"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 27

כולנו לפעמיים רוצים התחלה חדשה, להשאיר את העבר הרחק מאחור ולהביט קדימה הישר לעתיד, לפתוח דף חדש ונקי ולנצל את ההזדמנות הזאת כדי לצמוח, לשגשג ולפרוח ובעיקר כדאי לייצור מציאות טובה יותר.

זה בדיוק מה שאלינור הייתה כמהה לו – התחלה חדשה, אבל לפני זה..היא הייתה זקוקה לקלוז'ר, לסגור את הפרק הקודם בחייה בשביל לפתוח פרק חדש בספר הגדול שנקרא החיים.

"תפסיקי לרעוד" גיחך, עדיין קרוב אליה. אתם בטח תוהים לעצמכם עד כמה קרוב, אז...מספיק קרוב בשביל להרגיש את חום גופו, את חזהו עולה ויורד ואת נשיפותיו המואצות על עורפה.

"מצטערת, אני פשוט לא רגילה שנכנסים לי לחדר דרך החלון באמצע הלילה" השיבה, עצבנית.

"לדעתי, את פשוט מתרגשת" החזיר ביהירות.

"ממה? ממך?" נחרה בבוז. "אל תחמיא לעצמך יותר מדיי" המשיכה. היא יכלה להרגיש איך חיוך נמתח בין שפתיו.

"כדאי לך למחוק את החיוך ולהתחיל לפחד כי אני מספיק קרובה בשביל לדפוק לך ברכיה" לחשה באוזניו בעוקצניות.

"תאמיני לי, את עוד תתגעגעי לרגע הזה" השיב. שפתיו קרובות לשלה, הבל פיו החם מלטף את עור פניה והיא יכלה להרגיש את ידיו עולות במעלה גבה ונעצרות במותניה, מלטפות ומעבירות בה רעידות.

"בקושי הכרנו ואתה כבר שולח ידיים" העיפה את ידיו מגופה ,נרתעת מהמגע. שלא תבינו לא נכון, המגע היה עדין, רך ומלטף, אבל לא היה מתאים.

"אני בסך הכול מחפש את המתג" מלמל בצחקוק. היא האדימה ולרוע מזלה בדיוק באותו זמן האור נדלק. עיניהם הצטלבו. היו לו עיניים חומות בהירות שממבט ראשון נראו די רגילות ובדיוק שיקפו את מה שהיא חשבה עליו. יהיר, שחצן, בעל ביטחון עצמי מופרז שחושב שכולן נופלות לרגליו. אבל...אם היו מסתכלים טוב יותר היו רואים עומק, חום ומין ברק וניצוץ שקורץ לך...משהו קסום וכובש, משהו שהזכיר לה את תום.

זיפים קטנים עיטרו את פניו, ראשו היה מגולח והוא היה גבוהה ממנה לפחות בראש.הוא לא היה יפה במיוחד או הגבר המושלם לדעת אלינור ובכל זאת, כאשר עיניו סרקו אותה מכף רגל ועד ראש, היא החלה להסמיק כמו עגבנייה.

"את מסמיקה" חייך חיוך שחצני.

"חם לי"  השיבה, מכווצת את גבותיה בכעס.

"את שקרנית גרועה" צנח על המיטה שלה, מניח את ידיו מאחורי ראשו ומתבונן בה.

"לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך להעביר עליי ביקורת עכשיו" התרגזה, משלבת את ידיה.

"את יודעת, את לא נראית אחת כזאת שצריכה להיות פה"

"איך אחת כזאת צריכה להיראות?" הרימה גבה.

"את נראית אחת עם ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע שאוהבת להיות בשליטה, בדיוק ההפך ממישהי שרוצה לברוח מהמציאות"

"תופתע, אבל דווקא הצורך הזה להיות בשליטה כל הזמן הוא זה שמפיל אותך למטה" החזירה "אז...למה אתה פה?"

"שימוש בקוקאין-" אמר באדישות.

"אני מתכוונת פה, בחדר שלי" קטעה אותו.

"אה.." גירד בעורפו "המנהלת כמעט תפסה אותי כאן במגורי הבנות והדרך היחידה להתחמק ממנה הייתה להיכנס לחדר שלך" הסביר.

"אתה כזה צפוי" גיחכה, מגלגלת עיניים.

"את לא מכירה אותי" התרומם מהמיטה

"אני מכירה טיפוסים כמוך"

"טיפוסים כמוני?" לא הבין.

"מאלה שפוגעים ובורחים, דופקים וזורקים..מבטיחים ומפרים, אומרים את המילים הכי יפות ולבסוף נעלמים..מהסוג של הגברים שהם רק ללילה אחד, שהם חוצפנים, יהירים ושחצנים" הסבירה

"נראה לי שיש לך ניסיון עם טיפוסים כאלה"

"יש לי ניסיון עם המלך של הטיפוסים האלו" גיחכה לעצמה.

"אל תשפטי אותי מהר מדיי ותכניסי אותי למשבצת של המניאקים" אמר "את מקבלת את הרושם הלא נכון"

"אז תוכיח לי אחרת" החמיקה חיוך.

"אין בעיה" אמר בעודו הוא התקרב אליה "רק תבטיחי לי דבר אחד" הוסיף, כמעט ולוחש. החיוך נמחק מפניו. "אל תתאהבי בי"

אלינור פלטה צחקוק. "אתה כל-כך בטוח שהקסם האישי שלך יפיל אותי-"

"אני רציני" קטע אותה בחדות.  היא הביטה בו. ארשת פניו הייתה רצינית, קרירה וקפואה ללא מצמוץ.  

"למה?" לא הבינה.

"כי אני לא יודע לאהוב" החזיר בפשטות, באדישות שכזו שהתחשק לה לנער אותו ולצעוק לו שלא צריכים לדעת לאהוב, צריכים להרגיש, אבל ברגע שהוא הסתכל עלייה כל המילים נעלמו, כל הגוף שלה השתתק.

זה היה מבט מזהיר, מבט שאומר לך להתרחק אם את לא רוצה להיכוות, מבט מוכר כל-כך ...

"אני לא אתאהב בך." אמרה בביטחון "לא כי אני חושבת שאתה לא יודע לאהוב, אלא כי אני בחיים לא אפול שוב לרשת אהבה" הוסיפה.

"אז....אני מניח שעוד נתראה." זרק חיוך עקום "ביי, ילדה" יצא מהחדר, מותיר אותה עם המון סימני שאלה.

*

למחרת בבוקר אלינור מצאה את עצמה יושבת על הדשא הירוק, מביטה על השמיים הבהירים והעננים שזזים ממשב הרוח הקריר שנשב.

"אלינור?" שמעה קול מוכר. מוכר עד כאב. היא הסתובבה לאחור ושם הוא היה, במרחק מספר צעדים ממנה, עומד מולה עם עיניים כחולות תובעניות ונסערת שמביטות בה. היא שכחה עד כמה המבט שלו חודר. לרגע היא חשבה שהיא יודעת מה עובר אליו, אבל ברגע הבא היא נזכר שאף- אחד לא יכול לדעת מה עובר בראשו של תום אלון. הוא בלתי ניתן לפענוח, בלתי ניתן לקריאה.

"זה נכון,אלי?" שאל, צרוד מעט. ליבה התכווץ ,מתפרפר ומצטמק.

"על מה אתה מדבר?" בלעה את רוקה.

"זה נכון מה שאמרת למיכל? שאת רוצה לחתוך, שאת כבר לא אוהבת?"

"כן ולא" השפילה את ראשה בעודה מתיישבת על הספסל. הוא התיישב לצידה, מביט בה מבולבל.

"אני לא מבין..." העביר יד בשיערו ונשף בתסכול "את רוצה הפסקה?" שאל.

היא הנידה את ראשה ויישרה אליו את מבטה. "אני אוהבת אותך, תום, אבל אני כבר לא רוצה אותך"

"את מודעת עד כמה לא הגיוני זה נשמע? מה אני לעזאזל אמור להבין מזה?" גבותיו התכווצו בכעס. "תפסיקי ללכת איתי מסביב או לדבר בקודים וסיסמאות ...פשוט תגידי את זה ו-"

"זה נגמר, אוקי?" קטעה אותו בחדות, מרימה מעט את קולה. "זה נגמר והפעם לתמיד." קולה נחלש. "אין עוד הזדמנויות אחרונות, אין עוד מה להציל או להילחם עליו. זה לחלוטין נגמר."

היה אפשר לראות שהוא לא ציפה לזה, שהוא לא ראה את הסכין המושחזת מתקרבת לליבו, שהוא לא שיער שבפתאומיות שכזו היא תקום ותעזוב ובטח שלא הרגיש את הטעם המר של הסוף.

הוא בטח היה משוכנע שזה עוד וויכוח קטן כמו כל זוג נורמאלי שייפתר על-יד מילים יפות, נגיעות עדינות ושימוש בקסם האישי שלא ניתן לסרב או להתנגד לו.

"אלי...את לא מתכוונת לזה באמת..את פשוט כועסת וכשכועסים אומרים דברים שלא מתכוונים אליהם- "

"אני לא כועסת תום, אבל אחרי שויתרתי המון בזוגיות הזו, אחרי שנלחמתי בשיניים, אחרי שתירצתי, התאכזבתי ונפגעתי אינספור פעמיים, ראיתי את מה שכנראה סירבתי לראות קודם." אמרה "אתה אף-פעם לא תוכל לתת לי את הקרקע היציבה שאני צריכה, אתה אף-פעם לא תוכל להיות שם רק בשבילי  וזה חסר לי ואני לא מוכנה להתפשר על זה"

"אז על זה מדובר?! על השבוע שלא הייתי פה?! אני נוריתי, אלינור. הייתי שבוע בבית החולים!" ירה, מפיל עלייה פצצה.

"א-אתה מה?" גמגמה. עיניה נפערו וליבה החסיר פעימה.

"נוריתי" חזר על עצמו.

"מה זאת אומרת נורית? איך?!" התחשק לה לנער אותה מהאדישות שלו.

"זה סיפור ארוך ומסובך, אבל אני בסדר עכשיו ואני כאן בשבילך" הניח את ידיו על ידה, אבל היא משכה את ידיה לאחור.

"אתה רואה?!" דמעות בצבצו בקצה עיניה. "אין רגע של שקט אצלך, תום! תמיד הכול סביבך בלגן וצרות...זה אפילו נהיה אצלך למשהו נורמאלי " התרוממה מהספסל ומחתה את הדמעה העקשנית שזלגה במורד לחייה.

"אלי..." אחז בצדדי פניה. עיניהם נפגשו. "אני מבטיח שהפעם זה נגמר." אמר "עכשיו זה רק אני ואת נגד העולם."

"אולי דיי עם ההבטחות האלה?!" צעקה, דוחפת אותו קלות ולוקחת צעד אחורה. "זה כבר לא עובד עליי כל הקלישאות והבלופים שאתה דוחף לי!"

הוא נראה מופתע מהמילים שהטיחה בו בקרירות, מהמילים שקרעו את ליבו לגזרים, שהיו כמו בעיטה הישר לליבו. היא הופתעה מעצמה לא פחות, מהאומץ להפנות את גבה לאהבה, להגיד את מה שאף פעם לא העיזה לומר בקול רם ולעשות את הצעד הנועז הבא.

"אלי" מלמל, שובר את השתיקה המעיקה שהשתררה. " אנחנו האס והג'וקר, אנחנו נועדנו אחד לשני....אנחנו כלום בלעדי השני"

"תסתכלי עליי" ביקש. היא הרימה את מבטה אליו ויכלה להבחין בעיניו הכבויות.כל חוטי המחשבה הסתבכו לה זה בזה. "את אמרת שאת אוהבת אותי." אמר. המשפט הזה גרם לה לפעימות ליבה להאיץ את מהירותו.  היא הרגישה שהיא עוד שנייה מתפתה וקופצת עליו בחיבוק, כורכת את ידיה סביב גופו וצועקת לו שהיא טיפשה שככה חשבה לעזוב, שהיא עדיין אוהבת,תמיד אהבה ותמיד תאהב. אבל ברגע האחרון היא התעשתה על עצמה. הגיע הזמן שתמצא את עצמה בלעדיו, שתקבל את היחס הראוי לה כי היא יודעת שמגיע לה יותר.

"כנראה שגם הלב לפעמיים טועה" השיבה, קולה חנוק מדמעות.

והנה היא מתרחקת, הנה היא כותבת את הפסקה האחרונה של הפרק, מן סיום מר למה שהיה כדי שיישאר בעבר ולא יחזור להציף או להפתיע אותה בעתיד.

הנה היא סוף-סוף עוברת אל העמוד החלק הבא, אל הפרק החדש בחייה, כי כמו שאומרים – "כל סיום הוא התחלה חדשה"

זה לא הולך להיות קל ואין כפתור "קדימה" שאפשר ללחוץ או דרך אחרת שמאפשרת להתחמק משיברון לב. אבל היא מאמינה שהזמן יעשה את שלו, שהטעם החמוץ בפה יהפוך ביום מן הימים למתוק ושאולי..אולי בכל זאת מישהו יבוא וימלא את הריקנות שיש בה, יאחה את השברים וירפא את ליבה המדמם.

*

הוא מסתכל עלייה, רוצה לצעוק לה שהלב אף-פעם לא טועה, שהוא יחכה לה כמה זמן שיידרש, אבל הוא שותק. אם הצד השני כבר לא אוהב או במקרה הזה כבר לא רוצה...זה הזמן להרפות, זה הזמן לשחרר.

הוא תמיד בז לאנשים האלו שנשארו תקועים בעבר, שלא ידעו להמשיך הלאה ולקבל את המשמעות של – "זה נגמר" והוא לחלוטין לא התכוון להפוך להיות כזה.

איך מתמודדים עם הכאב הצורב?  מדחיקים את כל הזיכרונות הטובים, את כל הרגשות שנקראים בשם אהבה ומתמקדים בתכונות הכי איומות באישיות שלהם, בהרגלים שיכלו להטריף את דעתך ובדברים שהכי עיצבנו אותך. אומרים שהגבול בין שנאה לאהבה הוא דק מאוד... כנראה שככה אהבה עמוקה יכולה להפוך לשנאה עזה.

"דין, אחי, מה קורה?"

"תום..שנים לא שמעתי ממך" שמע את קולו מעבר לקו. "איפה אתה בן-אדם? הרבה שמועות עוברים עלייך פה ונעלמת כאילו בלע אותך האדמה...התחלתי לדאוג"

"זה סיפור דיי ארוך...אבל הכול בסדר עכשיו " התחמק ומיהר להחליף נושא "תגיד, יוצאים היום?"

"האמת שכן" ענה "יוצאים למועדון...קצת אלכוהול, בנות..אתה יודע, כמו בימים הטובים" צחקק.

"יופי, אני בפנים" השיב. זה בדיוק הדחיפה שהוא היה צריך עכשיו בשביל להמשיך הלאה, בשביל להדחיק אותה ממחשבותיו ולסלק אותה מרגשותיו.

"אה..." נשמע מבולבל "מה עם אלינור? זה בסדר מבחינתה?" שאל בהיסוס. 

"אין כבר אלינור." השיב באדישות, בקרירות "זה נגמר."

"מה?" הופתע. "למה?"

"עזוב...היה טוב וטוב שהיה" מלמל בקצרה, לא מפרט יותר מזה. "אתה בא עם הרכב,נכון?"

"בטח" השיב "תחכה למטה באחת עשרה"

"קבענו" החזיר וניתק. 'אם היא המשיכה הלאה, אין סיבה שהוא יתקע בעבר...'  חשב לעצמו.

תודה על הסבלנות שלכם. פרק נוסף השבוע כפיצוי על הייבוש.

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה,

אוהבת המון 33>