"מה קרה לה?" שאל,מתכופף לעבר אלינור שהייתה שרועה על הרצפה. הוא העביר את קצוות שיערה אל מאחורי אוזניה, אחז בצדדיי פנייה והביט עמוק בעיניה הירוקות. לא היה ניתן לפספס את אישוניה המורחבות ולא היה צריך להפעיל יותר מדיי את הגלגלים בשביל להבין שהיא חזרה לזה שוב.
"א-אני לא יודעת...הגעתי לכאן והיא פשוט הייתה ככה" השיבה מיכל, נועצת מבטים חשדניים ורצחניים לעבר אמיר שעמד בפינת החדר ולא ניסה אפילו להסתיר את המבט המשועשע שהתנוסס על פניו.
"היא בוערת מחום!" אמר לאחר שהניח את כף ידו על מצחה. "אלוהים ישמור, אלינור!" הרים אותה אל המיטה הקרובה. הוא היה זועם, מיואש, מתוסכל ובעיקר חסר אונים. הוא לא ידע איך לעזור לה. הוא לא ידע אם יש לו בכלל את היכולת לעזור לה.

"אני מצטערת, תום" פרצה בבכי. דמעות שטפו את עיניה, פניה התאדמו והיא נשכה את שפתיה התחתונה בחשש. "אל תיקח אותי למוסד,בבקשה לא!" התחננה, עיניה התרחבו בפחד וגופה רעד. נראה שהיא הייתה אחוזת פאניקה.
"את לא משאירה לי הרבה ברירות אחרות, אלי" נאנח. היא החווירה למשמע דבריו.
"לא, לא, לא!" הנידה את ראשה וחיבקה אותו חזק עם שתי ידיה. "אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב! אני לא רוצה ללכת לשם! בבקשה תום!" מלמלה באימה. נשימותיה הפכו לכבדות עד כדי חוסר יכולת לנשום.
"אלינור, את צריכה להירגע" השיב, משכיב אותה על הספה בזמן שמיכל ספגה מגבת במים הקרים, סחטה אותה והניחה על מצחה.
"תבטיח לי!" ביקשה. קולה רעד והיא תלתה בו זוג עיניים חודרות שמלאות בחששות אך עם זאת בתקוות, שספוגות בכאב ומשתוקקת לטיפה של אושר, שמנסות להיאבק ביצרים הרעים אבל מתפתים להם בכל פעם מחדש.
"אני לא יכול להבטיח שום דבר כרגע" השפיל את ראשו. היא התרוממה במהירות מהמיטה. לרגע אחד היא נעמדת מולו, קפואה במקומה וברגע השני היא זורקת את כל מה שחפץ בה. רסיסי זכוכיות התנפצו והתפזרו על הרצפה, הספה התהפכה והוילון נקרע.

הוא התקרב אליה, וכל מה שהוא עושה הוא לחבק אותה חזק בזרועותיו החסונות. היא מתנגדת, נאבקת בכוח, מנסה להשתחרר מאחיזתו אבל לבסוף נשברת ונופלת על הרצפה, מתמכרת למגע ומתפרקת על כתפיו. הבכי שלה קרע את ליבו לגזרים. הוא אף-פעם לא ראה אותה כל-כך נסערת, כל-כך מבוהלת ותוקפנית.
זאת לא היא. זאת לא אלינור שהוא מכיר. הסם יצר מישהי אחרת, מישהי דומה לה אבל כל-כך שונה, מישהי שחשפה בפניו את הצדדים הפגיעים, הרגישים והחלשים שיש בה.    
"אתה הבטחת לי שתעזור לי,תום!" אמרה. גרונו התכווץ .
"ואת הבטחת לי שאת לא תחזרי לזה שוב" החזיר.
"א-אתה לא מבין את הדחף הזה" השיבה, גבותיה התכווצו בכעס. "אין את המילה 'לא' באוצר המילים של מכור. אתה לא יכול לסרב לזה." הסבירה.
"את יכולה עם הרבה רצון ו-" אמר, אך היא קטעה את דבריו בחדות.
"אולי די עם השקרים והקלישאות האלה?! לא מדובר ברצון,לעזאזל!. מדובר במפלצת!" הרימה את קולה. "יש בי מפצלת שמשתחררת ואני לא יכולה לשלוט בה!"

"אלינור, את נסערת ואת לא מרגישה טוב...זה גורם לך לדבר שטויות." השיב.
"זה לא שטויות! אתה חייב להאמין לי!" קולה היה צרוד וכמעט מיואש מלהמשיך לשכנע ולהסביר. "יש בי מפלצת שמתפרצת ואין לי שליטה או את הכוח להיאבק בה. אתה חייב לעזור לי להוציא אותה ממני!"
"איך את מצפה ממני להאמין למשהו כל-כך חסר הגיון?" נאנח, קובר את פניו בידיו.
"אתה מאמין באהבה ואתה מאמין באלוהים,לא? זה מספיק חסר הגיון ואתה בכל זאת מאמין בזה"
"את לא יכולה להשוות בין שני הדברים האלה"
"הבטחנו אחד לשני,תום! הבטחנו שתמיד נהיה שם אחד בשביל השני ולא משנה מה" חיבקה את רגליה והניחה את ראשה ביניהם. תמיד היא הייתה עושה את זה כשהיה עצוב או קשה לה, כאילו היא מתכנסת בתוך עצמה, מדחיקה, מכחישה ונסגרת. זה היה כאילו ליבה נסגר בפניו, מקפיא את כל מה שנוגע בו ומשתיק את כל מה שקשור בו.
נראה שעכשיו גם המילים היפות לא יצליחו לחדור לליבה והמגע המחמם לא יצליח להמיס את ליבה. מצידה ההבטחה החשובה והמשמעותית ביותר הופרה. זוהי הייתה הבטחת אהבה ומה יותר מכאיב ופוגע מהבטחה כזאת שהופרה?
"אני עושה את זה לטובתך,אלי" אמר, נוגע בעדינות בידה אך היא התרחקה. "אני מקווה שאת תביני את זה בקרוב" לחש לאוזניה בעודו מתקרב, מעביר את קצוות שערה אל מאחורי אוזניה ונושק קלות לשפתיה. ברגע שהוא התרחק, היא משכה אותו בחזרה כאילו מסרבת לתת לו לעזוב. עיניה עדיין אדומות ודומעות, אבל מבטה מעט התרכך. היא שולחת יד לוכדת את עורפו, מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת לו נשיקה עדינה, קלה, מהססת. אש התשוקה בערה בכל עצמותיהם, שפתיהם נצמדו בלהט ולשונותיהם החלו לרקוד זו מול זו.
היא עצמה את עיניה,שוקעת ונשאבת לנשיקה, מרשה לעצמה להתענג על מגע ידיו ולהיסחף אל שיכרון חושים מטורף. הוא אוחז במותניה, מצמיד אותה אל הקיר ומנצל כל שנייה שהיא קרובה אליו, שהוא יכול להריח את ריח שערה ולהרגיש בחום גופה.
ואז כמה דקות של גן-עדן מגיעים לסיומם והם מתנתקים, הרגע מתפוגג וכל מה שנשאר זה שתיקה מעיקה. הוא לא ידע איך לפרש את הדקות האחרונות. האם זה אומר שהיא סולחת ומבינה? האם זה אומר שזה עדיין לא הסוף? אולי זה בכלל היה דחף רגעי?
והוא רוצה לשאול מה פירוש הדבר, אבל היא מתחמקת ונכנסת אל חדרה בטריקת דלת כאילו כלום לא קרה כאן לפני מספר שניות, כאילו הכול הזיה, מין קסם ושפג תוקפו והתפוגג לו.

*

היא נעלה את הדלת והתיישבה על בכבדות על הרצפה. הכעס שקודם לכן התמלא בה, התחלף בתופעות אהבה המוכרות.  רגליה רעדו, ליבה הלם בחוזקה ופרפרים ריחפו בבטנה. היא אהבה את התחושה הזאת, אבל באותה מידה פחדה ממנה.
אהבה יכולה להביא איתה הרבה אושר ושמחה, אבל בוא בזמן היא יכולה לדרוך עלייך, לרמוס אותך, להיות האויב הכי גדול שלך ובמקרים קיצוניים אפילו יכולה להביא למותך. היא קטלנית, היא מסוכנת והיא כל מה שאנחנו רוצים ומייחלים לו.
יש כל מיני סוגי אהבות, כל מיני משבצות והגדרות. במקרה שלהם, המצב עדיין היה תקוע במשבצת של "קשר-לא-מוגדר-".
כל בן-אדם שפוי וצלול בדעתו יגיד לה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להתרחק ממנו, להדחיק כל דבר שקשור בו ולשכוח אותו. אבל איך אפשר לבקש ממישהו לשכוח בן אדם שהוא אוהב?. זה כמו לבקש מאדם חולה שסובל להחלים. זה בלתי אפשרי.
הם בטח גם יגידו שהוא מכבה את הנשמה שלה, שהסוף ידוע מראש ולמה לה להכניס ראש בריא למיטה חולה?.  רוב הסיכויים שהם צודקים, אבל למרות זה ולמרות האזהרות, ההתרעות והסימנים – היא לא יכלה להרפות.
תמיד היה לה אינטואיציה טובה והפעם היא הרגישה את זה, הפעם היא הרגישה בכל עצמותיה ואיבריה את התשוקה, את אהבה הקסומה שמרחפת מעלייה ואת כל אלפי התחושות הנעימות שהיא מרגישה בכל פעם שהוא נוגע בה, מביט עלייה או סתם עומד לצידה. ולמען זה...למען כל אותם התחושות הללו היא העדיפה ללכת ראש בקיר, ללכת באש ובמים ולהסתכן.

גם עכשיו אחרי הכול, היא עדיין מאמינה בזה, עדיין מוכנה לעשות את הבלתי-אפשרי אבל משהו עוצר בעדה מלקחת עוד צעד קדימה. כל אחד מהם החביא סודות, שלדים בתוך הארון וקלפים צמודים לחזה שאף-אחד לא העז לחשוף. בנוסף, ההבטחות שהופרו גרמו להרבה מחלקות ואי אמון בין השניים. אי אפשר לנהל מערכת יחסים בריאה בלי אמון וכשיש הרבה דברים לא ברורים והרבה קצוות לא סגורים.

"את בסדר?" שאלה מיכל אשר הייתה מעבר לדלת ודפקה על דלתה.
"כן" מלמלה בעודה פותחת לה את הדלת. היא נכנסה וישבה בקצה מיטתה בשקט. "התגעגעתי אלייך,אלי" התוודה. אלינור הרכינה את ראשה.
"את החברה הכי טובה שלי כבר שנים ולראות אותך מתדרדרת ככה זה...כואב לי. אני דואגת לך, אלינור. תתני לי לעזור לך ולהיות שוב קרובה אלייך כמו פעם." קולה היה צרוד וחנוק מבכי. "את זוכרת שכאשר היינו בנות 8 עשינו חתך קטן באצבע ונשבענו שתמיד נהיה חברות ולא משנה מה? "

"ואז את התחלת לבכות כי היה הפסקת חשמל ופחדת מחושך" חיוך נמתח בין שפתיה מהזיכרון.
"מזל שהיה את שטרודל לידי כי את התחבאת והפחדת אותי בכוונה!" הרימה את בובת הכלב מהמיטה וצחקה. אלינור צחקה גם היא וכאשר השתיים התעשתו על עצמן, הן הביטו אחת בשנייה.

"גם אני התגעגעתי אלייך, מיכל" אמרה והתכוונה לכל מילה. "אני שמחה שאת כאן"  הוסיפה. מיכל התנפלה עליה בחיבוק, כמעט וחונקת אותה מרוב אושר.
"את לא מבינה עד כמה אני שמחה עכשיו" המשיכה מיכל. צלצול הפלאפון נשמע. –חסוי- הופיע על הצג.
"מי זה?" התעניינה מיכל, מציצה לעבר המסך.
"בואי נגלה" השיבה, לוחצת על הכפתור ועונה לשיחה.
"אלינור?" קול נשי ומוכר נשמע מעבר לקו. זה היה קולה של אימא שלה שגרם אוטומטית לדמעות לבצבץ בקצה עיניה ולגופה לקפוא. "ילדה שלי! אני יכולה לשמוע את הנשיפות שלך מעבר לקו....איפה את?!" בכתה. היא נשמעה נסערת. "אני כל-כך מצטערת....." לחשה. "בבקשה תחזרי הביתה!"  התחננה.
אלינור בלעה את רוקה. היא הייתה בהלם ולא יכלה להוציא הגה מפייה.
"אלינור!" ניערה אותה מיכל בכתפיה. "מי זה?" האיצה בה לספר.  
"זאת אימא שלי" לחשה. הפלאפון נשמט מידיה ונפל על הרצפה, נשימותיה הפכו לכבדות והיא התיישבה על המיטה באפיסת כוחות כשאלפי שאלות מתרוצצות בראשה.

*

"לא חשבתי שמכורות זה הטעם שלך" צחקק אמיר ונגס בפופקורן שאחז בידיו.

"אתה אחראי לזה?!" הרים את קולו. עיניו מכווצות בכעס וגבותיו קרובות זו לזו עד שנראו כיחידה אחת. זרמים של כעס שטפו את גופו של תום.

"תתפלא,תום,אבל אני מאוד נדיב" אמר בקלילות בעודו מוציא מכיס חליפתו הפנימית סיגריה,ומציתה. "היא ביקשה ואני לא יכולתי לסרב..הייתה צריך לראות את העיניים שלה-"
"בן זונה" צעק,מושך בחולצתו ומצמיד אותו אל הקיר. ידיו התהדקו סביב צווארון חולצתו. אמיר הרים גבה וגיחך בזלזול.

"סבתא אומנם 4 מטר מתחת לאדמה,אבל זוהי לא סיבה לקלל אותה"
"אני בטוח שהיא מתהפכת עכשיו בקברה על איזה בן נבזי היא גידלה" החזיר תום.
"אתה יודע,בתורה כתוב שצריך לכבד אם ואב...כדאי לך להתחיל ליישם את זה" אמר בעודו משתחרר מאחיזתו.

"בתורה כתוב גם אל תרצח, אבל לא נראה לי שזה מונע ממך לדפוק לאנשים כדור בראש" עקץ.

"אל תאמין לכל מה שאימא שלך אומרת...היא תמיד מנפחת הכול ומנסה להסית אותך נגדי"  התיישב על הספה ונשף מהסיגריה שאחז בין אצבעותיו.
"זאת לא אימא." מיהר לשלול את ניחושו הפרוע. "היא אף לא דיברה איתי עלייך"
"אז מי זה? צ'יקו?!" שאל בעודו מוזג עוד מהמשקה האלכוהולי החריף לכוס הזכוכית הריקה. תום הניד את ראשו.
"אפילו לא קרוב" חייך. "זה בוגי" הוסיף. היה אפשר לראות את התדהמה מכה את אביו ואת פניו מתחילים להחוויר. בוגי היה שותף של אביו לעסקים מפוקפקים שניהלו לפני מספר שנים עד שאביו החליט לשמור את הכסף לעצמו ולברוח. טיפוס בוגדני, ערמומי ואגואיסט כבר אמרנו,לא?
"מה לך ולבוגי?" שאל, בולע את רוקו.
"תתפלא, אבל יש לנו כמה דברים במשותף." ענה "למען האמת, הוא חייב לי הרבה...הצלתי לו את התחת לפני שבועיים מהרוסים שתקעו לו סכין בגב" הסביר.  אביו שתק למספר שניות, בוהה בנקודה מסוימת ולא ברורה על הרצפה בזמן שרגליו מתנועעת בעצבנות מתחת לשלוחן.

"הוא יוכל לעזור לי!" פלט לפתע וניצוץ נדלק בעיניו. תום הכיר את הניצוץ הזה..הוא זומם משהו.
"אחרי שגרמת לו להסתבך עם הרומני ולהיות בחוב של אלפי מאות שקלים אם לא יותר, אתה מצפה ממנו שיעזור לך?! " נחר בבוז.
"למזלי, אין לו ברירה." צחקק ולגם במהירות מהמשקה החריף. תום אף-פעם לא הצליח להבין איך הוא מסוגל לשתות בכמויות כאלה גדולות מהמשקות הללו בלי שבטנו לא תעלה באש.
"רגע, רגע" הניף את זרועותיו באוויר. "פספסתי משהו?" שאל. הוא היה מבולבל.

"אתה בעצמך אמרת שבוגי חייב לך טובה, לא? " הרים גבה. עכשיו האסימון נפל לתום.

"אתה מצפה ממני לבקש מבוגי שיעזור לי לעזור לך?!" אמר, כמעט צועק.

"בדיוק!" טפח על כתפיו. המבט המשועשע והמוכר שוב התנוסס על פניו. "לא משנה עד כמה הוא שונא אותי, הוא לא יוכל לסרב. הוא חייב לך טובה."
"ומה גורם לך לחשוב שאני אעזור לך?"
"כי שנינו רוצים דבר אחד – שאני אעזוב את העיר" ענה ובזה הוא צדק.
"אפשר להגיד עלייך הרבה דברים, אבל למרבה הפלא מתברר שסתום אתה לא" אמר "אז במה ועם מי לעזאזל הסתבכת?" שאל.
הוא לא ידע עד כמה הבעיות של אביו גדולות ולאן הוא נכנס...

אני מתנצלת על העיכוב של הפרק. המוזה נטשה אותי ולא משנה עד כמה רציתי לכתוב, אני תמיד מצאתי את עצמי בוהה במסך המחשב מול דף ריק או התחלה עלובה של פרק.
בכל מקרה, חזרתי לעצמי.

עריכה :
אני חייבת להודות ל - גיל גיל גול המקסימה שעשתה לי את התמונה הראשית בבלוג. זה יצא מהמם ומאוד אהבתי. (:
וגם ל - Rolan - H&D המדהימה שעיצבה את התמונה של אלינור בפוטושופ, והוסיפה לה עיניים ירוקות כפי שאני מתארת אותה.

המוןהמוןהמון תודות לשתיכן.

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון,