"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 25

אלינור פקחה את עיניה בזהירות, מסתנוורת מעט מקרני השמש שחדרו מבעד הוילון, מפהקת בעייפות ולבסוף מתמתחת. חיוך נמתח בין שפתיה כשנזכרה באירועי אמש והביטה בתום ישן לצידה בשלווה.

היא התקרבה אליו, נצמדת, נושקת נשיקה עדינה על שפתיו ומניחה את ראשה אל חזהו, מרגישה את פעימות ליבו עולות ויורדות בקצב אחיד.

היא הרגישה כל-כך ברת מזל והיה אפשר להבין גם על מה. היא זכתה להיות הג'וקר שטורף את הקלפים, היא זכתה להיות ה"אחת ממיליון" שכובשת את ליבו של תום, להיות החולשה שלו והדבר הטוב ביותר שקרה לו. אבל בעיקר, היא זכתה באהבה. אהבה קסומה, מסעירה, מרגשת ואמיתית. אהבה בלתי נשכחת ועוצמתית שכולנו מייחלים לבואה.

תחושה עילאית של אושר הציף אותה. משהו שם מבפנים התעורר לחיים, משהו שנשבר והתנפץ לאלפי רסיסים התאחה, משהו בה עכשיו היה שלם והכול בזכותו.

"בוקר טוב, ילדונת" שמעה את קולו הצרוד. הוא נשק למצחה,כורך סביבה את זרועו ומלטף את ראשה.

"בוקר" לחשה, מרימה אליו את מבטה. היא בחנה אותו, סורקת אותו היטב, חורטת כל פרט בזיכרון.

היא אהבה בו הכול. החל מהזיפים הגבריים שעיטרו את פניו, שיערו הפרוע, זוג העיניים הכחולות שהפנטו ומשכו את תשומת ליבה עוד מההתחלה ועד למגע המלטף, למילים המחממות, לאיטיות המחרפנת שבה הוא מעשן והצורה שבה הוא אוחז בסיגריה בין אצבעותיו.

"אני אתגעגע אלייך, אתה יודע?" לחשה, מחייכת חיוך קטן. זה היה חיוך שהכיל בו מעט מכל דבר. מעט עצב, מעט התרגשות, פחד, חששות ואפילו מעט שמחה להתחלה חדשה ונקייה.

"את אומרת את זה כאילו אנחנו נפרדים ולא נראה זה את זה לעולם" גיחך וגלגל קצוות שיער מראשה באצבעותיו.

"אבל זה עדיין סוג של פרידה, לא?"

"אנחנו לא ניפרד לעולם. מה שקורה עכשיו זה רק התרחקות לזמן קצר." השיב "לפעמיים צריך להתרחק, לפעמיים צריך להיות קצת לבד עם עצמך, לעשות חושבים ולסדר את המחשבות בשביל להחלים ולפתוח דף חדש"

"יהיה בסדר" לקח את ידה, משלב אותם יחדיו. המגע היה נעים, עדין ומצמרר. המילים שלו עודדו אותה, אבל לא הספיקו בשביל להפיג לחלוטין את הפחד. מה היא תעשה עכשיו כשהוא לא בסביבה? מי יבין אותה ללא צורך במילים? מי יחבק אותה את החיבוק החם והתומך כשתזקק לכך? מי יהיה שם בשביל להרגיע אותה כמו שרק תום יודע? אף אחד. אף אחד לעולם לא יצליח להחליף את תום אלון ולהיכנס לנעליו הגדולים.

*

"אז...הגיע הזמן" אמר תום. הם עמדו זה מול זה בפתח השערים של מוסד הגמילה. אלינור הרגישה את הגוש המוכר מטפס במעלה גרונה והדמעות כבר בצבצו בקצה עיניה, לא מאחרים לבוא.

"כן, הגיע הזמן" הרכינה את ראשה. הוא הרים את ראשה והם התבוננו זה בזו, מנצלים כל שנייה שעלולה להיגמר, חורטים כל רגע בזיכרון ומתפללים עמוק בלב שהזמן יעצור מלכת. "תפתחי את זה ברגע שהגעגועים הראשונים יתחילו" הושיט לה מעטפה לבנה. היא לוקחת את המעטפה ומתבוננת בו בתהייה. "מה זה?" שאלה.

"את כבר תגלי לבד" ענה וחייך חיוך מסתורי. הוא העביר יד בשיערה, מעביר קצוות שיער לאחור ואז כורך את זרועותיו סביב מותניה, מושך אותה אליו ומצמיד בעדינות את שפתיו אל שפתיה, נושק בעדינות, ברכות אבל עם זאת בלהט ובתשוקה, ברעב וצמא, ברעבתנות.

היא מתרוממת אל קצוות אצבעותיה, כורכת את ידיה סביב צווארו, עוצמת את עיניה ונסחפת אחריו למקום המוכר, למקום האינטימי והאישי, למקום ששייך לו ולה בלבד.

"אני גאה בך, ילדונת," לחש לאוזניה כשהתנתקו. היא משעינה את סנטרה על כתפיו, מחבקת אותו חזק, מסרבת להרפות, מסרבת לעזוב. הוא המלאך שלה והיא נאחזת בכנפיו, שואבת כוחות.

"אל תשכח אותי" לחשה. קולה רעד.

"איך אני אוכל לשכוח אותך,אלי?" החזיר. החיוך שלו המיס את ליבה והאיץ את פעימות ליבה שהלמו בחוזקה.  

"מה זה המכשול הקטן הזה אחרי כל מה שעברנו? כלום. אחרי כל פעם שנאבקנו, שנלחמנו, שנפלנו וקמנו הבנתי דבר אחד – שום דבר לא יפריד בנינו. אהבה שלנו יכולה לשרוד גם סערות קשות וימים נוראים. אהבה שלנו גדולה, חזקה, עוצמתית ובוגרת. את יודעת כמה זה נדיר? "  הוסיף. הוא היה כל-כך בטוח בעצמו, כל-כך משוכנע בדבריו ונלהב שזה הפתיע את אלינור. "אנחנו מיועדים אחד לשני" המשיך.

היא מביטה בו בעיניים נוצצות, מעריצות וחודרות. עכשיו היא הייתה בטוחה; זה משהו מלמעלה שמכוון, זה משהו גדול, זה הגורל שנכתב.

"אין לי מילים" מלמלה, נרגשת מהמילים שאף-פעם לא ציפתה לשמוע ממנו.

"אין צורך במילים." החזיר " המבט בעיניים אומר הכול" המשיך, מרפה מאחיזתו בידה אך לא מתנתק מעיניה.

"תיכנסי ברגל ימין,כן?" קרץ לה. היא חייכה, לוקחת נשימה ארוכה, עוצמת את עיניה לרגע וברגע הבא, פוקחת אותם ומתנתקת.

הידיים שלו כבר לא נצמדות ומטיילות במעלה גבה, השפתיים כבר לא במרחק נגיעה ואי אפשר להרגיש את נשימותיו על פנייה או את חום גופו.

היא בולעת את רוקה, עושה את צעדיה הראשונים לאותו מקום זר שבו תשהה במשך חודש ימים, הולכת אל הלא נודע בזמן שהיא מרגישה את עיניו של תום נעוצות בגבה, עוקבות אחריה.

כל צעד שלה היה כרוך בכאב בלתי נסבל, כאילו היא עוקרת במו ידיה את ליבה, דורכת עליו, רומסת ושוברת.

היא הבטיחה לעצמה לא לעשות את זה יותר קשה ממה שזה, לא להסתכל לאחור ופשוט להמשיך קדימה אבל היא שוב שוברת את המילה, מפרה את ההבטחה ונעצרת, מסתובבת לאחור ומביטה בתום עומד מולה במרחק מספר צעדים. חיוך קטן ועצוב נמתח בין שפתיה בזמן שדמעה מלוחה זולגת מעיניה במורד לחיה.

"אני אוהב אותך" קראה את שפתיו שנעו באיטיות. היא מפריחה לעברו נשיקה והוא תופס אותה באוויר.

"אני אוהבת אותך" לחשה בחזרה.

לומר את המשפט; "אני אוהב אותך" דורש הרבה אומץ,דורש ממך להתעלות מעל עצמך, לשבור את החומות ולחשוף את החולשות והפגיעות שלך.

לא רבים, כנראה, יודעים שהמשפט הזה הוא מעבר להצהרה בעלת משקל כבד, הוא התחייבות להיות איתך באש ובמים, לאהוב, לכבד, לנחם ולשמור.

והיא אשר ידעה זה, הבינה שעכשיו...עכשיו זה כבר לא היא והוא,עכשיו זה הם.

*

"תום, איפה אתה לכל הרוחות והשדים?!" צעק אביו מעבר לקו. תום הרחיק מעט את הפלאפון מאוזניו.

"אני בדיוק ליוויתי את אלינור ל-" ענה.

"אתה חייב לחזור הביתה מהר!"

"מה קרה?" שאל, מעט מבוהל.

"בוגי שלך הוא חתיכת בן זונה! הוא סיפר לויקטור איפה אני!" הסביר. תום נאנח. 

"טוב, תקשיב, אני חייב לקפוץ שנייה לידידה כדאי לברר משהו ואז-"

"אין זמן לזה!" צעק. הוא היה לחוץ ותום יכל לשמוע את ההתנשפויות המהירות שלו בשפופרת. "אתה לא מבין! בכל רגע יכול להיות שמישהו מכוון אלייך כדור שיתקע לך בראש"

"אותי? למה?" שאל, מבולבל בזמן שהוא סורק את הסביבה. הסמטה הייתה ריקה מאדם.

"כי החבילה האחרונה הייתה משהו חשוב לויקטור-"

"כבר סיפרת לי את זה" קטע אותו בחדות.

"ובגלל שאני גזלתי ממנו את זה, הוא רוצה לנקום בי." הסביר, נאנח. "הוא רוצה לקחת את הדבר החשוב לי בחיים כמו שאני לקחתי לו. הוא רוצה להרוג אותך."  המשיך.

"אני הדבר החשוב לך בחיים?" הופתע, תום. בחיים הוא לא חשב שיזכה לשמוע את המילים הללו מאביו. הוא תמיד ראה בו טיפוס אגואיסט, טיפוס מפוקפק שדורך ורומס אנשים ללא רחמים או היסוס ורחוק מאוד מלהיות הטיפוס החם, האבהי ואהוב.

"אתה הבן שלי.." מלמל כאילו זה מובן מאליו.

"אף פעם לא הראית את זה" השיב תום. הוא היה יכול להרגיש עד כמה קשה לאביו להודות בכך.

"אני לא אוהב להראות יותר מדיי רגשות. זה חולשה, לדעתי." אמר. שתיקה השתררה למספר שניות. "בכל מקרה," קולו נהפך לשוב קר ואדיש ונראה שהוא מיהר לשנות נושא בחזרה. "תגיע מהר הביתה..ממש לא מתחשק לי ללבוש שחור"

"אני מגיע" החזיר וניתק.

"שיט!" שמע קול גברי מאחוריו. ליבו פעם בקצב מטורף והוא קיווה שהמחשבות האיומות שמתרוצצות בליבו יתבררו כלא נכונות. "ההפתעה נהרסה!" צחקק. תום הסתובב לאחור, מגלה אדם בשנות ה-40 לחיו,לבוש בשחור ועומד מולו כשהוא אוחז באקדח המכוון אל ראשו.

"ציפיתי שויקטור יביא מישהו קצת יותר... מקצוען" עיקם את פרצופו. הוא ידע טוב מאוד להסוות את הפחד שהשתרר בו. 

"מצטער שלא עניתי לך על הציפיות" השיב בציניות."אתה מקבל את התנצלותי?"

"זה בסדר..אני סולח לך" החזיר, מחייך חיוך עצבני. הוא ניסה למשוך זמן בשביל למצוא את הדרך לצאת מהצרה שאליו נכנס.

"לא נראה לי שתסלח לי על המסיבה שאני מארגן לך או שיש לומר בעצם....הלוויה" צחקק. הוא נראה משועשע. "אתה תהיה במרכז תשומת הלב. מרגש, נכון?"

"זה כבר תפקידו של אלוהים לסלוח לך, לא אני." קולו של תום היה קר, מלגלג ומזלזל. ידיו הפכו לאגרופים קמוצים וגבותיו התכווצו בכעס.

"אין לי אלוהים" סינן באדישות. "יש לך משהו לומר לפני מותך?" שאל.

"לא כדאי לך לעשות את זה" בלע את רוקו. היתרון שיש לו על תום לא אפשר לו לעשות כלום. זה היה חוסר אונים מוחלט וכל מה שנותר לתום לעשות הוא לקוות לאיזשהו נס.

"זה מה שיש לך להגיד כשנותר לך 5 שניות למותך?" הרים גבה. "חבל" הניד את ראשו.

"חבל על מי שמת" החזיר בלי לחשוב פעמיים.

"נכון וזה בדיוק מה שאתה תהיה בעוד מספר שניות!" עקץ. "הנה הגיע החלק האהוב עליי...הספירה לאחור" חיוך שוב התנוסס על פניו. הוא אהב להיות בעמדת הכוח. "3"

תום קפא במקומו, רואה את כל חיו עוברים לנגד עיניו, רואה את המוות קרוב יותר מאי פעם. דמעות נקוו בצידי עיניו.

 "2" המשיך בספירה. הוא עצם את עיניו חזק, מרגיש את הפחד בעצמותיו וכל מה שהוא חושב זה עלייה, על העיניים הירוקות שאולי...אולי לא יזכה לראות שוב לעולם . הוא הבטיח לה ששום דבר לא יפריד ביניהם, אבל לא עלה בדעתו שאחרי הכול זה יהיה דווקא המוות. הוא הבטיח לה שיבקר אותה כל יום במוסד והנה הוא שוב מפר את הבטחתו.

"1" אמר, קולו הדהד בראשו. כאב חד פילח את גופו, שורף וצורב. הוא הביט אל מקום הכאב, רואה את חולצתו ספוגה בדם. זה היה כאב בלתי נסבל, כאב של מוות. נשימותיו הפכו לכבדות והוא נפל על הרצפה, מתמוטט בחוסר כוחות. הכול מסתובב, כל הצבעים התערבבו, הופכים לשחור כהה כמו מערבולת ששואבת אותך עד שלבסוף איבד את הכרתו.

*

"כל דבר שאת צריכה, אל תתביישי או תהססי לפנות. אני תמיד פה!" חייך המדריך שעמד בפתח חדרה, נפרד לשלום לאחר חצי שעה שבו אלינור הייתה צריכה להקשיב לכל החוקים שדקלם ולהסברים שנתן.

"תודה" חייכה חיוך מאולץ, סוגרת את הדלת ונושמת לרווחה.

'סוף-סוף לבד' מלמלה לעצמה בעודה צונחת על המיטה בעייפות ובוהה בתקרה הלבנה. השקט הזה, זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה כדי לסדר את אלפי המחשבות שהתרוצצו בראשה ולכולם דבר משותף – תום.

היא נזכרה במילים היפות שנאמרו, בחיוך, בשתיקה ובחיבוק. געגועים תקפו אותה וסקרנות השתלטה עלייה לגבי המכתב ששלח לה.

היא הרימה אותו מהתיק, מתבוננת בו ולאחר כמה שניות של תהייה האם כדאי לפתוח אותו עכשיו או לא, היא פתחה, מגלה שני קלפים. אחד של אס ואחד של ג'וקר.

"אני אוהב אותך" היה רשום מאחורי אחד הקלפים בכתב המבולגן והמוכר שלו. היא חייכה, לא מודעת לכך שבאותו זמן במקום אחר, תום שוכב על הרצפה, מדמם באחד הסמטאות בעיר.

עד שהפרק יהיה מוכן (ואני מאוד מאוד מקווה שזה יהיה עוד השבוע) הכנתי שוב סרטון. תהנו

עד לפעם הבאה,

אוהבת אתכם 33>