"הוא היה אס. היא הייתה הג'וקר."
פרק 24

"אומרים שמטעויות לומדים, אבל כשטעות פוגעת במישהו אחר ומשאירה אצלו צלקת מה שווה הלקח?
כשטעות לא ניתנת לתיקון..
כשאתה עושה טעות שמסכנת את היקרים לך
כשהטעות עשויה להיות קטלנית.
כשטעות מטופשת חורצת את גורלך,
כשטעות היא בלתי נסלחת.
כשמאוחר מדי ולא משנה מה תעשה לא תצליח לתקן את טעותך,
נותר רק לבכות, כי יש טעויות שאי אפשר לתקן. (ציטוט מתוך הסדרה – "כמעט מלאכים")

הטעות שלה הייתה כנראה הטעות הכי נוראית שיכלה לעשות, זאת הייתה טעות בלתי-נסלחת, בלתי נשכחת ובעיקר טעות שפגעה, חבטה, שרטה ובעטה בליבה של אלינור כמו שלא ידעה מעולם.

זאת הייתה אימא של אלינור. עיניה היו אדומות מבכי, שקיות היו מתחת לעיניה ושיערה היה פרוע. היא נראתה נסערת, חסרת שינה ובעיקר אבודה.
"מי זה?" הזיז אמיר את תום והציץ לתוך העינית.
"זאת אימא של אלינור" השיב, הולך מצד לצד ומעביר יד זריזה בשיערו. הוא לא ידע האם זה נכון כרגע לתת לאלינור להתמודד עם זה, הוא לא רצה להכביד עלייה וחשש שהיא תקרוס.
"הקפיצה לי את הלב לתחתונים" החזיר אמיר שיכל עכשיו לנשום לרווחה. "אימא שלה נראית מסוממת...כנראה התפוח לא נפל רחוק מהעץ" צחקק וצנח על הספה.
"תסתום רגע" השתיק אותו תום.
"אני יודעת שאת כאן, אלי. תתני לי להיכנס, ילדה שלי! התגעגעתי אלייך!" דפקה על הדלת. היה אפשר לשמוע את קולה הרועד מבכי ומלא ייסורי מצפון. היה בו משהו קורע לב.
"מה קורה כאן?" התקרבה אלינור. הוא בלע את רוקו, מביט עלייה. היא הכירה את המבט הזה. זה מבט שמבשר על בשורה רעה. "תום?" ניערה אותו. חששות הציפו אותה.
"תום מנסה להגיד לך שאימא שלך פה" פלט אמיר. "אני לא מבין מה כל הדרמה פה" גלגל את עיניו. ליבה של אלינור החסיר פעימה.
"אלוהים! אולי תפסיק לדחוף את האף שלך?" הרים את קולו ואז הסיט את מבטו לעבר אלינור. היא הייתה קפואה וחיוורת. "אלי,רק תבקשי ממני והיא לא תעיז להתקרב אלייך" אמר, אוחז בצדדי פניה.
"לא" הנידה את ראשה. "אני זו שאגיד לה ללכת" גייסה את טיפת הביטחון שעוד נותר בה. היא נראתה נחושה בדעתה, קשוחה ועם זאת כל-כך שבירה ופגיעה.
"בטוחה?" וידא, מבט מודאג ניכר על פניו.
"כמו חגורת בטיחות" השיבה, מנסה לחייך אך כל מה שיצא הוא קו עקום.
"תום, להכין פופקורן? אני לא מרבה לצפות בטלנובלות, אבל אם זה שידור חי ומלא אקשן, אז למה לא?" גיחך.
"מילה אחת שלך ואני נשבע לך שעוד יומיים אתה בקבר" החזיר. מבט מזהיר ומאיים התנוסס על פניו.

"איזה כבד" מלמל .
"אלינור, את שם, ממש במרחק נגיעה ממני, מעבר לדלת, נכון?" צעקה אימה, ממרמת בבכי.
"תלכי מפה" סיננה אלינור. היא הייתה מאופקת, קרה ואדישה אבל מי שהכיר אותה מספיק טוב ידע שהיא נסערת, גועשת מבפנים כמו הר געש שרק מחכה לפרוץ.

"אלינור, זאת לא הייתי אני!"  אמרה, נואשת מעוד ניסיון לשכנע ולהחזיר אותה למקום שאמור להיות הכי קרוב, מוגן ונוח ובפועל...כל-כך רחוק ממנה."זה היה האלכוהול..." הסבירה ומיהרה להמשיך "הוא גרם לי להיות מישהי אחרת..אבל עכשיו הכול בסדר, חזרתי לעצמי. אני נגמלתי."
אלינור נחרה בבוז למשמע דבריה של אמה. "כשהיית בהשפעת האלכוהול זאת היית את יותר מאי פעם...האלכוהול שיחרר את על המעצורים וגרם לך להגיד את כל מה שאף-פעם לא היה לך את האומץ להגיד,הוא גרם לך להוציא את כל מה שהדחקת ואת כל המטענים שנשאת" קולה רעד. היא בלעה את רוקה ולקחה נשימה עמוקה. "כשהאשמת אותי במוות של אבא וגירשת אותי מהבית, את התכוונת לכל מילה"
"זה לא ככה-" הכחישה.

"אל תשקרי ותגידי שלא!". צעקה, קוטעת את דבריה בחדות. "את התכוונת לכל מילה ושנינו יודעות את זה!"
"אם התכוונתי לכל מילה,אם את כזאת נטל עבורי אז בשביל מה באתי לפה,אה?" הרימה את קולה. "באמת,אלי, תחשבי בהיגיון..." הוסיפה, קולה נחלש.
"כי את הבנת שאני הדבר היחיד שנותר לך." השיבה בפשטות " את פשוט לא רוצה להיות בודדה ואני ברירת המחדל שלך" המשיכה. היא הרגישה את המחנק בגרון עולה ואת התחושה החזקה והמכאיבה שמשהו ננעץ בלב, דוקר וקורע. אין דבר יותר פוגע מאשר להרגיש דחוי וכברירת מחדל מהמשפחה, מהאנשים שאמורים לעטוף אתכם בחום ואהבה.
"אל תדברי שטויות" מלמלה. "בואי תפתחי את הדלת ונשאיר את זה הרחק מהכול, נדחיק ונשכח..נפתח דף חדש וחלק" הוסיפה. היא אמרה זה כל-כך בקלילות,באופטימיות ותקווה כאילו אם היא רק תפתח את הדלת, הכול יסתדר וישכח, כל הכאב יעלם, כל הזיכרונות יתפוגגו וכל הכעס, הטינה וזעם שטמון בה יתנדף.
"זה לא עובד ככה" גיחכה בעצב . "את יודעת, אומרים שלמילים יש כוח וברגע שהן נאמרות, אי אפשר לקחת אותן בחזרה...אני לעולם לא אשכח את המילים שלך" משכה באפה ומחתה את דמעותיה המלוחות שזלגו במורד לחייה. "הייתי עד לפני פחות מחודש במקום רע, בעומק התחתית והתהום ועכשיו כשסוף-סוף יש לי חבל הצלה אני רוצה לאחוז בו ולעלות, לראות את האור ולהיות במקום טוב יותר..."

"מה את אומרת בעצם?" לחשה ובכל זאת היא יכלה לשמוע אותה מעבר לדלת.

"שאם אני אפתח עכשיו את הדלת ואחזור אלייך, אני אאבד את ההזדמנות הזאת. אני אשאר תקועה ואבודה באותו מקום. את מבינה? אני חייבת להתנתק ממך בכדי שאוכל להחלים, להתחזק, לזרוק את העבר ולהסתכל קדימה." הסבירה. שתיקה מעיקה השתררה באוויר.
"כנראה שלפעמיים צריך לשחרר מישהו שאוהבים, צריך לתת לו ללכת בשביל שיהיה לו טוב יותר" השיבה אמה. "אני אוהבת אותך, אל תשכחי את זה בחיים" הוסיפה. אלינור הביטה בעינית, מביטה באמה אומרת את המילים החמות הללו שבפעם הראשונה זכתה לשמוע. ליבה התכווץ. הכאב היה מהול בהתרגשות, העצב היה ספוג בשמחה ובזמן שדמעה נוספת זלגה במורד לחייה, חיוך קטנטן נמתח בין שפתיה.

אמה מפנה את מבטה היישר אל העינית, שולחת נשיקה, מחייכת חיוך עצוב ומפנה את גבה, מתרחקת.

רק אז אלינור הרשתה לעצמה להתפרק, ליפול על הרצפה ולבכות כי הפעם זה נגמר באמת, זוהי פרידה סופית.
"אולי עשיתי טעות, תום?" מלמל בבכי, נסערת ומדברת בשברי משפטים.  הוא התכופף לגובה עיניה, מתיישב לצידה ומחבק אותה.
"את עשית מה שהרגשת לנכון ואין דבר פסול בזה" לחש לאוזניה. "לפעמיים צריך לקבל החלטות קשות בעלות מחיר כבד, על מנת לא להישבר וליפול שוב" הוסיף. היא נשענה על כתפיו, דמעותיה נספגו בחולצתו והוא רק לחש לה שזה בסדר, שזה טוב לבכות, להוציא את כל המטענים שמכבידים על ליבה כי זה מנקה, זה מקל וזה משחרר. אבל הדבר המעודד ביותר שהוא אמר לה זה שהוא גאה בה. הוא גאה בה כי היא נפלה וקמה, היא פצועה וחבוטה ובכל זאת התמודדה מול הפחדים הכי גדולים שלה וכי סוף-סוף סגרה קצוות פתוחים, עשתה קלוז'ר ויכולה לפתוח בדף חדש ונקי.

*

השעות חלפו להם והלילה הגיע. תום מצא את עצמו שוכב במיטה, מביט בתקרה הלבנה והריקנית כמחשבות רבות מתרוצצות בראשו. היה לו הרבה דברים לטפל בהם והרבה אחריות כבדה על הכתפיים, מה שגרם לו להיות מתוח ולחוץ. חריקה בדלת ניערה אותו ממחשבותיו והסיחה את דעתו. הוא הסיט את מבטו אל פתח הדלת. שם עמדה אלינור.

"היי" התרומם בעודה מתקרבת ומתיישבת לצידו בישיבה מזרחית. "איך את?" התעניין לשלומה.
"בסך הכול בסדר" חייכה והעבירה קצוות שיער לאחוריה אוזניה.
"יופי...המזוודות כבר מוכנות?"

"אהה" הנהנה בראשה. החיוך שהיה בשפתיה נעלם. "אני לא מאמינה שאנחנו לא נתראה הרבה זמן" הרכינה את ראשה ומצאה לפתע עניין בתפרי השמיכה.
"אם כל התהליך ילך חלק זה יהיה הרבה פחות זמן...חוץ מזה,אני אבוא לבקר אותך הרבה" אמר בניסיון לעודד אותה.
"מבטיח?" יישרה אליו את מבטה.
"מבטיח" השיב, נותן לה את מילתו. הוא היה יכול לראות את הדאגה בעיניה, את הפחד להיות באותו מקום נוקשה, להסתגל למסגרת חדשה ובעיקר להעמיד את עצמה מולה. הוא הבין אותה, הרי אחרי הכול...זה לא קל לפתוח פצעים ולהוציא את השלדים מהארון למרות שזה הכרחי בשביל התחלה חדשה, התחלה טובה יותר.

"יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה...מין מועקה כזאת שלא משחררת" חיבקה את רגליה.

"זה בגלל שאת קצת מפוחדת וחוששת..את תראי שבסופו של דבר יהיה בסדר" השיב. היא חייכה וחשפה שתי גומות חן.
"אין אף-אחד כמוך, תום אלון" לחשה, עיניה נצצו. היא התקרבה אליו, משרטטת את פניו באצבעותיה הדקיקות, נוגעת ומצמררת, מצליחה לעשות את מה שאף-אחת אחרת לא תצליח לעשות – ללמד אותו מה זה אהבה, לתת לו לטעום את הטעם הבלתי נשכח ולגרום לו להרגיש את ההרגשה המשכרת, העוצמתית והקסומה.

הוא מתענג על מגע ידיה וכשהגיעה לשפתיו, היא נעצרת, מביטה בו מקרוב. יש משהו שונה כשמביטים בעיניו של מישהו במרחק אפסי, משהו מרתק.
"אני רוצה שהלילה הזה יהיה בלתי נשכח" לחשה, נושפת באוזניו. הוא לא חושב הרבה, העיניים מהפנטות אותו אליה והשפתיים כה קרובות, נפגשות, מתרחקות, נושכות, טועמות. לאט,לאט הלשונות מציצות, נפגשות גם הן, מרגישות זו את זו, מתחככות זו בזו, מלטפות ברכות האחת את השנייה, עושים מעגלים, מתפתלים.

הוא מעליה, מסיר קצוות שיער שובבה, עובר לנשק את צווארה, נשיקות עדינות שגורמות לה להתמסר לתחושה, למגע וללהט התשוקה.

"אני רוצה אותך" פלטה והחלה לפרום את כפתורי חולצתו אחד אחר השנייה באיטיות מגרה כשחיוך שובב מתנוסס על פניה. היד שלו נוגעת במעלה רגליה ואז עוברת להותיר את קשרי החולצה, הלב פועם בחוזקה. ההתרגשות גבוהה. הנה הגיע הרגע, זה סוף-סוף קורה.

הוא נוגע, מנשק אותה לנשיקה סוערת, סוחף אותה למקומות שבחיים לא חשבה שתגיע אחרי הכול.

הוא עשה את זה עם הרבה בנות אחרות, הוא ידע מה לעשות, איפה לגעת, איך לשגע ולגרום לך לאבד את חושייך. הוא היה מנוסה, אבל ריקני. כל הבנות האלו היו רק ללילה אחד והיא....היא הייתה אחרת. כשהוא היה איתה הכול נהפך למלא משמעות, הכול טוב יותר. היא הופכת אותו לאדם אחר.

החולצות זרוקות על הרצפה, היא מתהפכת מעליו ופותחת את מכנסיו. הוא מופתע מהצעד ומחייך קלות. היא יודעת שהיא מצליחה לשגע אותה בנגיעות ומצחקקת, מרוצה מעצמה.
ואז לפתע פניו קופאים, בין רגע החיוך נעלם, העיניים שלו מביטות בה והיא לא מצליחה לפענח את המבט, היא לא מצליחה לקרוא אותו.

הוא הופך אותה מעליו ואז מתרחק. לפתע נהיה לה קר.

"אני לא יכול" פלט, טומן את ידיו בפניו.

"מה?" בלעה את רוקו, מופתעת.
"אני רוצה שזה יהיה מיוחד, אלי"

"זה מיוחד גם עכשיו" משכה אותו בחזרה אליה אבל הוא רק השפיל את ראשו.

"מה הבעיה שלך?" התעצבנה וכיסתה את גופה הדקיק בשמיכה הדקה. היא לא יכלה לקבל את התירוץ 'אני רוצה שזה יהיה מיוחד'. תום אלון לא אומר דברים כאלה.

הוא לא ידע מה להגיד או איך להתחמק, אבל ידע שאין מצב שהוא מפיל עליה היום עוד פצצה נוספת. אין סיכוי שהוא יספר לה עכשיו שישנו סיכוי שהיא נשאית איידס. היא עדיין לא מוכנה לזה.

"אלי, אני אוהב אותך,את משגעת אותי ורק מבט אחד שלך מעיף אותי לשמיים. את עושה אותי בן-אדם מאושר" אמר, אוחז בצדדי פנייה. "תני לי להחזיר לך את זה, לתאר לך את זה ביום אחד מיוחד שזה יהיה רק שנינו"
"אתה בטוח שרק זה?" הביטה בו, חושדת.
"ברור" שיקר עם החיוך הכי מזויף שיכל לעלות על פניו. הוא נשק קלות לשפתיה. "בואי" משך אותה קרוב אליו, מחבק ועוטף.

ככה השניים מצאו את עצמם ישנים זה לצד זה.

היא

מתענגת על מגע ידיו שמחבק, על ידיו שכורכות סביב גופה הדקיק. היא יכלה להרגיש את חום גופו, להריח את ריח הבושם המשכר חושים ולהרגיש את נשימותיו עולות ויורדות, את ליבו פועם בקצב אחיד בשקט הנעים שהשתרר.
היא לא יכלה לבקש טוב יותר מזה.
הוא

מריח את ריח שערה, ישן לצידה, צמוד הכי חזק שיכל בלי להכאיב. הוא סירב להרפות לרגע, מנסה להילחם נגד העייפות שמשתלטת עליו בשביל להתענג על עוד רגע, להרגיש עוד שנייה כי בשנייה הבאה הקסם יכול להתפוגג, הכול יכול להיעלם כלא היה.

הם
לא ידעו מה קרב לבוא. הם לא ידעו שאולי...אולי זה הסוף, אולי זה הלילה האחרון שלהם יחד.