"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 28

לפני שאת הופעת, חיי היו כמו לילה בלי ירח. אפלים. בכל זאת היו כוכבים, נקודות אור וסיבה. ואז חצית את שמיי כמו מטאור. לפתע, הכל בער, הפך בהיר, התגלה יופי. כשנעלמת, שהמטאור נעלם אי שם באופק, הכל השחיר. שום דבר לא השתנה, אבל העיניים שלי היו מסנוורות מהאור. לא יכולתי לראות כוכבים יותר. ולכן לא הייתה יותר סיבה לכלום.

- סטפני מאייר

{ מתוך הספר "דמדומים" , מפי הדמות 'אדוארד קולן' }

מוזיקת טראנס התנגנה ברקע, אורות בגוונים שונים הבהבו ואנשים רבים רקדו ברחבת הריקודים.

"תומי" שמע קול מוכר צועק, מנסה לגבור על המוזיקה החזקה. הוא הסתובב לאחור, רואה להפתעתו את הילה.

"היי" נשק ללחייה. היא חייכה. "מה את עושה פה?"

"כשהמוות כל-כך קרוב אתה רק רוצה לנצל את החיים או לפחות מה שנשאר מהם" חייכה חיוך מאולץ. הוא היה יכול לראות שמתחת לכל המסכה של 'אני חזקה והכול בסדר' מסתתר נשמה מפוחדת. "בוא שנייה לשירותים" משכה את ידיו. הוא הרים גבה.

"שלא תחשוב על זה אפילו...אני רוצה לדבר איתך בשקט" אמרה. הוא חייך חיוך משועשע והתקדם אחריה.

כשהגיעו היא החטיפה מבט מהיר במראה, מפזרת את שיערה ומעקמת את פרצופה. "אני נראית כמו חמור" מלמלה לעצמה.

"את יפיפייה" פלט, מביט בה דרך המראה. היא הסתובבה לאחור. "איך את לא רואה שאת מסובבת לכולם את הראשים, אה?" העביר את קצוות שיערה לאחור. "תתחילי להעריך את עצמך יותר." נשק למצחה. 

"אתה כזה תום אלון." הסמיקה  "תמיד יודע להחמיא."

"רק אומר את האמת" חיוך נמתח בין שפתיו.  "אז..על מה רצית לדבר? הסתקרן.

"חזרו בדיקות הדם של מייק" סיפרה. ליבו החסיר פעימה. "התוצאות הם שליליות. הוא לא נדבק,תום! מה שאומר..שגם החברה שלך לא נדבקה" המשיכה בהתלהבות. הוא נשם לרווחה.

"אני שמח" החזיר בכנות אך ללא הפגנת רגשות.

"אז מה זה הפרצוף תחת הזה?" לא הבינה.

"היא כבר לא החברה שלי" חייך חיוך עקום. שתיקה השתררה למספר שניות.

"אתה רוצה לדבר על זה?" שאלה בעדינות.

"אין על מה." הניד את ראשו. "זה היה ונגמר"

"אוקי ..איך שאתה רוצה " אמרה, מניחה את הנושא בצד. "רק אל תשכח שאם אתה רוצה לדבר על זה, אני פה"

"זה בסך הכול פרידה, הילה" צחקק "זה לא שמישהו מת"

"אהבת אותה, תום?" שאלה לפתע.הוא יישר אליה את מבטו, מופתע מהישירות.

"כן." ענה. ליבו התכווץ, הכאב החד והמוכר באזור חזהו, הורגש שוב. "אני עדיין אוהב אותה."

"אז משהו כן מת. חלק ממך מת. " אמרה "ועכשיו אתה קובר את החלק הזה, אתה מתאבל עליו ואז..כשאתה מוכן מספיק, אתה ממשיך הלאה...מחפש אחר האחת שמחכה לך אי שם" הוסיפה. הוא ידע שיש הרבה בדבריה, אבל הוא לא היה יכול להודות בכך. הוא תום אלון.

"תודה, הילה, אני באמת מעריך את זה אבל ברור מאליו שלא באתי לכאן בשביל להתאבל-"

"אתה כן" קטעה אותו "האלכוהול והבנות ללילה אחד זה תמיד הייתה הדרך שלך להתמודד עם דברים ולהדחיק"

"כל אחד והדרך שלו" השיב בקרירות. "אל תשפטי אותי"

"אני בסך הכול דואגת לך" נאנחה בכבדות, מצחה התקמט ועיניה תלו בו מבט מודאג.

"אין לך על מה." השיב באדישות האופיינית לו. " אני בסדר גמור. הכול בסדר." הוסיף ויצא מהשירותים, מותיר אותה מאחור.

שעה וחצי מאוחר יותר הוא מצא את עצמו לוגם מהמשקה שאחז בידיו, מעוות את פניו כאשר האלכוהול צרב בגרונו. הוא היה יכול להרגיש את המבטים המפלרטטים מצד הבנות נעוצים בגבו ואת הלחשושים שעוברים מפה לאוזן אשר גורמים לשמועות להתפשט במהירות. זה עיצבן אותו, אבל החמיא לו בצורה מסוימת.

"אחי" טפח דין על כתפיו "סוף-סוף חזרת להיות תום אלון הישן שאני מכיר! התגעגעתי אלייך, בן-אדם." התיישב לידו בעודו מסמן לברמן ומזמין את אותו משקה בדיוק כמו תום.

"חזרתי?" גיחך "מתיי לעזאזל לא הייתי?"

"אתה יודע" אמר כאילו זה מובן מאליו "עם אלינור נראתה בן-אדם שונה לחלוטין..הייתה מאוהב, כמו שאומרים"

"זאת הייה מעידה חד-פעמית, טעות שלא תחזור על עצמה שוב." התעצבן ולגם את כל תכולתו של המשקה החריף.

"ככה אתה מגדיר את כל מה שהיה ביניכם? טעות?" שלח לעברו מבט לא משוכנע במיוחד.

"תאמין או לא, אבל זאת הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיי" אמר, בולע את רוקו. "אני נתתי את הלב שלי למישהו" הוסיף. דין שתק, אוחז בוודקה שהוגשה לו ולוגם לאט בזמן שתום חזר לרקוד, מנסה להסיח את אלינור ממחשבותיו.

"אז את באמת לפה הרבה?" נצמד לבחורה הראשונה שתפסה את עיניו. היא הייתה שחורדינית בעלת עיניים כחולות ושפתיים אדומות כמו דם. השמלה האדומה שלבשה משכה תשומת לב ובו בזמן החמיאה לגופה בעל הגזרה הדקיקה.  היא הייתה יפה, ללא ספק, אבל לא הייתה מיוחדת. לא כמו אלינור בכל אופן.

"השמועות אומרות שתום אלון הוא חלומה של כל אישה וזה משפט הפתיחה שלך? אני חייבת להודות שדיי התאכזבתי."

"אני קצת חלוד" אמר. "וגם קצת שיכור" הוסיף, מצחקק.

"תירוץ עלוב" עקצה  "בהחלט לא משהו שמוסיף לך נקודות"

"את יודעת, צריכים להשאיר טעם של עוד, אז אני פשוט לא אוהב לבזבז את כל הקסם שלי על ההתחלה"

"מצטערת" חייכה חיוך ציני "אני לא מאמינה בקוסמים"

"אני אוהב את השנינות והעוקצניות שלך" הודה.

"אני בהחלט לא אוהבת את הידיים שלך שעושות את דרכן אל הישבן שלי, אז למה שלא תיקח אותן בחזרה?" החזירה בקרירות אך באלגנטיות. הוא השמיט את ידיו מגופה.

"את קשה להשגה" אמר, מחייך.

"עושה לך את זה,אה?" הרימה גבה.

"האמת, כן. לא כיף לקבל משהו בלי מאמץ...את בהחלט מאתגרת אותי" השיב "אז..איך קוראים לך?"

"אם אני באמת מעניינת אותך, תברר את זה לפעם הבאה ותחשוב על משפט פתיחה שאני יאהב" אמרה, זורקת חיוך קטן ומתרחקת.

הוא נשאר מאחור, מביט בה עד שנעלמה משדה הראייה שלו ומחייך לעצמו. הנה משחק מאתגר בפתח.

*

באותו זמן אבל במקום אחר, אלינור מצאה את עצמה עושה את דרכה אל החצר האחורית של המוסד. היא הייתה זקוקה לשקט ולקצת אוויר טוב.

"עכשיו אני כאן" קול מוכר לחש באוזניה, מצליח להקפיץ את ליבה לתחתונים. "אז מה המשאלה השנייה שלך?" המשיך. היא זיהתה את הקול הזה. זה היה הילד מהערב ההוא שטען שהוא לא יודע לאהוב.

"שתצא לי משדה הראייה" השיבה בעוקצניות, לא מעיפה לעברו אף לא מבט אחד.

"אוץ'" הניח את ידו על ליבו כנעלב "זה היחס שמקבל הנסיך על הסוס הלבן שבא להציל אותך?"

"הנסיך על הסוס הלבן?! אתה לא אמור להיות דג זהב או פייה עם חצאית טוטו?" גיחכה, מתאפקת שלא לצחוק לו בפרצוף.

"מתחכמת, אה?"

"סתם אוהבת לתפוס אותך על קטנות ולראות את העשן יוצא לך מהאוזניים"

"העיקר שאת נהנית"

היא החמיקה חיוך והתיישבה על הדשא, מביטה בכוכבים הנוצצים ומתענגת על משב הרוח הנעים שנשב.

הוא התיישב לצידה, נועץ בה מבטים. היא זזה באי נוחות, מרגישה מעט מובכת וחשופה תחת עיניו החוקרות אותה בקפדנות, מנסות לקלף את שכבות המגן שעוטפות אותה ולגלות מה מסתתר מאחורי העיניים הירוקות, הגדולות והעצובות ביותר שראה מימיו.

"עם המבטים האלו שלך אני עוד אחשוב שאתה מתחיל להתאהב בי" גיחכה. חיוכו התרחב.

"זה פשוט שאת דיי מעניינת אותי" השיב, נשען על המרפק. היא העיפה לעברו מבט חטוף וחזרה להביט בשמיים.

"את לא מתכוונת לשאול מה מעניין אותי בך?"

"אתה רוצה שאני אשאל?" הרימה גבה.

"זה האדישות, העיניים הירוקות והעצובות, העיגולים השחורים מתחת לעיניים וההתבודדות ...יש בך מין צד אפל שכזה, משהו מקפיא, עוצר נשימה ומהפנט" הסביר. היא התרשמה מהניתוח שלו על אופייה.  "מה הסיפור שלך?" התעניין.

"אין שום סיפור" משכה בכתפיה.

"לכל אחד יש סיפור" החזיר "איך הגעת לכאן?" שאל ישירות.

אלינור בלעה את רוקה. "אני מעדיפה שלא לדבר על זה"

"במה השתמשת? קוקאין? הרואין?" המשיך לשאול ולנסות לפתוח את הפצעים שטרם הגלידו. אלינור כבר הייתה חסרת סבלנות.

"אני מתחילה להרגיש כאילו אני בחקירה של השב"כ" התרגזה.

"מצטער" התנצל, מבין את הרמז העבה. "עברתי את הגבול" שתיקה מעיקה השתררה באוויר.

"בוא נתחיל מההתחלה" פלטה "איך קוראים לך?"

הוא חייך. "איתי" הושיט לה יד. היא לחצה את ידיו. "אלינור"

מכאן הסיפור רק מתחיל...אבל האם יהיה לזה סוף טוב? זה עדיין עומד בסימן שאלה.

עד לפעם הבאה,

אוהבת