תווי הפנים ואפילו השיער השחור שבצבץ מהכובע היו העתק-הדבר של תום. אבל שלא תטעו. היה בו משהו שלא ניתן לפספס,משהו מרתיע ומבעית. זה היה החיוך הערמומי,המבט העוקצני והעיניים שהפשיטו אותה במבטו.
"אפשר להיכנס?" כחכח בגרונו.
"כן, כן.בטח"  בלעה את רוקה, זזה הצידה ופתחה את הדלת לרווחה. הוא נכנס, מניח את המזוודה הגדולה על הרצפה ועושה סיבוב קצר ברחבי הבית. אלינור שעקבה אחר כל צעד שלו הבחינה בהבעות פניו. פעם הוא היה פולט גיחוך,פעם היה נוחר בבוז ולפעמיים היה מרים גבה מופתעת. משהו בו גרם לנורה האדומה להבהב ולהתריע לה על סכנה.
"אני רואה שתום תפס לו חברה יפיפייה" התיישב על הספה ולקח עוד שאכטה מהסיגריה שאחז בין אצבעותיו. "בר מזל שכמותו" צחקק וזוג עיניו שוב תלו את מבטם באלינור, סורקות ובוחנות.
"ידידה" תיקנה בחיוך מאולץ. היא כבר התחרטה על מעשייה וקיללה את הרגע בו פתחה לו את הדלת.
"אה...תרצה לשתות משהו?" הציעה, נאנחת אנחה חירשת.
"יש כאן אלכוהול?" שאל.
"לא, לא נראה לי" ענתה. למען האמת, היא שיקרה. כן היה אלכוהול אבל היא לא רצתה שהאורח ישתכר בזמן שהיא לבד איתו.
"אז קולה יהיה נחמד" חייך והחל להעביר ערוצים בטלוויזיה שדלקה בפינת החדר. היא רצתה להוסיף ולומר שירגיש בנוח כמו בבית, כפי שנוהגים לומר לאורח אבל כאשר הניח את רגליו על השולחן ופלט גיהוק , היא הבינה שאין בכך צורך ומיהרה להתקדם לעבר המטבח.

*

באותו זמן אבל מקום אחר תום מצא את עצמו משוטט ברחובות, מנסה לסדר את המחשבות המעיקות שמתרוצצות בראשו ואת הזעם שתקף אותו וסירב להרפות.
בעקבות השיחה המפתיעה מאביו כל זיכרונות העבר, כל הקשיים והעלבונות, כל הדמעות והכאב שעבר בגלל אביו חזרו במלוא העוצמה.
שנים של הדחקה וניסיון להשאיר את העבר מאחור – נכשלו. וזה כאב, צרב ושרף. זה היה כמו לפתוח פצע שטרם הגליד, כמו לדקור אלפי חצים או לבעוט הישר ללב. זה היה כמו להיחבט,להישרט ולהיכוות.
הוא כמובן היה יכול למצוא את התמיכה, האוזן הקשבת והנחמה בזרועותיה של אלינור, אבל הוא אף-פעם לא היה מסוג הטיפוסיים ששופכים את כל מה שהטריד והכביד על ליבם. הוא בחר לשמור את זה לעצמו, הוא היה פוקר פייס שחייב להיות תמיד בשליטה. כאב בשבילו זה חולשה והוא לא מתכוון לקלף את הקליפה שמגנה עליו או לשבור את המחסומים.
"תום? תום אלון?" קול נשי מוכר שלא הצליח לזהות בגלל זיכרונו המעורפל, קרא בשמו. הוא הסתובב לאחור ושם, שם הוא ראה אותה. האקסית המיתולוגית או לחילופין האהבה הראשונה עמדה מולו.  הוא קפא, נשימתו נעתקה ונראה שהעולם נעצר מלכת. 
"אלוהים,אני לא מאמינה" חייכה. קולה הדהד באוזניו וזרועותיה משכו אותו לחיבוק ארוך. הוא התעשת במהרה מההלם שהכה אותו והניח את ידיו במותניה. השיער שלה הדיף ריח מתוק ונעים וצחוק הפעמונים שלה גרם לחיוך לעלות בפניו.
"הילה..ואוו...עברו שנים" סקר אותה במבטו. היא נשארה אותה דקיקה ורזה עם העיניים הכחולות והחיוך שחשף שתי גומות חן, כפי שזכר אותה אבל עדיין משהו השתנה. זה היה התמימות שאבדה, הילדותיות שהתפוגגה והעיניים הנוצצות שכבו. היא כבר לא הייתה ילדה – היא הייתה נערה ספק אישה.
"מה את עושה פה?" שאל.
"אה...מבקרת חבר" ענתה בחיוך מאולץ, מוצאת לפתע עניין בפלאפון שאחזה בידה. לקח לתום בדיוק מספק שניות עד שקלט שמשהו לא בסדר. הוא הכיר אותה וידע שהחיוך המזויף וכל ניסיון בלא לייצור קשר עין קשור לסוד שהיא מסתירה ונמנעת להגיד או לשקר.
"את משקרת" פלט. 
"לא,אני לא" התגוננה. גבותיה התכווצו בכעס.
"אז את מסתירה ממני משהו, נכון?מה זה?" שאל במהירות. שתיקה מתוחה השתררה באוויר.

"אתה מכיר אותי כל-כך טוב" קולה היה נמוך והיא הרימה אליו את מבטה. רק עכשיו הוא הבחין בדמעות שעמדו בעיניה.
"מה קרה, הילה? ספרי לי" האיץ בה בעדינות להמשיך. היא התיישבה על המדרכה, מוחה את הדמעה העקשנית שזלגה במורד לחייה ומשכה את אפה. הוא התיישב לצידה, מניח יד תומכת על כתפיה.
"יש לי איידס, תום" ירתה. קולה רעד ונשימתו נעתקה. "ואני לא סתם באתי לבקר חבר,אני באתי להודיע לו שיש סיכוי גבוהה שגם הוא נדבק" המשיכה, מיישרת אליו את מבטה. דמעות שטפו את עיניה.
"אל תבכי" לחש, מוחה בעזרת אצבעותיו החמות את הדמעות המלוחות. "אני לא יכול לראות אותך בוכה"
"איך אני לא אבכה,תום?! אני עומדת למות!" הרימה את קולה " איך אני אמורה לספר למי שאני אוהבת שאני נשאית של הגן? שאני הדבקתי אותו ואגרום למותו?!" פרצה בבכי מר.
היה לה בכי קורע לב ומלא בייסורי מצפון. הוא בלע את רוקו ומשך אותה לחיבוק, עוטף אותה בזוג ידיים מנחמות. היא רעדה, כמעט כמו שליבו רעד באותו רגע. קשה לראות את הנשמה של אדם קרוב גוססת לך בין הידיים ואין לך שום אפשרות להציל אותה.
"אני כל-כך מצטער שאת צריכה לעבור את זה, הילה." לחש לאוזניה ."זה לא מגיע לך"
"זה ידוע שהוא תמיד לוקח את הטובים ביותר" נשענה על כתפיו. היא ניסתה לחייך אך כל מה שיצא הוא קו עקום.
"אני בטוח שיש לו סיבות טובות" השיב.
"אני מפחדת, תום" מלמלה. הוא הניח את ידיו על ידה ושילב אותם ביחד. " אני לא הספקתי לעשות עוד כל-כך הרבה דברים. לא הספקתי להגשים חלומות, להקים משפחה או להתגבר על הפחדים. אני לא רוצה למות,אני עדיין לא מוכנה למות"
"איידס זוהי אומנם מחלה חשוכת מרפאה אבל נשאר לך עוד כמה שנים טובות,נכון? אני מבטיח לך שאת תנצלי מהם כל שנייה. את תחזיקי מעמד ותהיי מאושרת יותר מאי פעם. אני מבטיח לך." נשק קלות למצחה. הוא היה יכול להבחין בחיוך קטנטן מבצבץ ונמתח בין שפתיה. הוא הצליח להחדיר בה קצת אופטימיות ואמונה.
ככה השניים מצאו את עצמם יושבים זה לצד זה על הספסל לצד העץ שעליו חרטו את שמם בילדותם, ומתבוננים בשקיעה.
כולנו לפעמיים מוצאים את עצמנו אבודים בחושך, מנסים לגשש ולמצוא את דרכנו מבין הערפל. כולנו לפעמיים מתייאשים, מתוסכלים וחסרי כוחות להיאבק ולמצוא את הדרך לאושר, אבל תמיד בסופו של דבר מגיע הבן-אדם שיושיט לך את היד ויגרום לך לראות את האור בקצה המנהרה. ואז....אז אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד. וזאת הרגשה מדהימה שיש אי שם מישהו שדואג ואכפת לו ממך.
"אז...מי זה?" שאל בעדינות. היא הרימה אליו את מבטה.
"אתה לא מכיר אותו" הנידה את ראשה.
"תנסי אותי" התעקש.
היא בלעה את רוקה ולקחה נשימה ארוכה. "זה מייק." אמרה "מייק גולדשטיין"
כאשר תום שמע את שמו הוא הרגיש שעולמו חרב עליו. הדבר היחיד שעלה בראשו זה דמותה של אלינור.
הוא אף-פעם לא שאל מה עבר עלייה בחודש שנעלם מחייה והשאיר אותה לצד מייק ועכשיו חששות עלו בו.
האם הקוקאין שידוע כגורם לעלייה בחשק המיני גרם להם לקיים יחסי מין?  האם הם החליפו מזרקים? מספיק אפילו ששני פצעים פתוחים מגיעים למגע פיזי בשביל לעורר חשד לסכנת הידבקות.
החוסר ידיעה למה שקרה באותו חודש והידיעה למה שעלול לקרות במקרה שחששותיו יתבררו כנכונות הבהילו והפחידו אותו עד מוות.
הוא חפן את ראשו בין שתי ידיו,פניו החווירו כסיד וליבו פעם בחוזקה. הבעת פניו היו מבוהלות כאילו זה עתה ראה רוח רפאים או לחילופין  קיבל בשורה שהוא הולך למות. אולי זה לא היה ככה ואולי זה יהיה מעט דרמטי להגיד את זה, אבל ככה הוא הרגיש. המחשבה הנוראה והאיומה מכל לאבד אותה יביא למותו. אולי לא מוות פיזי אבל בהחלט למוות נפשי.
"מה קרה?!" שאלה הילה שהייתה מבוהלת לא פחות. פיו נע מעלה ולמטה, אך שום צלילי לא בקע בקולו.
"תום?!" ניערה אותו בכתפיו, כמעט ומחטיפה לו סטירה ללחיו.
"יכול להיות שלא רק מייק הודבק באיידס" פלט,קולו רעד.

*

אצל מי שעדיין לא ידעה שאולי היא נדבקה באיידס, התחוללה דרמה מרעישה לא פחות. אלינור מצאה את עצמה במרכז הסלון בוהה בהלם באורח הזר או לחילופין בדוד של תום מזריק לעצמו קוקאין. היא הרגישה שהעולם קורס מעלייה,שהרצפה רועדת מתחתיה ושהיא עלולה להתמוטט בכל רגע.  פנייה החווירו והיא איבדה את אחיזתה בכוס הזכוכית שכמובן מיד נשברה והתנפצה לרסיסים שהתפזרו על הרצפה.
"אתה משתמש בקוקאין" קולה רעד. עכשיו הפיתוי היה במרחק נגיעה ממנה, הדחף היה גדול יותר וזה היה קשה יותר.
זה היה כמו להניח תפוח אדום, עסיסי ומורעל מול בן-אדם שלא אכל במשך שבוע. ולמרות שהיא יודעת שהתפוח מורעל, שהוא יכול להביא למותה.ולמרות שהנורה האדומה מאותת לה על סכנה מתקרבת. ולמרות שיש לה את האפשרות בחירה עדיין משהו קורץ לה, משהו מושך אותה לסכנה, משהו רוצה לנגוס בפרי האסור ולטעום את טעמו החמוץ – מתוק. 
"ואלה?" החזיר בזלזול. היא בלעה את רוקה ונשכה את שפתיה.
"זה פוגע בכלי הדם, בכבד ועלול לגרום לאירוע מוחי! זה ממכר וזה הדרך הישירה למוות" הרימה את קולה.
"תאמיני לי,אני יודע. אל תדפקי לי פה הרצאה" השיב באדישות ונשען על הספה. אלינור הרגישה את הגוש המוכר עולה בגרונה והדמעות מאיימות להתפרץ.
"רגע,רגע" חיוכו התרחב בעודו משלב את זרועותיו. "אני לא היחיד שמשתמש פה בקוקאין,נכון?"
"אני נגמלתי!" צעקה בתוקפנות. דמעה מלוחה נוספת זלגה במורד לחייה.
"ילדונת" צחקק. צמרמורת קרה תקפה אותה.תום תמיד היה קורא לה ככה. "אי אפשר להיגמל מזה. תתמודדי,את מכורה." הטיח בה בנוקשות
"אפשר עם הרבה כוח רצון והתמדה" אמרה, מנסה לגייס ביטחון לקולה. נראה שהיא ניסתה לשכנע את עצמה יותר מאשר אותו. "מה שלך אין" הוסיפה בעוקצניות. הוא הרים גבה ונראה משועשע מכל רגע.
"את מייסרת את עצמך. הרי את כבר בתוך זה וחיים רק פעם אחת אז לפחות צריך ליהנות מהם, לנצל כל רגע ולמצות אותם ולא למנוע מעצמך לעשות דברים" אמר "עדיף למות מכור לסמים ומאושר מאשר למות כנגמל וממורמר"
היא יכלה להגיד לו שדווקא בגלל שחיים רק פעם אחת לא צריך להיכנס למעגל הזה של הסמים. היא גם יכלה להגיד לו: "לא" כאשר הציע לה כמה דק' אחר-כך להשתמש בקוקאין, אבל היא בחרה אחרת. היא בחרה להגיד-"כן", לשבור את כל ההבטחות שלה לתום ולעצמה, לחזור עשר צעדים אחורה לאותו מקום חשוך ואפל בתמורה לכמה דק' של אשליה ותחושת אושר שאחר-כך מתפוגגת וחומקת לך מבין הידיים.
היא יכלה למנות אלפי מאות תירוצים, אבל הפעם, הפעם האשמה הייתה בידיה. היא בחרה ללכת בדרך המעוותת הזאת ובחרה להרוס את כל מה שבנתה.
"אלינור" קול נשי ומוכר פנה אליה והסב את תשומת ליבה. היא העיפה מבט לאחור ושם, שם היא ראתה אותה עומדת בפתח הדלת. את מיכל. "אלוהים!" פלטה והתקרבה אליה.
"אין אחד כזה" גיחכה בעצב.
"למה את עושה את זה לעצמך?!" הביטה בה ואחזה בידה, מנסה לעזור לה להתרומם מהרצפה.
"כזאת אני! מלאה בהרס עצמי!" השיבה באדישות ושיחררה את ידיה מאחיזתה. "מה את עושה פה?" שאלה בתוקפנות.
"תום ביקש ממני לבוא כי אמר שהוא יתעכב קצת" הסבירה. כאשר אלינור שמעה את המילה 'תום' היא הרגישה אלפי סכינים מושחזים היטב עושים את דרכם הישר אל ליבה ודוקרים במלוא העוצמה. היא אכזבה אותו, גרמה לו לאבד בה כל אמון והפרה את הבטחותיה. היא עשתה את כל מה שאסור ואת כל מה שעלול לגרום לו להביא להחלטה לשלוח אותה למוסד גמילה. הפאניקה החלה להשתלט עלייה.
"אני כזאת טיפשה!" צעקה, פורצת בבכי. היא הרגישה רע ולא רק נפשית, אלא גם פיזית. סחרחורת וחולשה תקפה אותה והיא החלה לרעוד. נשימותיה היו כבדות והיא הרגישה כאילו היא בתוך סיר על אש בוערת.
"הוא לא יסלח לי לעולם!" חיבקה את רגליה והתכנסה בתוך עצמה.
"אלי,את רותחת מחום" אמרה מיכל בלחץ לאחר שהצמידה את גב כף ידה על מצחה. "אני צריכה-" הוסיפה,אך האורח הזר שהתקדם לעברן קטע אותה.
"מה זה הצעקות האלה?" התרגז.
"מי אתה לעזאזל?" שאלה מיכל, מביטה בו בתימהון.
"מעניין." השיב באדישות "זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך"
"אני חברה של אלינור" הסבירה.
"יופי! אז בטח תדעי איך להשתיק את המטורפת הזאת" אמר, מעיף מבט לעבר אלינור שהייתה שרועה על הרצפה ומלמלה כל מיני דברים בבכי מר. "אם הייתי יודע שזה מה שיקרה כאשר אני יביא לה את הקוקאין, לא הייתי נותן מלכתחילה. חשבתי שהיא תזרום" הוסיף, לוגם לגימה נוספת מהמשקה האלכוהולי ומעוות את פניו.
"תעוף מכאן!" צעקה מיכל, מניפה את זרועותיה באוויר.
"אין לי כנפיים" צחקק. "וגם אם היה לי, באיזה זכות בדיוק יש לך להגיד לי ללכת? זה הבית שלי!"
"הבית שלך!?" הזדעזעה. הוא הסיט את ראשו קלות,כמשועשע.
"שמי הוא אמיר ואני אבא של תום בכבודו ובעצמו" הושיט לה יד. היא הביטה בו בסלידה. "אלינור מכירה אותי כדוד של תום וכנחמד יותר" צחק.
"מה לכל הרוחות קורה פה?!" תום עמד בפתח הדלת ונראה זועם ועצבני יותר מאי פעם.

יצא לי הנשמה עד שכתבתי את הפרק הזה אז לפחות אני מקווה שאהבתם.
עד לפעם הבאה,
אוהבת המון